הילדה שאוהבת לאהוב

הילדה שאוהבת לאהוב

עלה במסגרת צילום סדרת תולדות התיאטרון הישראלי, נוב' 2013, בהשתתפות דנה יצחקי ועדי רביד, בבימוי עודד ליפשיץ

[הן יושבות על שני כסאות, ומביטות קדימה]
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב.
ב. גם אני.
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב יותר.
ב. אותו דבר.
א. לא כמו שאני אוהבת לאהוב.
ב. בדיוק ככה.
א. הנה באה ילדה וטוענת שהיא היא זאת שאוהבת לאהוב,
בזמן שמי שאוהבת לאהוב באמת, זו אני.
ב. לכל אחת יש זכות לאהוב לאהוב.
א. כן, אבל אני נולדתי עם זה.
ב. ואצלי זה התפתח, עם הזמן.
א. הצחקת אותי. אהבה זה לא דבר שמפתחים עם הזמן.
זה דבר שנולדים איתו. ככה זה הולך.
אני זו שאוהבת לאהוב בסופו של דבר,
כי אלוהים רצה.
ב. אבל גם אני רציתי.
א. איפה את ואיפה אלוהים.
ב. הוא לא רוצה יותר ממני.
א. כן, זה לא חשוב. כשאלוהים רוצה, אלוהים מקבל.
ב. כשהייתי קטנה מאוד החלטתי, שאני אהיה
ילדה שאוהב לאהוב. ככה החלטתי,
וגם הגעתי לתוצאות.
א. איזה תוצאות? תסתכלי על עצמך, את לא מהחומר
שממנו באים ילדים שאוהבים לאהוב.
ב. אולי לא. ובכול זאת, כנגד כל הסיכויים,
אני כן!
א. תאהבי משהו.
ב. מה, עכשיו?
א. תאהבי משהו, שנראה.
ב. את העץ הזה.
א. את העץ?
ב. כן. אני אוהבת את העץ הזה, מה יש?
אני אוהבת אותו. הנה.
א. מה בכלל את יודעת על העץ הזה
שאת יכולה ככה לאהוב אותו?
ב. לא הרבה. ובכול זאת.
אני פשוט אוהבת אותו.
כנראה שהעץ מצית בי משהו.
א. מצית בך משהו… פשוט…
איזו אהבה כללית. את בכלל יודעת מה דרוש בשביל לאהוב את העץ הזה?
ב. ספרי לי עליו דבר אחד שאני לא יודעת.
א. זה לא יהיה קשה. הנה לך –
הוא מטפטף בחורף.
ב. מה זאת אומרת מטפטף בחורף?
א. מה שאת שומעת. אמרתי לך שאת לא יודעת.
ב. זה באמת מוזר, כי איתי הוא לא טפטף.
א. ומה היה עושה איתך, אם מותר לי לשאול?
ב. איתי היה מלבלב בקיץ.
א. מה זה מלבלב בקיץ, תגידי לי,
אם היית מכירה את העץ הזה באמת,
היית יודעת שהוא מטפטף בחורף,
מלבלב בקיץ, זה רק הפן החיצוני שלו.
אני מצטערת להגיד לך, אבל את לא באמת יודעת עליו שום דבר,
כמה בדיחות פה ושם, זה נחמד, אבל מה קורה לו באמת
מתחת פני השטח, לגבי זה אין לך שום מושג.
ב. מה לעשות שהוא היה מלבלב איתי,
ככה הוא הרגיש.
א. באמת? ככה הרגיש? את בכלל שאלת אותו,
איך הוא מרגיש? את בכלל יודעת כמה הוא היה צריך לטפטף איתי בחורף,
כדי שיוכל לבוא וללבלב איתך, ככה סתם, בקיץ?
את יודעת מה עברנו יחד? את יודעת… מה אני מדברת,
אני תוהה אם אי פעם באמת ראית עץ שמטפטף בחורף.
ב. ראיתי.
א. איפה.
ב. אני ראיתי.
א. ובאמת את חושבת שיבואו עצים, עם מצב רוח נדיב,
שילבלבו בשבילך ככה סתם, בקיץ? תדעי לך,
ואת זה אני אומרת לך מתוך כנות ובצער –
אהבה היא משהו אחר לגמרי.
ב. אני חשבתי שגם זאת אהבה.
א. טעית. אבל לפחות למדת משהו.
ב. ואני פעם חשבתי שאוכל לאהוב את העץ הזה…
א. אבל את רואה, את לא, כי בסופו של דבר
אני זו שאוהבת את העץ הזה. את כבר לא תוכלי לאהוב אותו,
זה רחוק ממך מאוד.
אבל אולי תוכלי יום אחד, אם תרצי באמת,
לאהוב אותי.
וככה תוכלי בעקיפין גם לאהוב את העץ.
ב. (מביטה כה וכה, על העץ ועל הילדה)
אני חושבת שאני אוהבת אותך כבר.
א. שטויות.
ב. כן. באמת. אהבתי ישר, מהרגע שראיתי אותך,
אבל לא רציתי להגיד שום דבר.
א. את לא באמת אוהבת אותי,
אני זו שאוהבת אותך, ואת לא יודעת מה זה דורש ממני.
ב. אבל אני בטוחה שגם אני אוהבת אותך.
א. במה זה בא לידי ביטוי?
ב. אני מסתכלת עלייך, וכבר עולה לי חיוך.
א. זה לא אומר שום דבר.
ב. זה לא?
א. זה לא. הנה, אני מסתכלת עלייך,
וכבר אני עומדת לבכות.
ב. למה לבכות?
א. כי אני אוהבת אותך באמת.
עד כדי כך.
זה מתוך דאגה. וגם עצב עמוק.
ב. על מה?
א. על זה שאני אוהבת אותך, ואת אותי לא.
ב. אני, מה אני יודעת על אהבה,
ניסיתי לאהוב באופן ספונטאני.
א. ציפיתי ממך למשהו אחר,
ציפיתי שתתעקשי על מה שאת אוהבת,
ועכשיו, כשקצת קשה, אז את מוותרת.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
ב. את באמת יודעת לאהוב כל כך יפה…
א. אמרתי לך.
ב. בהתחלה היה קשה לראות עלייך, באמת…
נראית כמו כל אחת, ואי אפשר היה לדעת כמה את באמת מסוגלת לאהוב
אבל כשזה מופנה לכיוונך, פתאום מרגישים את זה!
א. היית צריכה את החוויה הזאת כדי להבין במה מדובר.
ב. נכון, אבל את עדיין אוהבת אותי?
א. לא, זה הכול היה לצורך הדוגמא.
ב. כמובן. בכול זאת זה היה חשוב לי מאוד,
כי לא ידעתי שככה אפשר לאהוב.
א. האמת שיש בזה גם איזה צד של מיומנות,
אני לא רוצה להוזיל בערך של עצמי,
אבל לפעמים, אם את עולה על הטריק
אז זה בא ממש בקלות.
ב. את רוצה לומר שהאהבה שלך אליי הייתה טריק?
א. אמנם אני הילדה שנולדה לאהוב,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה
שיש לי הרבה ניסיון.
בואי נחזור בבקשה אל העץ הזה…
ב. כן.
א. עכשיו נסי לדמיין את העץ הזה,
ונסי לדמיין שהוא עושה לך משהו נעים.
ב. למה הכוונה?
א. משהו נעים. כמו למשל דגדוג באוזן.
אבל תשמרי אותו אצלך, ואל תספרי אותו לאף אחד.
ב. אוקיי…
א. יש לך משהו נעים?
ב. יש לי.
א. עכשיו תעצמי את העיניים, תתרכזי בו, בדבר הנעים,
ותספרי עד חמש בקול רם.
ב. טוב. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש.
א. נו!
ב. מה?
א. את אוהבת את העץ?
ב. נכון.
א. טוב, אבל זה רק טריק, את יודעת, אחיזת עיניים.
ב. איך עשית את זה?
א. אני לא יכולה לגלות.
ב. תגלי.
א. תעזבי את זה אמרתי. זה שלי.
ב. את כל כך מיוחדת. (בוהה בה באימה) אני לא מאמינה…
א. מה קרה?
ב. נראה לי שאני אוהבת אותך שוב.
א. עכשיו?
ב. אני חושבת שזה קרה בדיוק עכשיו.
א. איך זה קרה?
ב. לא יודעת, את היית אליי מאוד קשה, כנראה שזה הצית בי משהו.
א. שוב הצית בך משהו. את ממש חסרת אחריות.
ב. אולי תנסי עליי את הטריק? אולי תנסי לאהוב אותי גם?
א. אפשר לנסות. תעמדי כמו שאת ואל תזוזי.
(א' עוצמת את העיניים, סופרת עד חמש)
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש…
ב. נו, את אוהבת אותי?
א. לא.
ב. חשבתי שהקסם הזה עובד.
א. אמרתי לך, זו רק אחיזת עיניים.
ב. אבל אהבת אותי מקודם.
א. (מאוכזבת מעצמה) אבל זה עבר, אי אפשר לאהוב אותך שוב סתם, מהשרוול.
ב. תשתדלי, את הרי הילדה שנולדה לאהוב.
א. כנראה שלא נולדתי לאהוב אותך.
ב. (היסטרית) זה נורא כואב.
א. תרגעי, זו בסך הכול אהבה. כמה רגעים וזה עובר.
ב. אני מרגישה כאילו אכלתי משהו לא טוב.
א. לאט לאט, תנשמי חזק.
ב. תחזיקי אותי! (היא מתנשמת במהירות ובכבדות)
א. תתני לזה לצאת, אל תשאירי שום דבר בבטן.
קדימה, תוציאי החוצה את הכול. קדימה.
ב. (נרגעת) זהו זה.
א. זהו זה?
ב. יצא.
א. נו, את מרגישה משהו?
ב. כלום. ואת?
א. שום דבר. זו הייתה אפיזודה חולפת.
ב. נכון. ומוזר. אני מרגישה מן ריקות… כאילו כל המפגש הזה,
לא היה. יש לי תחושה מוזרה בסרעפת…
א. [מביעה הזדהות מסוימת] כן… כן…
[רגע קצר, ב' מביטה ב א' בתהייה, אז בהשלמה]
ב. אני חושבת שזה הזמן עכשיו
שנלך כל אחת לדרכה.
א. גם אני. זה מרגיש כמו הזמן.
אם ככה, להתראות.
ב. להתראות.
[הן פונות ללכת, אז עוצרות]
ב. אולי עוד נפגש פעם,
ככה במקרה. בתחנת הרכבת…
כמו שני ידידים… מה את חושבת?
ויעלה בנו ככה… זכרון רחוק
של אהבה שהייתה?
א. מי יודע, אולי… אולי…
[הן פונות לדרכן ויוצאות]
סוף.
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *