צעד אחד

כשאתה מתייצב

כך בפתח הדלת

וחושב אם לחצות

את קצה המפתן

 

ונאחזת ידך בידית

הגואלת

ואתה מפוחד ומרגיש

כה קטן

 

כי אפילו אתמול

זה נכון, כבר שכחת

חזרת מיום צבעוני

ומפותל

 

אבל כל הדברים

שאפילו הצלחת

נשכחו כמו

לא היו שם בכלל

 

ונראה שוב רחוק

ומפחיד וגבוה

והאופק ניצב כתמרור

מאיים

 

האם תוכל באותן הדרכים

שהלכת

האם את מה שהתחלת

תוכל לסיים?

 

כי היום שוב

עומדים שם למעלה – בסדר

שרשרת הרים ארוכה

ומשעול

 

ואיך תוכל לבדך

בלי סולם ובלי חבל

לחצות את כולם

ולשוב בשלום?

 

איך אפשר להתחיל בדבר

שנדמה הוא,

יכול להפוך

למסע ללא סוף

 

כשבבית יש אור

ותנור ויש ספר

ועוגה וכוס תה

ושמיכה לעטוף?

 

אז חשוב שתזכור

כשעומדים כך בפתח

הפחדים הם שבים

לבקר ובאים

 

אבל ההרים

כשדורכים צעד צעד

נעשים לפעמים

למסלול די נעים

 

ודברים שרואים כבר

מאמצע הדרך

דרדר משולהב

או שן לוע ארי

 

הם שונים – בתכלית

טוב, שונים הם בערך

נכון, הם דוקרים –

אבל גם נסבלים

 

כי ככה זה, כן

תשנס את מתניך

הצעדים נדבקים לנו

פרט אחר פרט

 

כי אין קשת צומחת

סתם ככה בלי גשם

ואין דרך שלא מתפתלת

כמעט

 

אבל מי שחולם להגיע

ליעד

חייב בסופו של דבר

גם לצאת

 

כי כיצד ייעשה הפרפר

ללא גולם

איך תשקע החמה בסוף יום

לבלי צאת

 

תארוז התרמיל

ותתפוס איזה פרי

בתחילה של כל דרך

חשוב שתאכל

 

אם תמשיך ותלך

כך שבוע בערך

אפשר שתמצא עצמך

בחלל

 

מרחבים עלי ארץ

ייפתחו בפניך

העולם כל כולו

בתוך צעד אחד

 

אז דרוך צעדיך

וראה איזה פלא

מה כוחה של פסיעה

שהחלה לבד.

 

האיש שלא הולך לשום מקום

האיש שלא הולך לשום מקום

"מה תספר?" קרא המנדנד

באזני חברו שאל המשענת נצמד

ביום סתיו די-נעים, בנדנדה שבגן

התנדנד לו מצד אל צד

״שמעתי על ההוא שעומד על בניין

בלי לזוז, כך בכל השעות של היום

בעירו כך קוראים לו כמדומני – 'האיש

שלא הולך לשום מקום‘״

"מעניין הסיפור" הרהר המנדנד

"ואמור לי, מדוע לא זז?"

"לא יודע" השיב המנודנד ”כנראה

הוא אינו הטיפוס הנחפז“

״ופעם, טיפסו נערים סקרנים

והחלו לשאול שאלות

וכשהמשיך לעמוד כך זקוף ולהרהר

הסתובבו מסביבו והשמיעו קולות״

”ובכן…“ הוא פתח לבסוף ואמר

"אם כבר עליתם עד הנה

הרשו לי לחלוק שאלה עקרונית

שאין מסקרנת ממנה"

״הגידו נא לי, אם אפשר הדבר,

מה דעתכם על הבית ממול –

האם נכון להסיק שחוּמה היא הדלת

וגבעול חבצלת בקע במנעול?״

״כי קשה לי לקבוע תרופה להיסוס

ולחרוץ דעתי בדבר לא מעיז –

שדומה הידית לנוצה של טווס

בשעות ערב – כשהדלת נצבעת טורקיז״

"ומה הם ענו" שאל המנדנד

ואמר לעצמו "איזה קשקוש"

"ובכן, שאם מביטים על זה – די הרבה זמן,

אז צבעה של הדלת הוא סוג של ניחוש“

״ואפשר להחליט גם שקצה הידית

נהפך בצהריים ארוך כמו טווס

אבל כמה אפשר לעמוד ולהביט?

האמת, העניין כבר הלך ונמאס״

”אז עזבוהו לבד, נחפזים לדרכם

תוהים על טיבו של האיש המוזר

סיפורים גם סופרו, ביניהם מפחידים

ומזה זמן שאליו אף אחד לא חזר"

"היה מתבונן הוא בשקט גמור

בפני הילדים המציצות מרחוק

ומול כמה זקנים שחשבו בטעות

שנורא הוא –  השתדל בנימוס לא לצחוק"

"וזה הסיפור?" שאל המנדנד

"לא ממש" הניף זה את רגליו

"אמנם אחר כך הנושא קצת נשכח

כשיחה של בדרך אגב"

”אבל יום אחד עצר ראש העיר כרכרתו

וצעק לו 'הי מה ת'עושה'

'שום דבר' הוא אמר אך ההוא התחמם

"'לא נראה לי דבר שכזה' "

”אבל מה ת'רוצה' הוא למטה צעק

וכבודו כבר קרוב להחוויר

'לא יודע, תרד ותמכור אגסים

אתה הורס ת׳שלווה של העיר"

"ואמנם כבר מזמן ואילך, ת'מבין,

כשעברו תחת צל בניינו

היו שאמרו נפגעים במקצת

'היי, מה הוא חושב את עצמו?‘"

" 'לא חשבתי על זה', היה מהרהר

אל ליבו כששמע את דברם

אבל הוא עמד ובקושי כבר זז

ברציפות משך לילה יומם"

"לילה יומם?" שאל זה מאחור

"לא חשוב, לא חשוב, רק תמשיך לנדנד"

"אך תגיד ידידי האם יש לזה סוף

עוד מעט כבר הערב יורד"

"כן, סבלנות, אל תקטע" הוא נהם

"במקצב השירי ת'פוגע

אולי אם תקשיב ותיתן לדבר

תוכל גם ללמוד, מי יודע"

(אתה יכול לנדנד רק טיפה יותר חלש (?!)

עוד מעט הענף בי נוגע)

״גדולי המומחים אז הגיעו לעיר

עם מזוודות מרשימות מעור רך

לעשות תחרות על לקוח נדיר

וכולם התערבו מה ייקח״

״ואיחוד הבונים וראשות הגנים

העמידו שם פרס בציפוי צהבהב

לזוכה שיצליח לשבות את לבו

והבטיחו שיווק לקהל הרחב״

״- מישהו הדגים שם קלפים מקרטון

שהופכים צבעיהם בעזרת מחשבה

ואחר אף תכנן דגמי כפיות

שיכולות להוסיף לקפה אהבה״

ואחד שם פיתח תשבץ מתנועע

וגייס בשבילו גם תמנון

וביקש שיזוז כשרגליו הן חרוז

למילים שסופן באות נ׳

ופלאים למכביר על טהרת התחביר

נערכו שם הלוך וחזור במצעד

ושופטים ישישים מאגף הכבישים

התווכחו מי יהיה החתן המיועד

אך אדיש הוא עמד והביט במרבד

השמיים הגס הנוסג לו ושב

לפעמים העדיף להביט לו גבוה

ובערב שכב על הגב

"מה יהיה?" רטן זה המנדנד

(שסבל הוא מעט דיחויים)

"כן, נכון, כך כולם שאלו

והכריזו תבוסה ועזבו ת'בניין

שאת כל קומותיו הם עלו"

״אז הציע פרשן של עיתון מרכזי

לנקוט בשביתה חריפה של המשק

'שיראה שבעצם הוא די כמו כולם

וירגיש מאוים ויצא לו החשק‘

גם נקבע תאריך, בשביעי לשלישי

(לנוחות הרבים זה היה יום שישי)

כדי שייצאו במפגן עמידה

עד שיַראה סימני מעידה

אך המבצע התרסק תוך דקות מעטות

וזכור עד היום הוא לגנאי

שכן הרבים מהרו לעזוב

והפטירו ברוח קצרה 'אין לי פנאי!‘

אבוד בכיסאו, בכרכרה המטופחת

ישב לבדו ראש העיר האומלל

ואיים, 'שאיש לא יעיז ויפתח!‘

ונבר ביאוש בתוצאות המחדל

‘זו העת' כך חשב 'להכריז כבר מראש

על תבוסה בבחירות, אין מנוס'

ונאלץ לפייס את ידו הרועדת

שהושיטה לפיו הרפה את הכוס

אבל רק איש תחזוקה שעבד ברשות כבר שנים ארוכות ארוכות הוא אמר כדרך אגב לאיזה גיזבר מנומנם  –

׳אולי נדביק לו בראש, כך שיהיה,

איזה מקל עם נורה של פנס

וכך לפחות לעת ערב יאיר,

למה לא? זה יותר מנומס׳

ובשיחה קצרצרה עם כבוד כרכרתו

נאמר בנימת ניצחון ובלשון מנהלית

'תעשה שיִראה כמו עמוד בכיכר, אם אפשר

ובקיץ נתקין מעלית'

השמחה אז נחוגה בעיר הקטנה

יום שלם שהוכרז למטרת השקה

ודגלי הפרסומות נותרו למזכרת

מאז בכניסה לאולם הלשכה

והמון תיירים ששמעו ת׳סיפור

מגיעים מרחוק אל העיר – עד היום

לראות את האיש שנודע לפרסום –  

׳האיש שלא הולך לשום מקום׳

ומאז הוא עומד לו זוהר חלושות

גם בשיא של שעות החמסין

וכפי הנראה לא חושב הוא כרגע

לרדת לרחוב ולמכור אגסים"

"וזה הסיפור?" רטן זה המנדנד

(שהרגיש כבר די מנוצל)

כבר חשב הוא הביתה לחזורה

וזה היושב בקלילות פלט "כן"

מתנדנד לו קדימה אחורה.

עודד ליפשיץ מחזות

הלבנה והאדומה

המחזה עלה במסגרת פסטיבל 14/48 בבימוי ירדן גלבוע ובהשתתפות ירדן אורלובסקי, דניאל בוצר, בן יוסיפוביץ׳ ויעל מסנר

הקטן: אתה חייב להיות רגוע טוב?

היפה: להיות רגוע.

הקטן: לשדר קור רוח, קודם כל, זה א-ב.

היפה: קור רוח.

הקטן: קודם כל קור רוח, א-ב

אתה רק יושב פה, עם קור רוח. זה הכל.

היפה: זהו? מתי נכנסת העשייה?

הקטן: אחר כך. קודם הקור רוח,

אחרי שתיישם את זה, נדבר על העשייה.

היפה: טוב, מיישם מיישם…

רק הקור רוח מלחיץ אותי.

הקטן: ששש….

היפה: ששש…

(היפה לוקח נשימה, נרגע כביכול)

הקטן: טוב, עכשיו אתה מתחיל.

ואתה מתמקד באדומה.

היפה: באדומה.

הקטן: רק באדומה.

היפה: אבל אני רוצה ללכת על הלבנה.

הקטן: בשום אופן. אתה מתמקד באדומה,

כדי להגיע ללבנה.

היפה: וזה בסופו של דבר יגיע ללבנה?

הקטן: כן, אבל קודם זה צריך לשקוע באדומה,

רק אחרי שזה שוקע, זה יכול להמשיך ללבנה.

היפה: למה לא ללכת ישר על הלבנה?

הקטן: בשום אופן. הלבנה יודעת שאתה מתמקד בה.

אם אתה הולך ישר אל הלבנה, נגמר המשחק.

היפה: איך אתה יודע שהיא יודעת?

הקטן: כי היא הלבנה…

היא יודעת את זה. בגלל זה היא באה עם האדומה,

כדי לתת לה תמיכה מלמטה.

אבל היא לא מצפה לזה שאתה תלך על האדומה.

היפה: אבל מה יהיה אז אם אני אסתבך עם האדומה?

הקטן: מה זאת אומרת?

היפה: אם אני מסתבך עם האדומה,

והלבנה חושבת שהלכתי על האדומה,

איך אני משתחרר מזה?

הקטן: זו כל התכנית…

הלבנה: סתומה אני.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: סתומות אנחנו.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: כלום לא זז.

אין תנועה. חשבתי שאני מרימה משהו היום.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: הכל כאילו מת,

תזכירי לי למה יצאנו למקום השומם הזה שוב?

האדומה: אשכרה.

מה עם השניים האלה?

הלבנה: הם? פחחחח.

האדומה: למה, דווקא יכולה להיות סיטואציה.

הלבנה: איזה סיטואציה.

האדומה: אני אומרת, יכול להיות שבאיזה סיטואציה,

בסיטואציה הזו זה יכול להיות.

הלבנה: את לא רואה,

הם כל הערב בתוך העיסה של עצמם.

מדסקסים פילוסופיה נראה לי.

זו סיטואציה של גייז.

האדומה: לאו דווקא,

נראה לי שההוא מציץ לכיווני.

הלבנה: מי זה ההוא? הקטן?

האדומה: לא, ההוא, היפה…

הלבנה: (מתעוררת) את חוששת?

האדומה: ודאי.

הלבנה: עלייך?

האדומה: בוודאות.

הלבנה: אין מצב.

האדומה: מציץ מלוא העין,

בכל כובד ההצצה.

הלבנה: דווקא יפה ההוא, היפה.

האדומה: לגמרי, נכון?

הלבנה: לגמרי.

האדומה: (נרתעת) תשמרי על ספייס כן?

יש גם את ההוא.

הלבנה: מי, הקטן?

האדומה: כן, את יכולה להתמקד בקטן,

לא צריך ללכת ראש בראש.

היפה: אני עדיין ממשיך?

הקטן: אתה ממשיך.

היפה: אני לא יכול יותר עם המשחק הפכולוגי הזה…

הקטן: אתה לא מרפה עדיין.

היפה: היא מאותתת לי משהו. זה מלחיץ אותי.

הקטן: מי, האדומה?

היפה: לא, הלבנה.

הקטן: נו, אתה רואה?

היפה: כן, אני מרגיש איתותים.

אני יכול לעבור ללבנה?

הקטן: בשום אופן לא!

אם אתה עובר ללבנה כל העניין מתפרק!

אתה על האדומה עד שאני אומר לך.

הלבנה עוד לא בשלה.

הלבנה: אז את לא משחררת לי?

האדומה: את מה?

הלבנה: את מה. את היפה.

האדומה: למה שאשחרר לך?

הלבנה: כי יש כאן היררכיה כלשהי,

את לא בדיוק יכולה להכיל את היפה

צריך בשביל זה פסיליטיז.

האדומה: כלומר.

הלבנה: כלומר אמצעים. אמצעים להכיל את היפה

יש סיכום שבתור הסייד קיק שלי לי יש את הבחירה הראשונה

ואת מקבלת תמיד את מה שנשאר.

האדומה: מי סיכם כזה דבר?

הלבנה: זה טבע הדברים. אין לך מספיק פסיליטיז.

האדומה: הוא שלך ממי. אני בכלל הולכת על הקטן.

היפה לא מעניין אותי.

הלבנה: טוב. אז שחררי לי את היפה.

האדומה: חכי, זה עניין של טיימינג.

הלבנה: מה טיימינג?

האדומה: כדי להגיע לקטן, אני צריכה להתחיל עם היפה,

אני לא יכולה פתאום לשחרר את היפה

כי לא ישאר לי הקטן.

הלבנה: כאילו, על מה את מדברת?

האדומה: זה כזה מלכוד 22 כזה.

הלבנה: מה זה מלכוד 22?

האדומה: זה כשאת חרמנית על משהו,

רוצה שהוא יבוא,

אבל אז את כאילו – הבה נתחכמה לו

והולכת לדבר שאת לא חרמנית עליו

כדי למשוך את הדבר שאת חרמנית,

אבל אז את בבעייה.

הלבנה: מה הבעיה?

האדומה: זה בדיוק המלכוד –

אם את הולכת ישר על מושא החרמנות, הוא בורח,

בשביל זה את צריכה פתיון. אבל אז את חייבת להזהר

לא לבלוע את הפתיון. את צריכה למצוא את בדיוק את הנקודה באמצע

כדי לשחרר את הפתיון ואז לתפוס את מושא החרמנות.

וזה… מלכוד 22.

הלבנה: זה מסובך.

האדומה: ומסוכן.

הלבנה: כן… לגמרי.

אז מה, את מציעה שאני…

האדומה: את תלכי על הנמוך.

היפה: נראה לי שהיא חותכת.

הקטן: מה חותכת?

היפה: חותכת אני אומר לך. מאבדת עניין.

בגלל שאני מתמקד באדומה.

הקטן: שטויות.

היפה: מה שטויות.

בגללך פספסתי את הרגע ונתקעתי עכשיו עם האדומה.

הקטן: שום דבר…

היפה: שים לב היא עברה אליך…

הקטן: נו אז…

היפה: נו אז שדפקת את כל התכנית.

הקטן: ונניח ש, אז מה, לא תפרגן?

היפה: מה זאת אומרת.

הקטן: נניח ש… לא תפרגן?

היפה: אתה לא יכול להתמודד עם הלבנה.

הקטן: למה לא?

היפה: מטבע הדברים.

הקטן: בסדר. אז יש לך אישור.

היפה: איזה אישור.

הקטן: לעבור ללבנה.

היפה: מה, אתה עכשיו כאילו עושה לי בכוונה?

הקטן: לא. ברצינות, אתה רוצה, תעבור ללבנה.

היא שלך.

היפה: (שוקל את הדברים) לא. הבנתי לאן אתה חותר.

אני נשאר עם האדומה.

הקטן: בסדר, עניין שלך.

הלבנה: ואולי בכלל בא לי על הקטן?

האדומה: למה שיבוא לך פתאום?

הלבנה: היפותטי. נניח שכן.

אז את תרצי את היפה?

האדומה: למה זה משנה?

הלבנה: לא יודעת, משנה.

האדומה: את בודקת אותי?

את הולכת כאן כאילו על הפוך על הפוך?

הלבנה: אני רק רוצה לדעת שאת לא עושה לי פה איזה תרגיל.

שבעצם את מנסה לכוון אותי ליפה והכל איזה תרגיל מסריח.

האדומה: תרגיל מסריח את אומרת…

אם את רוצה את הקטן, לכי על הקטן.

(היפה מתקרב אל עבר האדומה, הקטן מאחוריו)

האדומה: הנה, הם באים, הולכת להיות פה הצעה כלשהי…

היפה: (פונה אל האדומה) אני חשבתי…

אני חשבתי לעצמי…

האדומה: (ללבנה) הוא חושב.

היפה: אני חשבתי…

מה את אומרת? זמינה?

האדומה: אני חושבת שכן.

היפה: מצוין.

הלבנה: מצוין.

הקטן: יפה מאוד.

היפה: (ללבנה) החברה שלך אומרת שהיא זמינה.

הלבנה: כן.

היפה: מה את אומרת, את משווה?

הלבנה: לא, אני מעוניינת בקטן.

היפה: בסדר, הוא שלך. אני עם האדומה.

האדומה: הוא הולך איתי. (לקטן) אתה, יש לך מה להגיד?

הקטן: אני? שום דבר, תהנו, אני הולך עם הלבנה.

הלבנה: הוא הולך איתי.

האדומה: מצוין.

היפה: מצוין. אז הכל מסוכם, כן?

מישהו רוצה לשנות או להחליף?

הלבנה: אני בסדר עם שלי.

האדומה: גם אני בסדר עם שלי.

הלבנה: לכי ליפה קודם, אני רוצה לראות…

האדומה: לא, לכי קודם לקטן.

הלבנה: ביחד.

(הן שתיהן הולכות לאט לאט ובוחנות אחת את השנייה)

האדומה: לאט לאט…

(מגיעות ליעדן, הלבנה אוחזת בקטן והאדומה ביפה)

היפה: כולם מרוצים עכשיו, כן?

הלבנה: כן.

האדומה: טוב. אז אפשר ללכת כל זוג לדרכו.

היפה: מצוין.

(הם כולם נסוגים לאחור לאט לאט)

האדומה: עצרי!

את תניחי את הקטן. ואני אתן את היפה.

הלבנה: יפה, מה אתה אומר על זה?

היפה: אני מוכן, אבל שהוא יתרחק לאט לאט.

הקטן: אתה תעזוב קודם עם האדומה.

(שני הזוגות עומדים זה מול זה בדריכות, כמו בקרב אקדוחנים, שני הגברים מתרחקים והנשים מחליפות ידיים בתיאום)

היפה: (בחשש, ללבנה) רק שיהיה ברור שאני מכוון על האדומה

וכל זה מצב זמני.

הלבנה: ברור.

האדומה: (לקטן) שיהיה ברור שאני עם היפה וכל זה עניין זמני.

הקטן: ברור. הכל ברור לכולם. כל הסיטואציה הזאת כפויה והיא לא טובה לאף אחד…

הלבנה: לאף אחד.

ואין איך לצאת מזה.

(הם כולם צועדים לאחור לאט לאט, כל זוג לכיוון שלו, יוצאים).

המילים

המנהיג והיועץ מתכוננים לנאום. בחוץ, לאורך הדיאלוג, נשמע הקהל מריע.

היועץ

הכל מסודר.

אתה עולה עם הדף הזה.

הכל מסודר.

בנקודות.

אתה מפגין אמון.

אתה מדבר בשלווה.

כמו שתמיד.

מילות המפתח מסומנות בהדגשה.

ברוגע.

בבטחון.

בהדגשה.

המנהיג

אני מריח דם.

היועץ

שום דם.

הם מחכים,

כלהקת כלבים נאמנים.

המנהיג

אני מריח דם.

דם נוטף.

את הדם שלי.

היועץ

הם מחכים.

הם רעבים.

צריכים להתנפל על משהו, כמו תמיד

אבל כשתרים את הידיים

הקסם יקרה.

כמו תמיד.

המילים בהדגשה. חשוב.

ידיים באוויר. או דפיקה על השולחן.

אתה צריך להיות מנצח פה.

זו המקהלה שלך.

אתה המנצח.

עדיין.

המנהיג

אני מריח אותם.

כמו כלבים.

הם מתלקקים ומתקרבים,

מדלגים מעל לקו ההגנה.

הכלבים עולים על הבמה,

מרחרחים את החליפה שלי,

מתלקקים,

ואז, פותחים שיניים!

היועץ

אתה מוגן.

הנאמנים שומרים עליך.

שתי גדרות המקיפות את המעגל הפנימי,

ואז, הגרעין.

הוא בלתי חדיר.

ואחריו, יש גם את שומרי הראש.

שלוש שכבות של ביצורים.

ואם מישהו נופל,

מיד קם מישהו אחר ותופס את מקומו.

המנהיג

מדוע שמישהו ייפול?

היועץ

בדיוק. מדוע שייפול.

המנהיג

אתה יודע על מישהו שנפל

היועץ

מי אדוני.

המנהיג

תגיד לי אתה.

אני רואה שאתה מחזיק.

אתה מחזיק משהו,

מחזיק ומחסיר. משקר ומלקק.

היועץ

חלילה!

אני לא מחזיק דבר!

המנהיג

אני רואה על עיני הכלב הכנועות האלו,

רואה את הסודות מתרוצצים

קופצים ונושכים.

מה החדשות!

ספר לי.

היועץ

(משתהה)

הייתה עוד נזילה

אבל תפסנו אותה בזמן.

המנהיג

מי.

הזקן?

החצאית?

מי!

היועץ

החייל.

המנהיג

החייל.

היועץ

החייל.

אבל תפסנו את זה בזמן.

המנהיג

דווקא הוא

דווקא בקטן,

דווקא מלמטה.

היועץ

דווקא מלמטה

ובקטן.

לא צפוי.

אבל צפוי.

דווקא הוא.

המנהיג

מה הוא אמר?

היועץ

הוא פתח את הפה

רק חריץ. רק בחדרי חדרים.

אבל זה הספיק.

המנהיג

מה הוא אמר?

היועץ

הוא אמר שבמקרה שדברים יגיעו למקום

שיגיעו.

אם הדברים יגיעו למקום שיגיעו.

הוא, במקרה כזה בלבד,

ככה אמר,

יתמוך, לא ייתן את המשקל

אבל יתמוך בכך

שיהיה מי שיגיד

שאתה צריך לקום מהכסא.

שאתה צריךלהחזיר את הכסא

למקום.

המנהיג

לקום.

היועץ

רק במקרה.

המנהיג

להחזיר.

היועץ

לקום ואז להחזיר.

זו הייתה רק פליטה קטנה ומהוססת

בחדרי חדרים.

שנתפסה בזמן.

וכבר טופלה.

המנהיג

החייל.

(רגע)

היה מהנאמנים ביותר.

(רגע)

זה מצער מאוד.

היועץ

זה מצער.

הכל מלוכלך.

נדבק.

כל הטינופת הזו.

אתה לא יכול לשער במי היא תידבק.

אבל בסוף, היא נדבקת.

ככה זהטינופת.

אבל אנחנו כבר ניקינו את הכל.

בדרך הרגילה.

המנהיג

חשד.

היועץ

משהו שהיה כבוי.

במגרה.

הערנו אותו.

הערנו והפכנו למוצק.

עכשיו הוא כבר זורם מעצמו,

בערוצים הרגילים.

לא צריך לדאוג.

המנהיג

הטרדה?

היועץ

לא.

יותר גרוע.

מעילה.

המנהיג

מעילה.

כן. כן.

יפה מאוד.

זה לפחות.

זה מנחם.

היועץ

זה כבר ממך והלאה, אדוני.

אתה יכול להחשיב אותו כפרשה

שנשכחה כבר. אירוע בעבר.

להביט קדימה. כמו תמיד.

אלינו,

אל מי שנושא פניו אליך.

המנהיג

כן. כן.

(שהייה)

הייתה מעילה?

היועץ

סליחה, אדוני?

המנהיג

של החייל.

הייתה בפועל?

היועץ

מה פתאום.

(רגע)

אולי

זה משנה?

המנהיג

עזוב.

אני רק מענה את עצמי.

(הוא מתייסר)

זה מתקרב אליי

חודר לחזה.

אני מרגיש

אפילו פה בחדר.

היועץ

מה. אדוני.

המנהיג

אפילו פה. אני מריח את הריח הזה.

כאילו הוא נולד מהבשר שלי.

כל הרקב הזה.

הצחנה.

אני כבר לא יודע לומר אם הוא בא ממני,

או אולי ממך?

היועץ

סליחה אדוני?

המנהיג

אתה מחזיק גם חומרים נגדך,

לשעת הצורך?

איזה משהו במגרה?

היועץ

אני?

על עצמי?

המנהיג

ועליי?

מה אתה מחזיק במגרות עליי?

היועץ

תרים את עצמך.

תתיישר, אדוני.

אתה לא מדבר ברור.

אתה צריך להתיישר

הם מוחאים כפיים שם,

מחכים לך.

המנהיג

מילים.

היועץ

כן. מילים.

המסר חייב להיות חזק.

אתה צריך להצמד למסר שבדף.

המנהיג

(מתעלם מדבריו של היועץ)

אנחנו צריכים לבטל את המילים.

היועץ

לבטל?

אבל הכל כבר כאן!

רדיפה.

איומים.

חתירה.

אלו המילים.

המילים שלנו!

המנהיג

אנחנו צריכים לבטל את המילים

את כולן.

אני מתכווןאת כל המילים.

לא יותרמילים שלנו ושלהם.

אנחנו אמרנו, הם אמרו.

כל זהמלוכלך

מזמין למרד.

היועץ

אבל אתה

אתה לא בדיוק

המנהיג

זה אף פעם לא יוצא נקי.

זה גס.

למישהו תמיד יש מה לומר.

המילים. הן בעצמן הבעיה.

מערכת המשפט

החוק

התליינים

אפילו בביתי שלי

תמיד מישהו ידבר.

ישתמש באותן מילים ממש

נגדי.

היועץ

אבל אדוני,

אי אפשר לבטל לחלוטין.

אפשר לצמצם.

לשקול את הלקסיקון.

להוריד ראשים.

אפשר להיעזר בסימנים.

אבל

(רואה שהמנהיג לא מתרצה)

אנחנו נעבוד על זה.

המנהיג

אני מריח את זה.

היועץ

מה, אדוני.

המנהיג

כלבים.

כלבים.

הם מתקרבים.

הם עברו את המחסום.

איך אפשר להתנער מהריחות האלו!

(הוא מנער מעליו את החליפה)

כל הריחות האלו!

אני…

גם אני, בכל רגע יכול לפנות נגדי עצמי!

אני! אתה!

כל העולם המטונף הזה!

תסתכל עליי!

תסתכל עליי, גם אתה!

גם אתה, כלב מושחת ומטונף!

תגיד לי שזה לא נדבק בי.

תגיד לי שזה לא נדבק בי!

אני רוצה לשרוף את הבגדים

המילים, את העולם כולו,

עד היסוד!

היועץ

(אוחז במנהיג, מלטף אותו. מרגיע אותו.)

הרגע!

הרגע

כלום לא נשרף.

אתה עומד,

אתה חזק,

החליפה שלך, חלקה ונקייה.

הכל נקי.

אתה מישיר מבט.

(הוא מישר את המנהיג, מכוון אותו החוצה. שם את דף הנאום בידו.)

הכל נקי.

אתה עולה על הבמה.

אתה מישיר מבט.

כמו שתמיד עשית

הכל נקי.

אתה נקי.

אתה מדבר

מרים את הידיים.

הנה.

מחכים לך.

(הוא מוביל את המנהיג אל עבר הבמה. המנהיג מביט בו לרגע. פונה אל הבמה.)

עודד ליפשיץ

עוד מחזה קצר

א׳ וב׳ עומדים רחוקים זה מזה, משני צדי הבמה.  א׳, גבר בסביבות 40, בעל נוכחות, אפשר לומר. גבר בשרני, אבל בעל מראה איתן. ב׳, גם הוא בסביבות 40, צנום יותר, לפחות עפ״י איכותו השברירית. שניהם עומדים וסורקים את הקהל זמן ארוך.

א

אז זה הולך להיות עוד מחזה קצר.

ב

ככה זה נראה.

א

הקונפליקט, הגילוי, הצחקוקים, ובסוף

הפאנצ׳ ליין השחוק.

ב

כל זה.

(רגע)

א

אני לא מאמין שאני הולך לעשות את החרא הקצר הזה שוב.

ב

אני מבין על מה אתה מדבר.

(רגע)

א

קצר. 10 עמודים, ברווח כפול, לפחות. אבל זה יכול להיות גם 20 עמודים.

(רגע)

ב

נשתדל לשמור על זה קצר.

א

אז מה, עוד איזה סטודנט, מסדנת כתיבה

בודק עלינו את האמנות שלו?

ב

הייתי אומר שכן.

א

או איזה כותב נסיוני, סמולני כזה. משהו רדיקלי כאילו. כיבוש.

או סתם איזה מישהו שחושב שהוא איזה מחזאי! שכל הזמן שולח את המחזות שלו לכל חור, נואש לבמה.

לא סמולני. לא נסיוני אפילו.

סתם מישהו.

ב

אולי. מי יודע.

א

איזה עולב.

ב

תראה. צריך לתת הזדמנות.

א

אני מקצוען.

(רגע)

שחקן מקצועי.

(רגע)

למה אני צריך להשתתף בדברים האלה?

ב

למה באמת?

א

אהבת המקצוע.

ב

אהבה שופעת.

א

אני כבר פה, לא?

אל תבין אותי לא נכון.

אני חושב שזה נהדר לתמוך בדור הצעיר.

כל החיים שלי תמכתי בדור הצעיר.

גם כשהייתי בעצמי  הדור הצעיר.

התחתנתי.

אשתי. היא לא חושבת.

היא מאמינה שהדור הצעיר צריך לאכול.

הכוונה לילדים שלה.

ב

אז מה… מה אתה עושה?

א

מה שיש.

ב

מה שיש.

א

מה שיש, מה. איפה שיש.

אבל לא מוקדם בבוקר.

שונא בתי ספר יסודיים.

כיתות א׳ג׳.

זה הקו האדום שלי.

ב

א׳ג׳ דווקא?

א

א׳ עד ג׳.

זה גורם לי להרגיששמכרתי משהו בנשמה שאסור לגעת בו.

אבל אין שום דבר רע בהשלמת הכנסה.

זמנים השתנו.

ב

(סוקר אותו, לא באמון גדול)

זמנים השתנו.

(א׳ נאנח. מציץ בשעונו. רגע.)

א

הם אמרו לך משהו?

נתנו לך טקסט, משהו כזה?

ב

לא. לא נתנו טקסט.

א

לא ביקשת מהם את הטקסט?

ב

לא. למה? אתה לא ביקשת את הטקסט?

א

בשבילי זה חלטורה.

ב

חלטורה.

א

כן. אמרו לי להיות פה ב8. הסוכנת. אז אני פה. אני לא מתכונן לחלטורות.

בדרך כלל יש איזה פראייר אחר שהרבה יותר מוטרד מזה ממני, אז אני סומך עליו שידע משהו.

(מנסה לרכך)

תראהאני בתחום הזה הרבה זמן. אני מכיר את העבודה. עשיתי כבר הכל. אתה בטח יודע.

ב

יודע מה?

א

מה עשיתי.

ב

אני לא יודע.

(רגע)

א

אז אתה חדש בעסק?

ב

אני לא חדש.

א

(מרים גבה)

טוב.

ב

אני בעסק כבר 20 שנה.

א

20 שנההרבה זמן. איפה אתה עובד?

ב

בצפון.

א

בצפוןפריפריה.

ב

לא פריפריה. בערים הגדולות.

א

מה כרמיאל? צפת? כאלה?

ב

גם.

א

יש שם תיאטרון בכלל?

ב

עולם שלם של תיאטרון.

א

אז משם אני כנראה לא מכיר אותך…

(שהייה)

יש שם כל מני חוגי ערב בטח? במות חובבים?

ב

אני שחקן מקצועי.

א

טוב. אני לא שופט. היום זהתחום מאפשר.

כל דבר שאפשר לחיות ממנו.

אז תגיד, מה שיחקת לאחרונה?אז תגיד, מה שיחקת לאחרונה?

ב

דון ז׳ואן.

א

דון ז׳ואן כמו בדון ז׳ואן, של מולייר? אתה מתכוון, שיחקת את דון ז׳ואן?

ב

לא. סגנרל, המשרת…

א

המשרת.

תפקיד יפה.

(רגע)

אתה סוג של ב׳ נכון?

ב

של מה?

א

של ב׳. הדמות ב׳.

ב

כן. אפשר לומר. ב׳.

א

יש לי טביעת עין.

ב

מה זאת אומרת?

א

רואים. רואים שאתה ב׳.

ב

איך נראה ב׳?

א

ראיתי כמה ב׳תים. בדיוק ככה.

עונים תשובות קצרות.

תמיד שואלים שאלות קצרות

הם שם בשביל לעבות את הסצנה. דמויות משלימות.

ב

תראה, אני אוהב את המקצוע.

א

אז מה, איך זה הולך? אתה פותח את העיתון ומחפש מודעות, דרוש ב׳ להצגה נסיונית? ואז שולח קורות חיים? אני ב׳ מקצועי, אשמח לשחק אצלכם?

ב

אנשים פונים אליי. מכירים אותי.

א

ממש משוגע לדבר. אתה יודע, אני תמיד מסתכל עליכם, הב׳תים, ומרגיש שזה בא אצלכם ממקום אחר. איזה צורך אנאלי. כמו לסדר ספרים בספריה…

ב

ואצלך?

א

אמרתי לך. אני לא עובד בחינם.

ב

אז זה הופך אותך לא׳?

א

כן. מאז ומתמיד. כבר עשיתי כל א׳ אפשרי.

ב

למשל?

א

למשל. אותלו.

ב

א׳ קלאסי.

א

בתיאטרון הלאומי.

ב

תפקיד ששווה לחיות בשבילו.

מה עוד?

א

אני לא הולך לשפוך לך כאן את הרזומה שלי.

הפריפריה צריכה לפתוח קצת את העיניים, להסתכל למרכז. זה חשוב בשבילה.

(רגע)

מחזה קצר.

ב

קצר.

א

מה מצבת הזמן?

ב

6 דקות.

א

לי זה לא מפריע.

אם הם רוצים שיכניסו לפה גם להקת מחול יפנית.

שיעשו בזמן הזה מה שהם רוצים.

אני עובד תחת חוזה.

ב

בשביל זה?

א

אני שחקן מקצועי. יש לי חוזה. יש לי סוכנת. היא אומרת לי שאני צריך להיות. אז זה אומר שהתנאים, הותאמו.

ב

אני רואה שהתנאים שלך מצוינים.

בשביל להופיע בתיאטרון קצר.

א

לא הכל זה כסף בסדר?

יש דברים מעבר לכסף.

יש מעמד אמנותי.

הם לא אומרים לי הכל. יש דברים שטובים להתפתחות שלי. לאאורה שלי. אני יודע מה.

ב

באמת מדהימה ההתפחות שלך מרגע לרגע.

א

אני לא שואל שאלות, בסדר?

בשביל זה יש חוזה. החוזה צריך להצדיק את הצרכים שלי.

לקח לי 15 שנה לעבוד על החוזה הזה. יש לי כמה הישגים.

אני ישן עד 10 בבוקר.

אני לא עושה ילדים א׳ג׳.

לא לובש יותר משכבה אחת, או משחק דוב. אלה החשובים.

ב

אבל אתה כן משחק במחזה קצר, נסיוני, בלי מחזה, לצד איזה ב׳ חובבן.

א

החוזה שלי לא מושלם. זו עבודה אינסופית.

ב

אתה יכול תמיד לסרב, לא?

א

לסרב? בטח שאני יכול לסרב. אבל אתה יודע איך זה, הם אף פעם לא אומרים לך מה המניעים שלהם. לפעמים הם רוצים לראות אותך במשהו מסוים, רק כדי לבדוק אותך בלי שתדע, למשהו אחר, שאסור להם עוד לדבר עליו.  יוצרים אצלך תחושה שכל צעד מוביל לצעד הבא, ואם לא תעשה אותו, אז תחתוך את רצף ההתקדמות… זה אף פעם לא נגמר. אתה מכיר את זה.

ב

(באירוניה מופגנת)

לא. אני עובד בפריפריה.

א

אה. כן

(רגע)

מחזה קצר.

ב

קצר.

א

מחזה.

ב

מחזה.

א

איפה אנחנו?

ב

8 דקות.

א

אתה חושב שיש פה איזה נושא?

ב

נושא?

א

משהו מאגד שמסביבו כתוב הדבר הזה?

ב

לא.

אולי זה חלק מהקונספט.

(רגע)

כאילו שהמחזה כותב את עצמו…

(רגע)

א

הקונספט? כן, הקונספט.

(רגע)

חרא מחזה.

(רגע)

הם חושבים שזה אומנות בטח.

להושיב את הדמויות ולתת להם ככה לאונן את עצמם בלי הכרה.

ב

לא צריך לבקר אותו, הוא בטח לא יודע איפה להתחיל. אפשר לתת לו איזה דחיפה קטנה. זה לא יזיק.

א

מה אני נראה לך, איזה ליצן? יש כותב לדבר הזה לא? או שכל העניין פה הוא כאילו מן התחכמות סמולנית כזאת. אנשים חושבים שיכולים לשים על הבמה מה שהם רוצים, כל עוד שמים איזה טאלנט שיגיד את המילים. סתם מילים. שיגיד מה שהוא רוצה. זו הסיבה שהפסקתי עם התיאטרון הממוסד.

ב

אני לא ממש זוכר אותך מהתיאטרון הממוסד.

א

מאיפה אתה יודע?

הייתה תקופה שהכותבים הכי טובים כתבו בשבילי.

ניסים כתב בשבילי. חנוך כתב בשבילי. גם הילל.

זה היה לפני שהפכו את הכל לאיזה מערכון ממוחזר,

חנוך התקשר אליי פעם אחת, כשהייתי באירופה, ואמר לי, לא נעים לי להחזיר אותך מאירופה. אבל כתבתי משהו בשבילך.

חנוך, בשבילך אני חוזר.

בשביל מי אני אחזור היום?

הם מחפשים רק שמות.

אין מקום יותר לא׳ אמיתי. אמיתי!

ב

נראה לי שאתה יותר מדיי בנוסטלגיה.

א

מה זאת אומרת?

ב

אולי, זה מציק לך שאתה לא מקבל תפקידים?

א

פששש. אפשר להוציא את הפוץ מהפריפריה, אבל אי אפשר להוציא את הפריפריה מהפוץ.

(רגע)

כן.

אז?

באתי לתיאטרון קצר כדי שיראו אותי.

אז?

זה מה שאתה רוצה שאני אגיד?

שאני משווע למילים?

שאני לא יכול לחיות בלי המילים?

שאני חייב להגיד את המילים, אחרת אני לא אהייה קיים?

אבל אין מילים.

(נרגש וכנה)

אתה מגיע לבמה כדי להגיד משהו.

אבל שייתנו.

שיתנו משהו.

איזה משפט לעבוד איתו

איזה מונולוג! קיבינימאט!

שייתנו לי את המילים שאני צריך!

ב

נראה לי שהברחת את הכותב.

א

כן. זה אבוד.

הלך.

מצטער.

ב

אנחנו לבד.

(רגע)

א

לא חשוב. זה הולך להיות אותו דיאלוג לעוס בכל מקרה.

ב

כן. כנראה.

א

אתה בטח איזה בעל אומלל, ואני דופק את אשתך מאחורי הגב, ועכשיו אנחנו נפגשים בשדה התעופה או משהו, לפני שאני והיא עולים על טיסה למרוקו. ואני מזמין אותך לקפה ומספר לך איזה לוזר אתה.

ב

זה נשמע לא רע.

א

או, אני הבוס שלך. ואני מבקש ממך לנקות את החלונות של המשרד מבחוץ, ביום גשום. סתם ככה, בשביל הכיף. ואז אתה מתחיל לעמוד על הזכויות שלך. ואני מקשיב לך בהרבה סבלנות. עד שבסוף אני מעיף אותך מכל המדרגות.

ב

יש כאן תבנית מאוד ברורה.

א

כל אלה מחזות קצרים שעשיתי.

ב

בשביל מה?

א

אתה שואל אותי?

ב

בפסטיבל?

א

בפסטיבל.

ב

מה אתה אומר שנחזור לדיאלוג?

א

בסדר. בסדר.

ב

מחזה קצר.

א

קצר.

ב

מחזה.

א

מחזה.

(רגע)

כל הדיבורים האלו הוציאו אותי מהפוקוס.

(רגע)

אז מה הספירה?

ב

12 דקות ומשהו.

א

טוב.

נצטרך לעשות קיצורים.

היפופוטם

היפופוטם

אמא ובת בפארק

בת: תראי אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: וואו, כמה שאת גדולה.

בת: אמרתי, אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: ואני אמרתי, כמה את גדולה.

בת: בגלל שאמרתי היפופוטם?

אמא: יש דברים שאי אפשר עוד להסביר לך.

כמו מה קורה כשילדה אומרת לאמא

תראי אמא, היפופוטם,

והאמא לא מתייחסת להיפופוטם,

אלא לכמה הבת שלה גדולה.

בת: זה אומר שאין שם היפופוטם?

אמא: כמובן שיש,

אבל מעבר להיפופוטם, יש את האדם

שראה את ההיפופוטם,

שהרים את היד, ואמר, הנה היפופוטם.

בת: אם לא הייתי מרימה את היד, לא היה שם היפופוטם?

אמא: מתוקה שלי, זו שאלה פילוסופית.

בת: אני מבינה אמא את הדאגה שלך,

מהמקום שלך דברים נראים אחרת.

אני בתור בת, לא אכפת לי אלא מההיפפופוטם.

מעצם זה שאני רואה אותו,

מעצם זה שאני מחזיקה לך את היד,

אבל לך חשובים דברים אחרים –

את כבר עברת את כל אלה.

אמא: נכון, אני כבר ראיתי היפופוטם או שניים בחיים שלי,

זה לא שלא אכפת לי מההיפופוטם,

אבל אני כאן בעיקר בשבילך. כל מה שאת רואה,

תרגישי חופשי למשוך לי ביד ולהגיד לי.

בת: אני מבינה,

אחרי הכול, ההתרגשות שלך היא הרבה יותר גדולה –

לראות בת זה הרי הרבה יותר מרגש מלראות היפופוטם.

אמא: לא, לא צריך להשוות,

כל אחת וההתרגשות שלה.

כשהייתי בגילך וראיתי גם אני בפעם הראשונה היפופוטם,

התרגשתי כמו שעכשיו אני מתרגשת

לראות אותך, רואה היפופוטם.

בת: אמא, זה בסך הכל היפופוטם.

אמא: נכון, התכוונתי אז, בראייה לאחור –

על איך הרגשתי כשראיתי בפעם הראשונה היפופוטם,

הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו כשאני רואה – בת.

הכול בחיים יחסי.

בת: את זה לא כל כך הבנתי, אמא,

וגם קצת נעלבתי.

אמא: בכלל לא היינו צריכות להכנס לשיחה הזאת.

בת: תראי אמא, ההיפופוטם מרים את הרגל.

אמא: כל הכבוד חמודה! כל הכבוד.

אהבה וילדים

[הם יושבים כולם בסינרים ומפיות לשולחן, 

לחנה צלחת על ברכיה, ולידה מונח רוטב אהבה,

לפנינה גם כן צלחת על ברכיה, ולידה מונח רוטב ילדים.

לאלקנה אין דבר על ברכיו, גם הוא עוטה סינר,

ידיו נחות בדייקנות על רגליו]

חנה: פנינה, את יכולה להעביר לי את הילדים בבקשה?

פנינה: את מה?

חנה: את הילדים.

  אלקנה, תבקש מפנינה שתעביר לי בבקשה את הילדים.

אלקנה: פנינה, תעבירי בבקשה את הילדים לפנינה.

פנינה: אני משתמשת בהם. [לוחצת על רוטב הילדים]

אלקנה: [לחנה] היא משתמשת בהם.

חנה: היא לא מוכנה להעביר לי את הילדים.

  אני לא מבינה את זה!

  לא מבינה את זה!

פנינה: אלקנה, אתה יכול להעביר לי קצת אהבה?

אלקנה: האהבה אצל חנה.

פנינה: אז תבקש ממנה.

אלקנה: אני מצטער, אבל האהבה הזאת של חנה,

  את לא רואה?

פנינה: הוא לא מוכן לתת לי את האהבה,

  אני לא מבינה את זה!

  אני לא מבינה!

[הוא מקיש על כוסו כדי להשקיט את האווירה, אז הוא קם,

ומספר]

מספר: לאלקנה היו שתי נשים.

  שם האחת חנה

חנה: אני.

מספר: ושם האחת פנינה.

פנינה: אני.

מספר: והנה לפנינה יש ילדים

פנינה: לי!

מספר: ולחנה אין ילדים

חנה: לי.

מספר: ואילו את חנה אהב אלקנה, מנה אחת אפיים.

חנה: אותי!

מספר: ואת פנינה לא אהבמנה אחת אפיים.

פנינה: אותי.

חנה: [דידקטית] אותי אלקנה אוהב. אבל אין לי ילדים.

פנינה: [כנ"ל] אותי אלקנה לא אוהב. אבל יש לי ילדים.

חנה: בגלל שאין לי ילדים, אני אומרת.

  ילדים יותר טובים מאהבה.

פנינה: בגלל שאין לי אהבה אני אומרת

אהבה יותר טובה מילדים.

חנה: איך אני מקנאה בך, שיש לך ילדים.

פנינה: אין אני מקנאה בך שיש לך אהבה.

חנה: תני לי קצת ילדים.

פנינה: תני לי קצת אהבה.

חנה: ילדים

פנינה: אהבה

חנה: ילדים

פנינה: אהבה

אלקנה: בנות, בנות, לא לריב.

אי אפשר שיהיה הכל.

חנה: למה לה אתה נותן כל כך הרבה ילדים

זה מכעיס אותי!

אלקנה: אל תכעסי חנה. אל תכעסי.

אני אתן לך עוד קצת אהבה.

הנה, קחי. הנה. [הוא מפזר לעברה אהבה כביכול]

פנינה: למה לה אתה נותן כל כך הרבה אהבה.

זה מכעיס אותי.

אלקנה: אל תכעסי פנינה, אל תכעסי.

אני אתן לך עוד קצת ילדים

הנה , קחי, הנה. [כנ"ל]

פנינה: אני לא רוצה עוד קצת ילדים.

אני רוצה אהבה.

יש לי מספיק ילדים.

תן לי אהבה. אהבה!

אלקנה: היא רוצה אהבה

אני לא יכול לתת לך אהבה,

כי אני נותן אותה לחנה.

חנה: לא רוצה אהבה.

ילדים אני רוצה!

ילדים. ילדים!!

יש לי מספיק אהבה.

תן אותה לפנינה.

אלקנה: לפנינה אני נותן ילדים.

פנינה: לא רוצה ילדים.

קישטא. לכו!!

חנה: אהבה! קישט! לכי

איכס!!

אלקנה: אי אפשר קצת שקט בבית הזה!!!

מה דעתכן לתת לי קצת שקט?

כל היום מקשקשות,

ילדים, אהבה

אהבה ילדים.

גם לי חסר משהו

שקט. [מוציא שפופרת קטנה עם שקט]

תנו לי שקט, מה דעתכן.

פנינה: אהבה.

חנה: ילדים.

אלקנה: שקט.

[כולם מתכוננים שוב לסעודה,

מרימים את הרטבים שלהם,

כאשר פנינה פונה אל חנה]

פנינה: [בשקט] יש לי הצעה.

יש לי הצעה, צנועה.

ילד תמורת אהבה.

אלקנה: [בביטול] ילד תמורת אהבה!

פנינה: כן. ילד, תמורת אהבה.

אלקנה: ילד תמורת אהבה

נו באמת. ילד תמורת אהבה.

מה זה ילד תמורת אהבה.

שמעת אותה.

היא רוצה לתת לך ילד

תמורת

מי שמע כזה דבר.

פנינה: את אמרת מקודם, שהיית עושה הכל

חנה: כן. באמת. לא צריך לתפוש אותי במילה.

אמרתי, נכון.

אבל מהאת חושבת ש

[מהרהרת בדבר] זה לא רע!

אלקנה: זה מצחיק, זה

  ילד תמורת אהבה.

על מה את מדברת?

פנינה: שני ילדים תמורת אהבה.

אלקנה: [בבוז] שני ילדים תמורת אהבה!

חנה: את לא מתביישת?

שני ילדים. לא, זה

טוב

אתה שמעת?

  שני ילדים. תמורת

את מקשיבה לעצמך?

איך את מעזה להציע כזה דבר. זאת בושה.

ילדים תמורת אהבה. מה, זה נראה כמו איזה שעשוע?

פנינה: חמישה ילדים תמורת אהבה.

אלקנה: תמורת מה?

פנינה: אהבה.

חנה: היא עושה ממני צחוק.

היא רוצה לתת לי, חמישה ילדים

ובתמורה,

לקחת אהבה.

תגידי את נורמאלית.

את מדברת על אהבה!

אהבה.

אהבה. זה לא משהו שעושים באצבע.

זה לא משהו שקונים בסופר.

ומה את מציעה לי?

ילדים? ילדים יש הרבה. כל בתי הספר מלאים ילדים.

ואהבה, מי יימצא אהבה?

היא לא גדלה על העצים.

היא דבר נדיר. בכל החיים את מוצאת אחת כזאת.

אם יש לך מזל. ואם גם לא מרמים אותך, ונותנים לך משהו מזויף.

כי זה לא קשה למצוא מזויף.

בכל מקום יש אהבה מזויפת. קשה ממש לראות את ההבדל.

אבל איזה הבדל, איזה הבדל.

את מבינה על מה את מדברת?

פנינה: עשרה ילדים.

קחי הכל. הכל.

מפרי הבטן.

הכל הבשיל כבר, את לא צריכה להתאמץ.

קחי עשרה.

אני הכנתי. וגידלתי, והנקתי.

ושלחתי לבית ספר, כל בוקר.

את לא צריכה יותר לעבוד,

רק לשים במיטה, ולתת נשיקה בערב, על המצח.

קחי. זה מפעל חיי,

ותני לי את האהבה.

[חנה נעמדת, אחריה גם פנינה נעמדת,

הן מביטות זו בזו חליפות,

אז ברגע אחד, מחליפות את המקום.

אלקנה מביט בהן בפליאה,

כולם שוב מתיישבים.]

המספר: לאלקנה היו שתי נשים

שם האחת חנה.

פנינה: אני.

ושם האחת פנינה.

חנה: אני.

והנה לפנינה יש ילדים.

חנה: לי.

ולחנה אין ילדים.

פנינה: לי.

כי אלוהים סגר רחמה.

 

הוא והיא

[הסצנה מתרחשת בחוץ, הוא הולך אחריה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו.

היא: שמע, אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי חזק,

אם לא תנסה כל כך חזק, אני אהייה שלך.

הוא: תגידי לי מה את רוצה שאעשה ואעשה.

היא: בדיוק, אל תבקש ממני להגיד לך מה אני רוצה שתעשה,

זה נקרא, לנסות יותר מדי חזק.

אתה צריך להיות הרבה יותר ישיר.

תציע לי לשבת איפשהו.

הוא: אני כבר הצעתי לך, אבל את אמרת לי לא.

היא: זה כבר היה, תציע שוב,

תהייה בטוח, ואני מתישהו אגיד לך כן.

הוא: אולי נשב איפשהו.

היא: למה הכוונה, נשב איפשהו?

הוא: הכוונה, אני ואת, נשב.

היא: מצחיק אתה.

הוא: את אמרת לי לבקש.

היא: אמרתי לך לבקש, לא אמרתי לך מה אני אענה.

הוא: אני מצטער, אבל כל הסיפור הזה לא בשבילי.

היא: מה אמרת?

הוא: אמרתי משהו לא בסדר?

היא: לא, דווקא אמרת משהו בסדר, איך זה היה?

הוא: זה לא בשבילי.

היא: עכשיו כבר יש כאן משהו מסקרן!

הוא: עכשיו כן? אז אולי את רוצה שנשב איפשהו.

היא: אמרתי כבר שלוש פעמים, לא!

הוא: אז איך את רוצה שאתקדם עם זה?

היא: אני רוצה שתלך.

הוא: ללכת?

היא: כן, תלך. ותראה לי שאתה הולך.

הוא: הנה, אני הולך.

היא: בנחישות. תלך תלך. אל תסתכל.

אני לא רוצה שתסתכל עליי.

אל תסתכל עליי.

כן, הנה, עכשיו אני רוצה אותך.

הוא: עכשיו?

היא: עוד קצת קדימה… עכשיו.

הוא: באמת? טוב, אני חוזר.

היא: זהו, אני מצטערת.

הוא: מה זהו. מה קרה?

היא: [מצביעה] שם אני רוצה אותך, שם אני לא רוצה אותך.

תבין את העניין, אני רוצה אותך כשאתה מתרחק, לא מתקרב,

ככה אתה בעליה.

הוא: אבל מה יקרה כשבסופו של דבר, אני אתקרב?

היא: אז אני לא רוצה אותך. כי אתה בירידה.

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: לא.

הוא: רק ניסיתי.

טוב, אז להתראות.

[הוא הולך.]

היא: חכה. [הוא עוצר]

לא. [הוא הולך.]

חכה. [הוא עוצר.]

לא. [הוא הולך.]

חכה!

הוא: אני לא מתכוון לחכות כל פעם שתגידי לי!

היא: אתה לא?

הוא: בשום אופן.

היא: עכשיו אני רוצה אותך. אבל באמת.

הוא: אני רוצה לבדוק.

היא: בבקשה.

הוא: אני מתקרב.

היא: בזהירות.

הוא: אין שינוי?

היא: לא, אני עדיין, אותו הדבר.

הוא: הנה, לאט לאט.

היא: אתה כבר באמת קרוב.

הוא: עוד קצת… רק עוד קצת…

היא: [הוא כבר קרוב אליה] זהו.

הוא: מה זהו?

היא: עצור.

הוא: כבר כמעט הגעתי.

היא: זהו, מאחורי הנקודה הזאת אני כבר לא רוצה אותך,

אני מרגישה איך זה עולה לי בגרון.

הוא: חשבתי שאמרת שזה הפעם באמת.

היא: אני לא ידעתי מה יקרה כשתתקרב.

רציתי לבחון את זה צעד צעד.

מצטערת. זה מה שקרה.

הוא: [מתלבט לאיזה כיוון ללכת]. טוב,

אני כבר די עייף.

אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: בסדר. אבל באופן חברי. מן הסתם. כמו ידידים.

הוא: בוודאי. איפה תרצי לשבת?

היא: אפשר למצוא מקום קרוב,

אולי אפילו כאן.

[מתיישבים על הספסל]

הוא: תקשיבי, רציתי להגיד לך בתור ידיד,

שההתנהגות שלך עם גברים שמנסים להתקרב אלייך היא מתחת לכל ביקורת.

היא: כן, אני יודעת, זה משהו נורא איתי.

כל פעם אותו סיפור. אם מישהו מתקרב אליי, אני מיד מתרחקת, ולהיפך.

אני מספרת לך את זה בתור ידיד, אתה בטח מבין.

הוא: כן. אני מבין. אבל תדעי שגם בתור אדם שניסה את המזל שלו אצלך,

יצאתי מאוד מאוכזב.

היא: באמת קשה לי עם המצב, מה אתה מציע שאעשה?

הוא: בפעם הבאה שמישהו יגיד לך כן,

תגידי גם את, כן. וזהו.

היא: אתה חושב שזה חכם?

הוא: תנסי. אחר כך תגידי. אין לך מה להפסיד.

היא: כמה אני שמחה שיש לי חברים כמוך.

הוא: בשביל זה אני פה. אז מה, נקום?

היא: ישבנו מספיק.

[הם קמים מהספסל]

הוא: אני רוצה אותך.

היא: אתה? חשבתי שאנחנו ידידים.

הוא: דברים כאלו קורים כל הזמן, אל תהיי מופתעת.

היא: טוב, אני בעצם לא כל כך מופתעת.

הוא: הנה, זה בא, תני תשובה מהירה, כן או לא.

היא: לא.

הוא: את יכולה לחשוב קצת, אם את צריכה זמן.

היא: אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי.

הוא: אנחנו סיכמנו שהפעם את תגיבי אחרת.

היא: מתי סיכמנו? אה, זה…

טוב, זו הייתה רק שיחה חברית. ככה זה בשיחה חברית,

תמיד אנחנו מדברים על זה שבפעם הבאה יהיה אחרת,

אתה מכיר את זה.

הוא: כדאי לך להקשיב להצעות של חברים שלך.

הם יודעים מה טוב בשבילך.

היא: ומה בדיוק טוב בשבילי?

הוא: החברים שלך.

היא: הנושא הזה כבר נמאס עלי לגמרי,

אין לך דברים אחרים בראש?

אני מתארת לעצמי שלא.

אם אין לך שום דבר אחר בראש,

תמציא.

הוא: על מה את רוצה שנדבר.

היא: על כל דבר חוץ מעל עצמי,

אני רוצה להרחיב את האופקים.

הוא: [מספר] פעם, הייתה לי סירה.

הייתה לי סירה קטנה, היינו שטים, אני

ואחותי בסירה, שהייתה קרובה מאוד לבקתה שהייתה לנו על האגם.

אז גם הייתה לנו בקתה.

כשהיינו חוזרים מהסירה, ישר היינו רצים אל הבקתה.

היו לנו סירה ובקתה, וזה מה שאחותי ואני עשינו כל היום.

מהבקתה אל הסירה,

ומהסירה אל הבקתה.

היא: סיפור מקסים.

הוא: הוא באמת יצא מקסים.

היא: אני חושבת שאני מתאהבת קצת.

כן, אולי רק קצת אני מתאהבת.

הוא: בי?

היא: לא. בסיפור של הסירה והבקתה,

כנראה שזה עושה בי משהו להכיר מישהו עם סיפור של סירה ובקתה על האגם.

אף פעם לא היה לי מישהו עם סיפור כזה.

הוא: את מתכוונת אליי.

היא: כן.

הוא: אז את מתאהבת בי.

היא: קודם כל התאהבתי בסיפור,

אבל בגלל שהסיפור הזה הוא חלק ממך עצמך,

אז אפשר להגיד שאני מתאהבת גם בך.

הוא: הסיפור הזה הוא הוא אני עצמי.

היא: כן, כן, גם לך יש חלק, בהתאהבות הזאת.

הוא: זה אומר שתהיי מוכנה לנשק אותי עכשיו?

היא: את הסיפור.

הוא: כן, אבל תצטרכי לנשק אותי כדי להגיע לסיפור.

היא: בסדר, אני מצידי מנשקת את הסיפור,

וכל מה שנמצא בדרך יכול להרוויח.

[מנשקת אותו]

היא: וואו, אני כמעט הרגשתי עכשיו שזו אני עצמי שם

על האגם.

הוא: כן. גם אני…

היא: כן, גם אני… [צוחקת] מה אתה בכלל יודע, על האגם.

הוא: אני ראיתי אותו.

היא: כן, אבל השאלה היא האם נישקת אותו.

הוא: אני הייתי בתוכו!

היא: אבל האם הוא היה בתוכך?

הוא: מי, האגם?

היא: כן, האגם, האגם!

הוא: זה אני שהייתי, זאת אומרת, בתוכך.

היא: סליחה?

הוא: זה אני שהייתי…

היא: אתה יודע, אתה שתלטן ודוחה.

אין לך גבול. רואה נשיקה, מיד אתה נדחף.

כמו קבצן. 

הוא: סליחה. אני כבר לא מבין…

היא: [ברוך] יש דרכים יותר טובות.

הוא: אני לא מכיר דרכים יותר טובות.

אתה רוצה משהו, אתה פשוט צריך לעשות.

היא: בדיוק.

הוא: מה זאת אומרת בדיוק.

היא: אתה רוצה משהו… מה שאמרת.

הוא: אבל את אמרת מקודם…

היא: תבין מה שתבין מכל הסיפור.

[שהייה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: [פולטת אנחה] אף פעם לא מאוחר מדי להמשיך לנסות.

הילדה שאוהבת לאהוב

הילדה שאוהבת לאהוב

עלה במסגרת צילום סדרת תולדות התיאטרון הישראלי, נוב' 2013, בהשתתפות דנה יצחקי ועדי רביד, בבימוי עודד ליפשיץ

[הן יושבות על שני כסאות, ומביטות קדימה]
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב.
ב. גם אני.
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב יותר.
ב. אותו דבר.
א. לא כמו שאני אוהבת לאהוב.
ב. בדיוק ככה.
א. הנה באה ילדה וטוענת שהיא היא זאת שאוהבת לאהוב,
בזמן שמי שאוהבת לאהוב באמת, זו אני.
ב. לכל אחת יש זכות לאהוב לאהוב.
א. כן, אבל אני נולדתי עם זה.
ב. ואצלי זה התפתח, עם הזמן.
א. הצחקת אותי. אהבה זה לא דבר שמפתחים עם הזמן.
זה דבר שנולדים איתו. ככה זה הולך.
אני זו שאוהבת לאהוב בסופו של דבר,
כי אלוהים רצה.
ב. אבל גם אני רציתי.
א. איפה את ואיפה אלוהים.
ב. הוא לא רוצה יותר ממני.
א. כן, זה לא חשוב. כשאלוהים רוצה, אלוהים מקבל.
ב. כשהייתי קטנה מאוד החלטתי, שאני אהיה
ילדה שאוהב לאהוב. ככה החלטתי,
וגם הגעתי לתוצאות.
א. איזה תוצאות? תסתכלי על עצמך, את לא מהחומר
שממנו באים ילדים שאוהבים לאהוב.
ב. אולי לא. ובכול זאת, כנגד כל הסיכויים,
אני כן!
א. תאהבי משהו.
ב. מה, עכשיו?
א. תאהבי משהו, שנראה.
ב. את העץ הזה.
א. את העץ?
ב. כן. אני אוהבת את העץ הזה, מה יש?
אני אוהבת אותו. הנה.
א. מה בכלל את יודעת על העץ הזה
שאת יכולה ככה לאהוב אותו?
ב. לא הרבה. ובכול זאת.
אני פשוט אוהבת אותו.
כנראה שהעץ מצית בי משהו.
א. מצית בך משהו… פשוט…
איזו אהבה כללית. את בכלל יודעת מה דרוש בשביל לאהוב את העץ הזה?
ב. ספרי לי עליו דבר אחד שאני לא יודעת.
א. זה לא יהיה קשה. הנה לך –
הוא מטפטף בחורף.
ב. מה זאת אומרת מטפטף בחורף?
א. מה שאת שומעת. אמרתי לך שאת לא יודעת.
ב. זה באמת מוזר, כי איתי הוא לא טפטף.
א. ומה היה עושה איתך, אם מותר לי לשאול?
ב. איתי היה מלבלב בקיץ.
א. מה זה מלבלב בקיץ, תגידי לי,
אם היית מכירה את העץ הזה באמת,
היית יודעת שהוא מטפטף בחורף,
מלבלב בקיץ, זה רק הפן החיצוני שלו.
אני מצטערת להגיד לך, אבל את לא באמת יודעת עליו שום דבר,
כמה בדיחות פה ושם, זה נחמד, אבל מה קורה לו באמת
מתחת פני השטח, לגבי זה אין לך שום מושג.
ב. מה לעשות שהוא היה מלבלב איתי,
ככה הוא הרגיש.
א. באמת? ככה הרגיש? את בכלל שאלת אותו,
איך הוא מרגיש? את בכלל יודעת כמה הוא היה צריך לטפטף איתי בחורף,
כדי שיוכל לבוא וללבלב איתך, ככה סתם, בקיץ?
את יודעת מה עברנו יחד? את יודעת… מה אני מדברת,
אני תוהה אם אי פעם באמת ראית עץ שמטפטף בחורף.
ב. ראיתי.
א. איפה.
ב. אני ראיתי.
א. ובאמת את חושבת שיבואו עצים, עם מצב רוח נדיב,
שילבלבו בשבילך ככה סתם, בקיץ? תדעי לך,
ואת זה אני אומרת לך מתוך כנות ובצער –
אהבה היא משהו אחר לגמרי.
ב. אני חשבתי שגם זאת אהבה.
א. טעית. אבל לפחות למדת משהו.
ב. ואני פעם חשבתי שאוכל לאהוב את העץ הזה…
א. אבל את רואה, את לא, כי בסופו של דבר
אני זו שאוהבת את העץ הזה. את כבר לא תוכלי לאהוב אותו,
זה רחוק ממך מאוד.
אבל אולי תוכלי יום אחד, אם תרצי באמת,
לאהוב אותי.
וככה תוכלי בעקיפין גם לאהוב את העץ.
ב. (מביטה כה וכה, על העץ ועל הילדה)
אני חושבת שאני אוהבת אותך כבר.
א. שטויות.
ב. כן. באמת. אהבתי ישר, מהרגע שראיתי אותך,
אבל לא רציתי להגיד שום דבר.
א. את לא באמת אוהבת אותי,
אני זו שאוהבת אותך, ואת לא יודעת מה זה דורש ממני.
ב. אבל אני בטוחה שגם אני אוהבת אותך.
א. במה זה בא לידי ביטוי?
ב. אני מסתכלת עלייך, וכבר עולה לי חיוך.
א. זה לא אומר שום דבר.
ב. זה לא?
א. זה לא. הנה, אני מסתכלת עלייך,
וכבר אני עומדת לבכות.
ב. למה לבכות?
א. כי אני אוהבת אותך באמת.
עד כדי כך.
זה מתוך דאגה. וגם עצב עמוק.
ב. על מה?
א. על זה שאני אוהבת אותך, ואת אותי לא.
ב. אני, מה אני יודעת על אהבה,
ניסיתי לאהוב באופן ספונטאני.
א. ציפיתי ממך למשהו אחר,
ציפיתי שתתעקשי על מה שאת אוהבת,
ועכשיו, כשקצת קשה, אז את מוותרת.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
ב. את באמת יודעת לאהוב כל כך יפה…
א. אמרתי לך.
ב. בהתחלה היה קשה לראות עלייך, באמת…
נראית כמו כל אחת, ואי אפשר היה לדעת כמה את באמת מסוגלת לאהוב
אבל כשזה מופנה לכיוונך, פתאום מרגישים את זה!
א. היית צריכה את החוויה הזאת כדי להבין במה מדובר.
ב. נכון, אבל את עדיין אוהבת אותי?
א. לא, זה הכול היה לצורך הדוגמא.
ב. כמובן. בכול זאת זה היה חשוב לי מאוד,
כי לא ידעתי שככה אפשר לאהוב.
א. האמת שיש בזה גם איזה צד של מיומנות,
אני לא רוצה להוזיל בערך של עצמי,
אבל לפעמים, אם את עולה על הטריק
אז זה בא ממש בקלות.
ב. את רוצה לומר שהאהבה שלך אליי הייתה טריק?
א. אמנם אני הילדה שנולדה לאהוב,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה
שיש לי הרבה ניסיון.
בואי נחזור בבקשה אל העץ הזה…
ב. כן.
א. עכשיו נסי לדמיין את העץ הזה,
ונסי לדמיין שהוא עושה לך משהו נעים.
ב. למה הכוונה?
א. משהו נעים. כמו למשל דגדוג באוזן.
אבל תשמרי אותו אצלך, ואל תספרי אותו לאף אחד.
ב. אוקיי…
א. יש לך משהו נעים?
ב. יש לי.
א. עכשיו תעצמי את העיניים, תתרכזי בו, בדבר הנעים,
ותספרי עד חמש בקול רם.
ב. טוב. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש.
א. נו!
ב. מה?
א. את אוהבת את העץ?
ב. נכון.
א. טוב, אבל זה רק טריק, את יודעת, אחיזת עיניים.
ב. איך עשית את זה?
א. אני לא יכולה לגלות.
ב. תגלי.
א. תעזבי את זה אמרתי. זה שלי.
ב. את כל כך מיוחדת. (בוהה בה באימה) אני לא מאמינה…
א. מה קרה?
ב. נראה לי שאני אוהבת אותך שוב.
א. עכשיו?
ב. אני חושבת שזה קרה בדיוק עכשיו.
א. איך זה קרה?
ב. לא יודעת, את היית אליי מאוד קשה, כנראה שזה הצית בי משהו.
א. שוב הצית בך משהו. את ממש חסרת אחריות.
ב. אולי תנסי עליי את הטריק? אולי תנסי לאהוב אותי גם?
א. אפשר לנסות. תעמדי כמו שאת ואל תזוזי.
(א' עוצמת את העיניים, סופרת עד חמש)
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש…
ב. נו, את אוהבת אותי?
א. לא.
ב. חשבתי שהקסם הזה עובד.
א. אמרתי לך, זו רק אחיזת עיניים.
ב. אבל אהבת אותי מקודם.
א. (מאוכזבת מעצמה) אבל זה עבר, אי אפשר לאהוב אותך שוב סתם, מהשרוול.
ב. תשתדלי, את הרי הילדה שנולדה לאהוב.
א. כנראה שלא נולדתי לאהוב אותך.
ב. (היסטרית) זה נורא כואב.
א. תרגעי, זו בסך הכול אהבה. כמה רגעים וזה עובר.
ב. אני מרגישה כאילו אכלתי משהו לא טוב.
א. לאט לאט, תנשמי חזק.
ב. תחזיקי אותי! (היא מתנשמת במהירות ובכבדות)
א. תתני לזה לצאת, אל תשאירי שום דבר בבטן.
קדימה, תוציאי החוצה את הכול. קדימה.
ב. (נרגעת) זהו זה.
א. זהו זה?
ב. יצא.
א. נו, את מרגישה משהו?
ב. כלום. ואת?
א. שום דבר. זו הייתה אפיזודה חולפת.
ב. נכון. ומוזר. אני מרגישה מן ריקות… כאילו כל המפגש הזה,
לא היה. יש לי תחושה מוזרה בסרעפת…
א. [מביעה הזדהות מסוימת] כן… כן…
[רגע קצר, ב' מביטה ב א' בתהייה, אז בהשלמה]
ב. אני חושבת שזה הזמן עכשיו
שנלך כל אחת לדרכה.
א. גם אני. זה מרגיש כמו הזמן.
אם ככה, להתראות.
ב. להתראות.
[הן פונות ללכת, אז עוצרות]
ב. אולי עוד נפגש פעם,
ככה במקרה. בתחנת הרכבת…
כמו שני ידידים… מה את חושבת?
ויעלה בנו ככה… זכרון רחוק
של אהבה שהייתה?
א. מי יודע, אולי… אולי…
[הן פונות לדרכן ויוצאות]
סוף.