אתה ראש ממשלה

מחזה הזיה בדיוני, מרוחק וקדום המגולל את ביאתו לכוח ואת שלטונו של עריץ ב22 מהלכים.

1.

אתה ראש ממשלה

עשית דרך ארוכה להנה.

כל הכבוד. הגעת!

השליט הקודם הפסיד.

הוא הפסיד בקלפי.

אתה ראוי. הגעת מהעם.

העם רוצה בך.

הוא רוצה בדרכך.

אתה רצוי.

ניצחת.

2.

אתה ראש ממשלה

זה הכסא שלך. תכיר.

ישבו עליו גם אנשים אחרים.

זה לא רלוונטי. עכשיו הכסא הזה שלך.

מה אנשים עוברים כדי לשבת על כסא, אתה חושב.

בכל זאת, בסך הכל, כסא!

אתה יושב. אתה מרגיש נינוח.

לא בלתי מוזמן. הכסא מתאים לגופך. נולדת לזה.

אתה מביט על המונח מלפניך –

שולחן. אותו שולחן בדיוק,

מה הוא שולחן,

כלי, להעלות ולהסיר רעיונות.

הוא ניצב לפניך במערומיו.

אדמה בתולה שמחכה רק לך שתחרוש בה.

אתה מסדר את הדברים זה לצד זה

הנה מפת המדינה שלך, מברונזה,

הנה פסלון ההוקרה מהשירות,

הנה הספר שלך.

3.

הספר שלך. סוף סוף – מונח במקום הנכון.

במקום הראוי לו. מקום בו יכבדו ויוקירו

אותו. מקום בו יזכה סוף סוף לעמוד על

מדף הספרים של אנשים רמי קומה –

אנשים כמוך. 

אתה ראש ממשלה.

אנשים נכנסים ויוצאים.

אתה מתחיל לשמוע קולות הקוראים תיגר על סמכותך שלך.

הם קוראים לך אופורטוניסט.

מיליטריסט. דברים כאלו.

הם אומרים לך

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.

הקודם.

זה מציק לך.

אתה הרי לא האיש ההוא. הקודם.

האיש ההוא היה.

אתה האיש הזה.

הם בחרו בך. אתה נבחרת.

אבל האנשים לא מפסיקים ללחשש.

האיש ההוא נתן יותר. הם אומרים.

האיש ההוא נתן. אתה רק מתגונן.

לסת קשיחה.

הם אומרים לך שהם רואים רק אגרוף.

הם רוצים לראות מה יש בתוך האגרוף.

האגרוף לבדו, אם הוא לא מכיל שום דבר,

מה הוא שווה?

למה הם אומרים את הדברים האלו? מה, אתה לא

מכיל? אתה לא יוצא מעורך?

אתה כולך לב חם, רוטט, נזיל, ממרח קטיפה

שמסתתר בתוך האגרוף,

אבל הלב זקוק שיגוננו עליו. לא יגוננו עליו, ינבל.

ככה זה, אתה אומר, וזה התפקיד שלי,

תפקיד מחוספס, תובעני, כואב,

לשמור על הלב.

זה הלב שלי! אתה אומר,

יש לי ריבונות עליו!

הלב הוא אני.

אז הם מבקשים שתסיג את הכוחות

מאזורי המחלוקת. מה?

הם מבקשים. מה אכפת לך?

מאחד. לא רלוונטי. חסר משמעות.

תסיג. על הנייר. תעשה משהו.

משהו סמלי. מחווה.

בשביל מה אתה צריך שם כוחות?

זה לא ברור שיש לך כוחות?

אתה צריך כל הזמן להוכיח את זה?

כוחות זה הוצאות,

זה מצייר אותך באור שלילי.

אתה שלילי?

אתה לא שלילי.

אז למה אתה שלילי?

4.

אתה ראש ממשלה.

מעניין.

יש כאן תופעה.

הכסא עדיין פה.

זה מדהים אותך כל בוקר מחדש.

לרגע קצר. אבל אחריו זה לא מדהים אותך בכלל.

אפילו-לא-לרגע.

אתה ראש ממשלה. זה מובן מאליו.

מדהים עד כמה אין דבר טבעי מזה.

אז מי יהיה ראש ממשלה?

תצביעו לי על מישהו אחד. הצחקתם אותי!

אתה צוחק.

אתה מפסיק לצחוק.

משהו מציק לך. מה זה?

לא מציק לי שום דבר.

מציק. ועוד איך מציק. אתה לבד בחדר.

אתה יכול לפרוק. קדימה, תסיר את השריון.

ישנת בלילה רע.

נכון. נכון.

מישהו בחדר השני שמע טלוויזיה בקול רם עד מאוחר

כאילו כדי להרגיז

מה יש להם שם בטלוויזיה? מה הם עושים כל היום?

בשביל מה זה מועיל?

לא הצלחת לשמוע כלום, אתה גם לא צריך.

אתה יודע בדיוק על מה הם דיברו.

הם דיברו עליך.

בסדר. על מה ידברו אם לא עליי?

שידברו.

ניסית להחליק את זה,

זה לא עזר.

הם ממשיכים לדבר.

הטלוויזיה נכנסה לך מתחת לשמיכה.

אתה מסתובב על הכסא.

אתה נרגע.

הכסא! אתה חושב. הספר!

זה מפקס אותך.

שיגידו מה שיגידו.

זה לא מזיז לך את קצה השערה!

5.

אתה ראש ממשלה.

הזה. הנוכחי.

ומי הם? 

בסדר. אתה אומר. מה הם כבר ביקשו?

שתיתן קצת יותר?

אמרו שאתה אטום.

אתה אטום? זה מטריד אותך.

אין דבר רחוק יותר מהאמת!

אתה הראשון שמוכן לתת להם קצת יותר.

הרבה יותר.

אתה מוכן לתת המון.

אתה מוכן לתת להם בדיוק את מה שהם רוצים, כדי שיניחו לך קצת, עם כל ההשוואות לאיש ההוא.

אתה מוכן לתת בשביל זה הכל.

באופן חד פעמי.

ואז נראה.

ניתן. ונראה אם יש לזה פידבק.

אידיאולוגיה נועדה כדי שיחרגו ממנה.

אתה, לעומת זאת, אתה לא חורג משום דבר.

מה פתאום? 

אתה הולך בדיוק בדרך.

אתה הולך ישר!

אתה רק מגלה גמישות.

אתה קשוב.

זה מדהים אותך. הם אלה שקשיחים,

שמתעקשים להכניס אותך למשבצת אחת!

אתה לא משבצת. אתה בהתהוות.

מדהים אותך שמעלים מולך כל הזמן את האיש ההוא

כאילו היה לך משהו נגדו.

מה לך ולאיש ההוא?

אתה אהבת את האיש ההוא.

אתה הראשון.

6.

אתה מזמן את ראש הלשכה

ומספר לו על הכוונה שלך להסיג את 

הכוחות מאזורי המחלוקת. לא מכולם.

מאחד. סתמי. אתה אפילו לא זוכר איך

קוראים לו.

זה מהלך חשוב. זה מהלך חשוב למדינה.

זה מהלך! אתה החלטת איזה. מותר לך.

ראש הלשכה מהנהן.

הוא שותק. הוא מתהלך כה וכה בחדר,

״נו, מה אתה רוצה?״, אתה יורה לעברו.

הוא לא עונה, רק ממשיך ללכת אנה ואנה.

אתה נלחץ ״מה עוד אתה רוצה? מה עוד אתם רוצים.

קיבלתם!״

ראש הלשכה עוצר, הוא משיב לך בקול חלוש –

״אדוני, זה נוגד את רוח המפלגה,

ואם לומר ברובד האישי –

נוגד את טבעך שלך עצמך!״

״מהיכן אתה יודע מה הטבע שלי?

אפילו אני לא יודע את זה״, אתה צוחק

״עוד מעט תספר לי מה מצב הרוח של

אשתי״.

הוא לא צוחק.

הוא מצביע על השולחן –

״כתבת על זה ספר. הוא אומר.״

״בדיוק. וזה מה שכתוב בספר.״

״זה לא״. הוא אומר.

״מניין אתה יודע. קראת את הספר?״

״קראתי״.

״אני כתבתי את הספר ואני יודע מה כתוב בו״. 

״גם אני״. הוא עונה לך חלושות.

״זו שירה, אדוני, זו הדרך, זוהי הדרך האחת״.

״באמת?״ זה מחמיא לך. 

אתה משתדל להשאר ממוקד.

״אבל יש לדרך האחת הזו עוד דרכים״ אתה מסביר.

״כה אמרתי!״.

״אמרת. אדוני.״

הוא סוף סוף יוצא.

7.

אתה מרים טלפון לאחד היועצים

כדי לקדם את הצעת חוק הנסיגה שלך.

היועץ מספר לך

את מה שידעת כבר

שיש מולך בלוק. 

בלוק? סלע.

בלתי עביר. עשר מטר גובה בלוק.

זה העסקן ההוא,

אומר לך היועץ, אותו עסקן

חמדן ועשקן מהצד הקיצוני של המפה.

זה לא באמת אכפת לו, כן כוחות, לא כוחות,

כמו ששום דבר אחר לא אכפת לו באמת,

אבל כן חשובים לו דברים אחרים.

״אחרים?״ אתה אומר. ״נו, נשמע.״

״הוא מסובך בפלילים אדוני.

הנושא הזה כן מעסיק אותו.״

״מה זה שייך״. אתה אומר.

״שייך״. אומר היועץ. ״שייך״.

אתה דופק על השולחן בשאט נפש

״לא יקום ולא יהיה!״.

לא. אתה מתכוון לדפוק על השולחן,

אבל אתה עוצר את עצמך,

רגע לפני שידך נוגעת בשולחן.

אתה עוצר.

״שיבוא״ אתה אומר.

העסקן המשויך

לאותה מפלגה טורדנית שבקצה הקיצוני של המפה 

נכנס אל משרדך.

אתה כובש את ריח הצחנה שאתה חש באפך.

לא. אתה לא כובש.

זה מפתיע אותך.

אתה רגוע.

אתה ענייני.

זהו רק אחד מן הדברים איתם צריך להתמודד

האדם היושב על כסא ראש הממשלה.

אתה בודק. זה אתה.

אדוני, הוא אומר, 

תשמע. תמיד הייתי מזוהה עם עמדותיך.

אתה ואני, הוא אומר, אנחנו מאותה שכונה.

אני מרחביה. אתה אומר.

הוא מצביע בידו למעלה.

במפה ההיא, אנו שכנים. צמודים ממש.

גדלנו באותו הבית.

אני יודע מה אתה חושב.

אתה לא יודע מה אני חושב! אתה עונה.

״אני מרגיש אותך״. הוא אומר.

״אתה לא״. זה מציק לך.

יש משהו מטריד באישיות הזו. 

״חשוב לי להגיד שאנחנו מחזקים ידיך״ ממשיך הקיצוני

״אנו עומדים מאחוריך במאת האחוזים.

תמיד עמדנו. בכל דבר.

גם בהחלטות קשות שנוגדות באופן חריף

ועקרוני, את סלע קיומנו. את קיומך!

שהוא בגדר יהרג בל יעבור בלמד רבתי,

ותמות נפשנו עם פלישתים!״ 

״מה יש לכם כולכם מסלע קיומי?״

״אין.״

״יש לך בעיה כלשהי?״

״לא אדוני. אבל לא על זה באתי לדבר איתך.״

״אז מה אתה רוצה?״

דיל.

דיל?

דיל. מה, אתה חדש בפוליטיקה?

אתה תמנה בעל תפקיד במשרה משפטית שיחסום את תהליך האשמתו

של העסקן במפלגה הטורדנית שבקצה המפה המסובך בפרשיות פליליות,

והוא יעביר את החוק שלך.

דיל.

זה מחליא. זה מזעזע אצלך את אמות הסיפין

זה גורם לך להקיא קצת בפה!

לא. לא נפלת מהכסא.

גם זה, מפתיע אותך.

אני אחשוב על זה. אתה אומר.

אתה סוגר את הדלת וחוזר לכסא שלך.

לפחות יש לך כסא שאתה יכול להסתובב עליו קצת.

להגות. 

בשביל זה הוא פה.

אבל הכסא לא הולך לשום מקום. בינתיים.

הוא יהיה פה גם מחר.

עשית מספיק להיום.

8.

בבית הטלוויזיה פתוחה בווליום גבוה.

מדברים עליך ועל המשפחה שלך.

נו, מה חדש.

זה טבעי. אתה ראש ממשלה.

״הם מדברים עלינו״. היא אומרת לך.

״נכון״. אתה אומר ברוגע.

״זה התפקיד שלהם״. היה לך יום ארוך.

העצבים שלך קצת רופפים.

״זה לא״. היא אומרת. ״זה לא התפקיד שלהם״.

אתה נדרך. סיטואציה מהסוג הזה יכולה

להתפתח לשני כיוונים.

אתה מנסה להריץ במעבד הנתונים 

את כל התרחישים לתגובות שלך ולתוצאות שלהן.

״זה לא״. אתה חוזר על דבריה.

״היה לי יום ארוך. אני ראש ממשלה״

אתה לא יודע אם הנפנוף בקלף הזה יעזור לך… אבל,

לא עולים על דעתך קלפים נוספים.

אתה מנסה לפנות לכיוון חדר העבודה שלך.

״הם באים אליך, כי רואים שאתה מפחד.״

הקלף לא עזר לך.

״אני? ממה יש לי לפחד?״

הקול שלך מהוסס. התשובה שלך לא פגעה ביעד.

הפגנת פריכות לא אופיינית. 

״אתה מפחד שהם ייראו מי אתה באמת״.

״ומי באמת יודע מי אני באמת?״ אתה צוחק.

היא, בשום פנים ואופן לא.

״אני״. היא אומרת.

״איך?״

״כי אני שומעת חדשות״.

אתה מחפש פתח מילוט. אתה מבין שהדיון הזה יכול 

להתפתח לשני כיוונים. אבל שניהם גרועים.

״בסדר גמור״. אתה אומר. ״אני מקבל את זה״.

אתה פונה לכיוון חדר העבודה שלך.

ב-ז-ה-י-ר-ו-ת.

״הם מעליבים אותי.

הם קוראים לי בשמות של חיות.

של חיות!״.

״זה לא מקובל עליי! אני אטפל בזה.״

נראה שמשהו בקולך התקיף, הצליח, הפעם,

להגיע אל היעד.

״תבטיח לי!״

אתה מהנהן. ״מבטיח״ אתה מוודא במבטך שהיא הבינה שהבנת.

היא חוזרת למסך.

היא הבינה.

9.

אתה נכנס לחדר העבודה שלך.

לפחות יש לך חדר עבודה שאתה יכול להסתגר בו.

זה בא עם התפקיד.

אני ראש ממשלה! אתה מוכרח להזכיר לעצמך.

זה מעודד. 

אתה מביט סביב.

סביבך פסלים ודיוקנאות של האנשים שהיו פה לפניך.

כל האנשים ההם!

הם מביטים בך. מן העבר השני של הקיר

אתה עוד שומע את הפרשנים מתפלמסים. צוחקים.

הם צוחקים על חשבונך.

אתה מתפלל שיכולת לנתק את הטלוויזיה מהחשמל.

אתה לא יכול לעשות כזה דבר.

אתה נתקל במבטו של פסל ראש הממשלה הראשון.

הוא ניצב על השידה

הוא גבוה

הוא מתנשא. אתה ניגש אל

ראש הממשלה הראשון, הוא בהישג ידך.

אתה מלטף אותו, אתה אוחז בצווארו,

זה דווקא מעודד אותך

נו. אתה מצחקק. תגיד משהו.

ראש הממשלה הראשון לא פוצה את פיו.

הקרחת שלו קשה כאבן.

עקשן. גלותי. מת.  

דיל.

דיל?

דיל.

מה הוא דיל.

מילה.

מילים.

נהמה.

גחמה.

כאילו שבסטרטוספירה הפוליטית הרחבה

בה מעורבים בכל רגע נתון

טריליארדי כוחות ושיקולים

מישהו מתרגש מחצ׳קון כזה.

אתה מביט בדגל המזדקר לימינך.

המדינה. אתה חושב.

טובת המדינה.

טובתה. המדינה ניצבת לפניך.

באת למלא תפקיד. לפעול למען אינטרס גדול יותר.

לא שלך. של כולם. 

שום דבר פה אני לא עושה למען עצמי.

אני ראש ממשלה!

צמרמורת עולה בגופך.

אתה מביט בראשי הדיוקנאות המזדקרים סביבך.

שתיקה.

10.

אתה ראש ממשלה. 

שוב.

נולדת לזה.

שש אפס אפס בדרך למשרד.

דיווחים. עדכונים שוטפים.

אתה שומע את השם שלך. 

אנשים ממשיכים לרטון וללעוג.

נו מה. אתה מגחך.

זה החומר שמעורר אותך בבוקר.

אנשים רואים אותך באור כזה

באור אחר.

הם רואים אותך.

אתה דמות נראית.

״מה הם עוד רוצים?״ אתה זורק לנהג שלך.

״רוצים. רוצים״ חוזר הוא כהד.

״הם יכולים לרצות״.

אתה כבר נתת את ליטרת הבשר שלך.

עכשיו יש לך גם הזדמנות להראות להם קצת האידאולוגיה.

אתה עושה שריר. הרווחת את זה.

יש כאן מערכת יחסים של קח ותן אתה אומר,

ואתה, הלא, כבר נתת.

האם ראית מזה משהו בחזרה?

לא ראית כלום.

חול ומרורים.

אנחנו מתמודדים פה עם מנטליות מסוג אחר

אתה אומר.

מנטליות של גזר.

מנטליות של מקל.

מנטליות של שוט.

אתה שופע דימויים. זה בא לך – 

מנטליות של משהו שנראה כמו ברווז

והולך כמו ברווז. 

זה ברווז, אתה אומר, טבלאות ושרטוטים לצדך

ואיור של פצצה גדולה שלקחת מספרי הקומיקס.

אתה מרגיש משוחרר,

סוף סוף, המילים יוצאות לך

בקלות. בלי צורך להתנצל.

זוהי הזהות האמיתית שלך.

אתה זה אתה.

אתה, ראש הממשלה.

11.

מתחילים טפטופים פה ושם

של השערות לגבי הפעילות שלך

מאחורי השולחן:

בהתנהלות עם בעלי ממון

בהתנהלות עם בעלי כוח

בהתנהלות עם בעלי טור

נו. נו. שעמום. אין לכם משהו חדש להגיד?

בקבינט. בפרלמנט. בין חברים. 

צ׳ופרים. מתנות. הטבות. בונוסים.

פה. מעבר לים. טפטופים שעוסקים ב…

נו. נו! אין לכם משהו חדש להגיד?!

בנשיכת נשך.

בִּבְלִי דָעַת:

בְּבִטּוּי שְׂפָתָיִם:

בְּדִבּוּר פֶּה:

בְּהַרְהור הַלֵּב:

מ-ש-ע-מ-ם!

בְּהונָאַת רֵעַ:

בְּוִדּוּי פֶּה:

בִּוְעִידַת זְנוּת:

נו באמת!

בְּזָדון וּבִשְׁגָגָה:

בְּזִלְזוּל הורִים וּמורִים:

איך אתם מעזים!

בְּחזֶק יָד:

בִּפְרִיקַת עול:

בִּפְלִילוּת:

בִּצְדִיַּת רֵעַ:

בְּצָרוּת עָיִן:

בְּקַלּוּת ראשׁ:

בִּתְשׂוּמֶת יָד:

בְּקַשְׁיוּת ערֶף:

בְּרִיצַת רַגְלַיִם לְהָרַע:

בִּרְכִילוּת:

תנוחו! בזה אתם מתעסקים כל היום? אמרתם כבר. שמענו!

בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא:

בְּשִׂנְאַת חִנָּם:

בְּתִמְהון לֵבָב:

אני? אני! א-נ-י??

טפטופים כאלו…

טפטופים. אז מה…

מטפטף. כמו סתיו.

אתה הרי לובש סוודר.

מעיל. אפוד מגן.

שריון! אתה איש מיוחד. אתה יודע לספוג.

אתה ראש ממשלה.

אומרים.

וגם בבית. אומרים עליך…עליכם.

אומרים עליה. עליו.

על כולם. על המצב.

יוצאים לרחוב. אוהלים.

ועדות. הפניית אצבע.

עמודי שער.

מספיק! הבנת!

אתה בן אדם, לא?

גם אתה. בן-אדם.

12.

אתה מזמזם לראש הלשכה.

ראש הלשכה נכנס.

תשמע. אתה אומר, ומגלגל עיניך מעלה.

תשמע.

ראש הלשכה מבין אותך.

אתה לא צריך להוסיף דבר.

הוא, ששירת אותך נאמנה כל השנים האלו.

הוא הרי מבין.

קשר רב שנים שכזה, מאפשר לדברים לעבור גם בלי מילים,

בשתיקה.

הוא מבין את הסיטואציה לבוריה.

ובתוך כל זה, הוא מבין גם את הסיטואציה שלו.

זו עונת בחירות. כולם הולכים כאן על שברי זכוכית.

מה דעתך שנזמן את ההוא…

אתה אומר.

את ההוא.

כן. ההוא. שאין לומר את שמו…

שיחה קצרה.

חברית.

רק להבהרה.

הוא שוחט אותי. מה אני יכול לעשות?

הוא שוחט אותך. מודה ראש הלשכה.

את המשפחה שלי.

איך הוא יכול?

הוא יכול, אדוני.

הוא כל יכול. זה מגיע לי?

זה לא.

להם?

לא להם.

אז למה? באמת.

למה השמש זורחת, אדוני?

בדיוק.

שיחה חברית.

שיחה חברית.

בין שני אנשים אחראיים.

13.

הוא מגיע.

הוא מתיישב בכיסא שמולך.

ההוא שאין לומר את שמו.

הוא פה.

בגבותיו העבותות.

הוא סקרן. 

אתה דווקא אומר את שמו.

מציע לו משקה. 

אתה משדר נינוחות.

מאיזו סיבה אתה צריך להרגיש לא נינוח?

אתה מחייך את חצי החיוך המפורסם שלך.

הוא מביט בך.

הוא קשוב. זה לא הרודיאו הראשון שלו.

הוא מצפה שתיגש לעניין.

אתה ניגש לעניין.

איזה עניין?

אתם מביטים זה בזה ארוכות,

כמו שני אקדוחנים מנוסים.

אתה שותק. שפתיך חתומות.

אתה יודע, שהוא יודע, שאתה יודע

מה טיב הסיטואציה.

אני יודע מה אתה רוצה.

אומר ההוא שאין לומר את שמו.

ואני יכול לתת לך את זה.

מה שאני רוצה. אתה מבודח.

כולם כל הזמן אומרים לי מה אני רוצה.

זה לא עובד. אתה ניצב מול חומה.

החיוך נשמט ממך.

את מה שאני רוצה…

אתה זהיר עכשיו. מוקפד. 

מביט אל האופל שמולך.

את מה שאתה רוצה. הוא משיב.

הדבר שעליו אנחנו לא מדברים.

אותו אני יכול לתת לך.

אתה מביט בו, 

הוא לא מתכוון לזוז מילימטר,

זה לא הרודיאו הראשון שלו.

את זה… אתה חוזר ואומר.

מנסה לבסס קרקע משותפת, באפלה.

ונניח שאותו אני רוצה.

איך אדע שאתה יכול לתת לי אותו?

האיש שאין לומר את שמו מצחקק צחקוק יבש.

קצר. ענייני.

אתה שוקל אם להצטרף לצחקוק הזה. 

הצחקוק פוסק.

אתה לא בטוח אם היה זה צחקוק, או מה זה בכלל.

איך תדע? 

אתה מרגיש אי נוחות. אתה לא רגיל להיות מובל.

אני יכול, אומר לך האיש,

לסובב את הספינה כולה.

אני מקשיב.

אתה מקשיב.

אני יכול, ואת זה אתה יודע

לגרום גם לירח לשנות צורה

להיעלם, ולהופיע.

כן, אתה יכול…

האיש שמולך מניף את אצבעו.

אני יכול בתנועה של יד אחת, 

לשנות את צבע השמיים,

להוריד ולהוסיף גוונים.

אני יכול גם לערוך

את מיקום הכוכבים. את הצורה,

ואת הזמן. אני יכול למחוק את כל

הצבע הלבן.

כל מה שקיים, טבול באותיות של דיו

את העתיד והעבר, 

כי את העולם יצרתי במילים.

אתה מרגיש רעד שברירי חולף 

במעלה גבך. אתה אחוז שיתוק.

ברור לך שאתה ניצב מול כוח שגדול ממך.

אתה יכול. אתה אומר בהכנעה.

העולם זקוק לשנינו, האיש שאין לומר את שמו

מנסה לעודד אותך.

אתה אוהב את הכסא הזה.

בעיה שלך. תיקח.

אבל יש לזה מחיר –

אני אקח את כל השאר.

כל השאר? אתה חוזר. 

פיך עדיין נוקשה.

המחשבות, ההגיגים, זכות הדיבור,

כל מה שעשוי מדיו.

כל זה יישאר שלי.

פיפטי פיפטי.

פיפטי פיפטי.

פיפטי פיפטי.

אתה מלווה את האיש שאין לומר את שמו אל עבר הדלת.

אתה תחשוב על זה,

אתה אומר.

קח את הזמן, אומר לך האיש

גבותיו מצטנפות,

באורח קסם הוא נבלע באחת

הדלתות הצדדיות.

14.

כסא.

אתה מביט בכסא העומד לפניך.

הוא עומד לו שם. עירום. יתום.

מבטך נבלע לרגע בעומקו של המושב הזה.

הממלכה כולה תמורת כסא…

לא. 

אתה אדם פרגמטי.

אתה מתעשת. 

אתה מביט אל הספר שלך.

אתה נוסע הביתה.

מתחשק לך לשמוע את השיירה

מלפניך, מאחוריך

את הסירנות, אתה מרגיש מוגן בזה.

זה נותן לך מרחב לחשיבה.

מילים. אתה הופך בינך לעצמך.

מה הם מילים?

מילים זה רוח. הבל פה. אבל אתה.

אתה ממש.

אתה נוכח

אתה צבא

אתה שיירת מלאכים 

החוצה את שדרות יפו, 

בקול תרועה רמה

מבקעת את הים לשניים:

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃

בֶּן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְהַטֵּ֖ף אֶל־מִקְדָּשִׁ֑ים וְהִנָּבֵ֖א אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ […]

וְיָֽדְעוּ֙ כָּל־בָּשָׂ֔ר כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה הוֹצֵ֥אתִי חַרְבִּ֖י מִתַּעְרָ֑הּ לֹ֥א תָשׁ֖וּב עֽוֹד׃ (ס)

מכוניות נופלות אל צד הדרך, ימינה, שמאלה

כמו פרעושים באורה של הסירנה.

אתה ישנו.

אתה אירוע.

אתה השליח.

אתה. אתה… 

אתה נרדם.

15.

אתה נכנס הביתה,

מצפה לשמוע את הטלוויזיה.

בבית שקט.

זה מטריד אותך.

זה לא בהכרח סימן טוב.

אתה מוצא אותה יושבת על הכורסה הלאומית.

היא שותקת.

זה בהכרח סימן רע.

אתה מנסה להראות אותות של עייפות,

להתחמק בצעדי שועל לחדר העבודה שלך.

זה לא זמן טוב.

למעשה, זה זמן מאוד רע.

אבל כל הסלון הלאומי פרוס לפניך.

אתה מתפלל לשיירת המלאכים שתבוא

לחלץ אותך עכשיו.

שיירת המלאכים פרשה לארוחת ערב.

אתה לבד.

״אירוע תמיכה לעולים מסודן״

היא אומרת ברוגע.

אתה עוצר. על בהונות.

״זו הכותרת״

סיטואציות מהסוג הזה יכולות להתפתח לשני כיוונים.

אתה לא אומר מילה.

״נאמר״ היא אומרת

״ואני מצטטת. הגברת

כיבדה אותנו היום בנוכחותה, כפי שעושה מפעם לפעם.

תואר אשת ראש הממשלה,

מחייב גם פעילות ציבורית״

אתה מנתח את הטקסט בחיפוש מלכודות אפשריות.

״יפה. אתה אומר. כל הכבוד. זו ידיעה נאה.״

אתה משתדל להשאר נקי, חיובי, אבל בלתי מתחייב.

״זו ידיעה נאה״

״למה… למה לא נאה?״ אתה שואל בזהירות. משתדל לא להיתמם.

״מפעם לפעם. טקסט! 

מפעם לפעם?

האישה הזו עוסקת בפעילות ציבורית כל יום!״

״כל יום״, אתה מסכים בנחרצות,

חדרך שמהעבר השני נראה עכשיו מחוץ להישג יד

״לא רק כל יום. אלא כל היום!״ 

היא מביטה בך בחשד, 

ערוכה להתנפל על כל טעות רטורית שתעשה.

אתה מזהה פתח של הקשבה,

אתה מאלתר. ״את יודעת יקירה,

אנחנו, משרתי ציבור, פועלים כמו בעולם ריק.

עובדים ומקריבים בלי סוף, כל יום…

ומי יראה אותנו? רק לעתים נדירות…״

אתה מהסס לרגע, אתה יודע שאתה מלאכותי,

זה לא יעבוד. לא כאן. נלכדת.

״זה שקר! שקר!״

אתה קופא במקומך. אתה חש בפחד עולה בעורקיך.

סיטואציה כזו יכולה להוביל לאחד משני

הכיוונים. אחד ארוך. אחד קצר. אתה מתפלל שזה

לא יהיה הארוך.

״מחייב-גם-פעילות-ציבורית. טקסט! אני עושה את זה!

היא הרי עושה את זה! ממסירות. ומשליחות.

לכתוב בבקשה – אושיית חינוך. לכתוב ממסירות.

לכתוב שליחות״

״נכתוב. נכתוב ממסירות. נכתוב שליחות״. אתה עונה

בלי שהיות. ״אטפל בזה מיד״. נדמה שלשעה קלה, ניצלת.

אתה עוד לא ניצלת.

״למה. ל-מ-ה.״

למה מה?

״אשת ראש הממשלה! טקסט!

אשת ראש הממשלה זו מילת ייחוס? זו שייכות?

שלי אני! בזכותי!ֿ

אני שלי! אני בזכותי!

אני אשה טובה, מוערכת ומ-ל-ו-מ-ד-ת

אני אשה טובה ומ-ו-ע-ר-כ-ת!

אני אשה ט-ו-ב-ה…

אני אשה.

אני… אני…

אתה מביט בה כאשר קולה הולך ונמוג,

מאבד אט אט את המומנטום,

כמו ניקזים ממנה, השנים הציפיות והשנאה…

היא נראית לך עכשיו דלה ומרוקנת,

אתה חומל עליה. אתה מבין. אתה נושא באחריות.

אתה יודע שזה אתה, אחרי הכל, שיצרת את כל זה.

ההתקף חלף, היא שבה ומתיישבת מול הטלוויזיה,

בשתיקה.

15.

אתה נכנס סוף סוף לחדר העבודה.

שוב אותם הפרצופים המוכרים.

האיש ההוא. האנשים ההם.

שקט מטריד. אתה עוד חי. 

הם עדיין מתים.

אתה סוגר את התריס הפונה אל עבר המשכן.

אתה מתיישב על כסא העור. מפנה למשכן את גבך.

אתה שואל את עצמך שאלות קשות.

איך. מה. כמה. מתי. למה?

לא. אתה לא האדם הזה, השואל את עצמו שאלות.

אתה פשוט יושב שם. בדממה.

השקט מבהיל אותך.

למה אני יושב כאן ושותק? אתה שואל את עצמך.

בקול רם.

כל הסיטואציה נראית לך תמוהה.

האיש ההוא תולה בך מבט נוקב.

שיזדיין האיש ההוא.

אתה תולה בו מבט נוקב בחזרה.

אל עבר כל אחד ואחד מהם.

הם לא שווים את ההתייחסות שלך.

אתה עושה חצי סיבוב על כסא העור

אל עבר המשכן. אתה פותח את התריס.

מה אתה רואה?

קוביה. קוביה גדולה ואטומה. פונקציה.

״קוביה״. אתה אומר. זה מרגיע אותך.

אתה מכיר את הקוביה הזו היטב. 

קוביית משחק שניצחת בו בכל סיבוב.

זו הקוביה שלי.

מה הם יעשו עם הקוביה הזו? הם אבודים בלעדיי. 

הם יילכו לאיבוד. 

אף אחד לא נולד למשחק הזה כמו שאתה נולדת.

אתה בעצמך הקוביה.

אתה בעצמך. החוקים של המשחק.

17.

אתה מתקשר לבן אדם המתאים למשימה שלך, מן המחנה השני

יש לי טיפ בשבילך, אתה אומר.

אתה רוצה קצת שקט בין המחנות

אתה רוצה להביא לפיוס.

אתה זורק כדרך אגב את הצעת החוק.

אני מניח לך כאן הזדמנות, אתה אומר.

אבל זה יכול גם לפעול נגדך. משיב האיש מן המחנה השני בהיסוס.

למה נגדי? 

אתה אומר שאתה חושב שנעשה כאן עוול לעיתונות החופשית.

כל מה שאתה מנסה להשיג הוא קצת שוויון.

אתה מבקש ממנו שיעלה את ההצעה שתגביל את הפצתו

של העיתון החינמי שתומך בך בלי סייגים,

העיתון שלך.

אבל למה אני? הוא שואל.

אני צריך מישהו מצוין. 

מישהו בעל חוט שדרה משל עצמו. 

כזה שאי אפשר לחשוד בו, באהבה סמויה כלפיי.

נדמה לך שקלעת עכשיו למטרה. האיש מן המחנה השני

נראה מוחמא.

״בזה״, הוא אומר, ״אף אחד לא יטיל ספק״.

צחוק קצר של הסכמה.

לפעמים, אתה זורק, אין מחנות.

לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון.

למען האיזון. למען הכלל.

בשביל זה אני ראש ממשלה.

18.

אתה ראש ממשלה.

ברור לך שהחוק שלך טפשי

אבל ברור לך גם שהוא לא הולך לעבור

האדם ששלחת הוא אפס מאופס מושלם למשימה הזו.

אף אחד לא יקנה את החוק הזה ממנו.

מי יקנה.

אתה לא צריך את החוק הזה.

מה שאתה כן צריך, זה זמן.

אתה יודע שאתה הולך על חבל דק.

כל הקריירה שלך הלכת על חבלים דקים.

החבל הזה דק במיוחד.

אתה אוהב את זה.

מתברר לך שהם דווקא אוהבים את החוק.

אוהבים מאוד.

הם לגמרי רציניים.

הם מצביעים בהצבעה המקדימה בעד החוק שלך, פה אחד.

אתה חושב שמא זו הזדמנות לרצות את העיתונות החופשית 

ואת האיש שאין לומר את שמו, 

ושכל זה עוד יסתדר לטובתך.

אבל יש לך תחושה שזה תרגיל.

אתה חושד.

הם סגרו איזה דיל עם העיתונות החופשית.

כל אחד מהם.

העיתונות החופשית מגוייסת עכשיו כדי להפיל אותך.

היא לא חופשית. היא בעדם.

הם טמנו לך מלכודת כדי שתוותר על העיתון המגויס שלך.

אתה לא יכול לוותר על העיתון המגויס שלך.

הם יקברו אותך. זו קנוניה.

זו קנוניה נגדך ונגד אשתך.

אתה לכוד. אתה מאוגף. 

עכשיו אתה בבעיה.

בעיה שאי אפשר לצאת ממנה.

בעיה. 

בדיוק מסוג אלו שאתה אוהב.

אתה עושה את מה שאתה עושה הכי טוב.

לדחות את הדברים.

יש פה קנוניה. אתה אומר.

חונטה שבאה למחוק את חופש הביטוי!

אתה רוקע ברגלך.

אתה מושך בכל החוטים.

אתה מרעיד את הארץ.

אתה שולח ברקים ורעמים.

אתה מפיל את הממשלה.

19.

אתה שוב ראש ממשלה.

אתה פשוט טוב בזה.

נו מה. 

אתה ממולח. אתה מנוסה.

אתה שבע קרבות.

הנה הכסא שלך,

היקר, הנאמן. חברך היחיד לדרך.

לא תשב עליו? תשב.

אמנם התקשורת לא שלך,

אבל אין טעם להתנהג כאילו הייתה שלך אי פעם

מי שדיבר ימשיך לדבר.

הקופים יצקצקו, השיירה תעבור.

אתה מבין את זה עכשיו, טוב יותר משהבנת אי פעם

פשוט לא נולדת בחלק המחמיא של המסך.

מה אתה יכול לעשות?

אתה מתגבר את השיירה שלך.

20.

זהו יום עבודה רגיל.

אנשים נכנסים ויוצאים מהלשכה.

אתה מניד את ראשך לימין, אתה מניד את ראשך לשמאל,

אתה מחווה עם היד להבאתו של איזה מסמך.

כמו בכל יום רגיל,

אנשים בחוץ מתחילים לדבר.

סכינים נזרקות מימינך ומשמאלך

אבל אתה, המאסטר הגדול,

מתחמק מהם בעפעוף, בלי מאמץ.

מישהו אמר לך פעם משפט שימושי –

ככל שהבבון מטפס יותר גבוה על העץ

ככה יותר קופים רואים את התחת האדום שלו.

ואתה טיפסת על העץ הכי גבוה מכולם.

זהו יום רגיל לחלוטין,

לפחות כך אתה חושב,

כשאוזנך קולטת איזו ידיעה סתמית,

על חשדות לא מבוססים למעורבותך

בקשרים של תן וקח. חלופת הטבות בלתי תמימה

לכאורה, בין חברים.

נו מה. אין להם שום דבר חדש לספר?

הם אפילו נותנים לפרשה תווית –

מספר, בכפולה של אלף. לשם המליצה.

עכשיו הם נותנים לשטויות האלה שמות

במכפלה של אלפים? אתה מתלוצץ בינך

לעצמך. שיהיה מליון.

אבל העסק נעשה דביק יותר,

כך זה נראה. במהדורות, בדפים

הראשונים. אתה מנסה להסית את סדר היום

המדיני. כפי שעשית אלפי פעמים בעבר.

אתה מצביע על איום ממשי מצד אחת המדינות העוינות.

בשעה כזו, אתה אומר, של המצוקה הבטחונית,

עלינו להשאר מלוכדים, 

מה אתם מתעסקים עכשיו כולם בשטויות?

נדמה לך שאתה מצליח לעצור את השטף,

אבל בעוד אתה מנסה לסתום באצבע חור אחד,

חורים אחרים ממשיכים להבקע,

בכפולות של אלף. 

אתה מוצא את עצמך על קרקע טובענית.

אתה מזמן את ראש הלשכה.

21.

הם עלו עלינו, אתה אומר.

הם יודעים. הם יודעים על השיחה שלנו.

הם עלו עליך. על ההצעה שלך.

"על ההצעה שלך". משיב בקור רוח ראש הלשכה.

שלי? מה זאת אומרת. אין שום רישום כזה.

אני אף פעם לא דיברתי. כל השבילים נמחקו

מאחוריי. אני לא ידעתי על מאום.

אם היו שיחות כאלו, הם יובילו ישירות אליך.

אתה תוהה על עצמך. כך, בלי לחשוב על זה יותר מרגע,

אתה מוחק את כל העקבות בחול.

זה השותף שלך, אדם אתו צעדת

כתף אל כתף, במלחמות רבות. בלי למצמץ,

בנאמנות מוחלטת. הוא לא יפקיר אותך.

אתה ידעת. אבל כך, במין חתך כזה,

שלוף, ופתאומי. אתה מוכן להפרד.

כן. אלו הדברים, אתה יודע, שתפקידך מחייב.

כמו אוריה שנשלח קדימה אל הקרב.

חייל אחד חייב להיות מוקרב.

כן, אתה לא המצאת את שלטון המלוכה.

אתה יושב על כתפי ענקים.

״מישהו חייב לספוג״ אתה אומר, מכוון את

ראשך אל עבר הספר:

״בעבור טובה גדולה יותר״.

אך הרל״ש שלך לא זע.

הוא כבר יודע שהטובה הגדולה יותר

היא הטובה שלך. בכל אופן, בטח לא שלו.

״אתה ידעת״. הוא עונה בקור. ״הקלטתי אותך״.

״אתה הקלטת אותי?״ 

״אתה? באיזו זכות?״

״אתה ביקשת״. הוא עונה. ״כדי שיהיה

אפשר אחר כך לסחוט בזה את המוציא

לאור. זו הייתה תכנית המגרה

שכל תפקידה היה, להשאר במגרה״.

אתה מרגיש איך שהדם מתחיל לזרום

לך למעלה. אל הראש.

אתה יושב על כסא העור.

ידך הרועדת מתחת לשולחן.

״אבל אתה לא תשמתש בזה – נכון?״

הוא מזגג את מבטו.

״שאשתמש בזה? מדוע?״

הוא מניח את התג שלו על השולחן –

התג נושא את הכיתוב –

״ראש לשכת ראש הממשלה״.

כמו נתון במכשיר עינויים עתיק 

אתה מרגיש איך מתחיל הרעל מטפטף.

במסגרת הציניות הראויה, אתה שותה עכשיו

את המרקחת שבעצמך רקחת.

הנה כך, החומר הזך והכהה, 

מתחיל להסמך בגוף.

הם מטפסים עליך, הטפילים,

הקרציות, אתה מסוכסך בתוך הסבך.

כך, אתה מוקרב, אל הסלע העתיק

כמו האבות העתיקים,

בדיוק כפי שהוא היה מסוכסך – יצחק, אביך,

שוכב על המזבח, תחת הסכין.

שוכב כך וממתין כשכל גופו מופקר

למען העתיד

היחיד, משבו תלוי גורל העם כולו!

אחד, למען המדינה הזו…

״יצחק! אל תשלח!״

אתה מקיץ מחלום הביעותים שלך.

אתה מביט על הכסא.

כסא.

זה רק כסא. 

22.

אתה חוזר הביתה.

מבקש להגביר את צפירת הסירנות

זה מרגיע אותך. אתה שוקע בתנומה.

בבית מחכים לך, על הספה הלאומית

לא רק היא, גם הוא, בנך הבלתי מרוסן,

וגם עורכי הדין, שלושה,

אדוני, אומר לך הבכיר והזקן מביניהם,

מהדרך שבה הוא אומר לך ״אדוני״

אתה מבין את התמונה כולה.

אתה מבין שהפעם זה נגמר. 

לא תוכל להתחמק.

״הם רוצים גם אותנו״,

אומרת היא. בטון שברירי, כנוע. מאשים

״הם יחקרו גם אותנו״

מפנה יד אל הבלתי מרוסן,

גם אותו.

זין. אומר הבלתי מרוסן.

מי זה הם? מה זה יחקרו?

מה זה התקשורת? מי זה בית המשפט?

אימפוטנטים צרחנים כולם.

אבא, אתה תעשה משהו.

אתה תמחוק אותם.

תשמיד. תכחיד אותם מעל פני האדמה. שמעת?

די לפחדנות הזאת!

תפסיק להיות כזה פחדן!

אתה מובך, אבל לא בלתי ענייני,

אתה הרי יודע מה צמח

מתחת לאפך.

״אנחנו נתמודד עם זה״

אתה אומר באורח ממלכתי.

אתה ממלכתי.

הנה. ככלות הכל. אתה מיוחד.

יש לך את התכונה הזו, שניתנה למעטים,

שלחץ ומצוקה הופכים אותך חזק יותר.

המצוקה והדריכות לך הם מים,

אקווריום חיוני שבתוכו אתה שוחה,

הם משקים, הם מזינים אותך,

הם החיים.

״נתמודד״ אתה אומר.

אתה נכנס שוב אל חדר העבודה.

בחדר העבודה אתה מוצא שוב

את כל חבריך המתים.

אתה נתקף בסחרחורת קלה.

נדמה לך, עכשיו, כי כל אלה נועצים בך

את עיניהם הקרות והמתות.

״מה אתם רוצים?״ אתה זועק.

״עזבו אותי!״ אבל הם מביטים, 

פעורי פה, כמו דגים,

מבקשים ממך תשובה. דין וחשבון.

להם, לפני הכל. הרי הם מתו בשבילך,

הם מתו ובמותם ציוו לך את המדינה הזו.

״אתם לא ציוויתם לי כלום,

תפסיקו לצוות לי! אתם מתים״

אבל הם לא מפסיקים 

כל ההיסטוריה מתגלגלת לפניך,

הלאה, אל מעמקים. כולם רוצים תשובה.

ענה לנו. ענה! איכה.

איכה קין. היכן פניך?

״עזבו! שתקו! הפסיקו!״

אתה יושב על הכסא שלך,

ומסובב אותו חצי סיבוב

נגד השעון.

מתכנס אל תוך החליפה.

עיניך השחורות שקועות בתוך כפלי

הסומק, האיפור, העייפות.

אתה צולל עמוק.

כל השנים נפרשות מאחוריך.

אתה מסתכל אחורה על 

על האדם ההוא, זה שחצה במרוצה

נמרצת, במעלה של מדרגות הקפמוס,

זועק על נער מזדמן שהעז להעליב את

ארצך. האדם הזה. אתה עוד מזהה אותו,

הנער שהיית. אתה לפתע נתקף מחנק

ומועקה. לאן הלך הנער?

כל הדרכים המתפתלות,

כל אלו שבחרת, הובילו אל היום הזה

אל הכסא הזה עליו אתה יושב עכשיו.

הלך. הלך לו ואיננו.

הלך, הלך הנער. 

הוא הלך!

״עכשיו אני פה״.

עולה בך לפתע ודאות –

מאלו שכמותן עולות רק ברגעי הסף,

אתה קם

אתה פונה אל עבר המשכן

בעיניך הפכוחות אתה רואה הכל –

אתה רואה עד נצח, עד הסוף,

אתה יודע כעת שזה מי שאתה,

יודע עד לשורש עצמותיך,

שתמשיך ללכת עד שייתשו

כל הכוחות. אתה יודע כבר עכשיו

שתנצח. אתה רואה אל מול עיניך –

את המלחמה. את כל המלחמות המשחרות

לבוא. יש עבודה רבה…

ידך לופתת בחוזקה את הכסא

ושוב הופכת לאגרוף. שיניך הנוקשות כמעט

ומתרסקות בתוך הלסת.

שלי. אתה אומר.

שלך, אתה חושב.

כי הוא שלך.

כי הוא נועד לך.

כי הוא יהיה שלך לעד.

אתה ראש ממשלה.