היפופוטם

היפופוטם

אמא ובת בפארק

בת: תראי אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: וואו, כמה שאת גדולה.

בת: אמרתי, אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: ואני אמרתי, כמה את גדולה.

בת: בגלל שאמרתי היפופוטם?

אמא: יש דברים שאי אפשר עוד להסביר לך.

כמו מה קורה כשילדה אומרת לאמא

תראי אמא, היפופוטם,

והאמא לא מתייחסת להיפופוטם,

אלא לכמה הבת שלה גדולה.

בת: זה אומר שאין שם היפופוטם?

אמא: כמובן שיש,

אבל מעבר להיפופוטם, יש את האדם

שראה את ההיפופוטם,

שהרים את היד, ואמר, הנה היפופוטם.

בת: אם לא הייתי מרימה את היד, לא היה שם היפופוטם?

אמא: מתוקה שלי, זו שאלה פילוסופית.

בת: אני מבינה אמא את הדאגה שלך,

מהמקום שלך דברים נראים אחרת.

אני בתור בת, לא אכפת לי אלא מההיפפופוטם.

מעצם זה שאני רואה אותו,

מעצם זה שאני מחזיקה לך את היד,

אבל לך חשובים דברים אחרים –

את כבר עברת את כל אלה.

אמא: נכון, אני כבר ראיתי היפופוטם או שניים בחיים שלי,

זה לא שלא אכפת לי מההיפופוטם,

אבל אני כאן בעיקר בשבילך. כל מה שאת רואה,

תרגישי חופשי למשוך לי ביד ולהגיד לי.

בת: אני מבינה,

אחרי הכול, ההתרגשות שלך היא הרבה יותר גדולה –

לראות בת זה הרי הרבה יותר מרגש מלראות היפופוטם.

אמא: לא, לא צריך להשוות,

כל אחת וההתרגשות שלה.

כשהייתי בגילך וראיתי גם אני בפעם הראשונה היפופוטם,

התרגשתי כמו שעכשיו אני מתרגשת

לראות אותך, רואה היפופוטם.

בת: אמא, זה בסך הכל היפופוטם.

אמא: נכון, התכוונתי אז, בראייה לאחור –

על איך הרגשתי כשראיתי בפעם הראשונה היפופוטם,

הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו כשאני רואה – בת.

הכול בחיים יחסי.

בת: את זה לא כל כך הבנתי, אמא,

וגם קצת נעלבתי.

אמא: בכלל לא היינו צריכות להכנס לשיחה הזאת.

בת: תראי אמא, ההיפופוטם מרים את הרגל.

אמא: כל הכבוד חמודה! כל הכבוד.