#2: כוח הרוח

פוסט 2: כוח הרוח.

מדוע אנחנו נמשכים ליצירה ומה שואב אותנו אליה? אני מניח שרובנו כאן שואל מדי פעם את השאלה הזו, כשאנו נאלצים להיאבק עם הר של קשיים, תסכולים ויחסי ציבור רעים, שלא לדבר על העובדה שיצירה תמיד מקבלת את המנה האחרונה – השארית שהותירו לה האחיות הגדולות והנחוצות יותר – הבטחון, הפרנסה והבריאות למשל. הקונפליקט הזה היה קיים מאז ומתמיד, אבל מה שמעניין הוא, אם נחשוב על זה, שגם בתקופות החשוכות ביותר – מה ששרד בסוף אלו יצירות האמנות. 

ולמרות זאת – השופר הפנימי שלנו – ה׳סופר אגו׳ שמשליך אל תוכו את כל הקולות שאספנו מסביב, מתחיל להשתכנע ב׳אמת האלטרנטיבית׳ הזו, שאולי המנוע היצירתי שלנו הוא איזה יצור מפונק, קטנוני ולא בוגר, ואם יש לו מקום, כי אז יש צורך לבצע את כל שאר הדברים קודם, לפני שנגיע אל הפנאי המתאים שמאפשר את היצירה. כולנו יודעים טוב מאוד שכאשר אנחנו מאמצים את הגישה הזו – הפנאי לעולם לא מגיע. בפועל, הביטול הפנימי הזה יכול לעשות פלאים של הרס עצמי ואבדן דרך לכל אדם יוצר ולהזיק גם לסתם אנשים רציונליים לחלוטין שתוהים – בשביל מה צריך אמנות בחיים? למעשה, הדרך חזרה אל האמת הפנימית והמהות האמנותית לאחר הפגעים האלו יכולה להיות כל כך מעורפלת ונגד הזרם, שלפעמים על האמן לעשות קפיצה בלתי אפשרית כמעט כדי להחזיר לעצמו את האמון בדרכו האמנותית וללכת בה בבטחון. 

בגלל הסיבות הללו, אני חושב להתחיל את הדיון פה באמצעות התווייה של הנחת יסוד – היצירה היא לא פריוילגיה, ׳אוננות פנימית׳ או כל הגדרה בזויה שלפעמים אנחנו נותנים לה – אלא כלי חשוב ומקודש שהוא חלק ממנגנון הבריאה והחיות שלנו והוא משמש כדרכנו האנושית להתחבר ולקחת חלק במנגנון הבריאה. הנחת היסוד הזו, שממנה, אני חושב, כל תהליך יצירה וכל אמן צריך לבסס את תשתית היצירה והאמון העצמי שלו, מנוסחת מצוין בהקדמה ל׳דרך האמן׳ של ג׳וליה קמרון, ספר שהוא אבן דרך בשיקום יצירתי שנעסוק בו גם בשני הפוסטים הבאים. ואני מביא את הציטוט כאן למטה.

על מנת לפתוח את הלב לתהליך היצירה, לא חשוב באיזה שלב של חייכם היצירתיים אתם נמצאים, אני מעודד אתכם לקחת השראה ולאמץ את הנחת היסוד הזו – אמנות היא פלא והיא דרכנו להתחבר אל הבריאה הפנימית שלנו. היא לא בזויה, אלא מופלאה ומפעימה. אם נפנים את הנחת היסוד הזו – כבר עשינו כברת דרך ענקית כדי לפתוח את הלב.