#8: להניע את היום 2: דופמין גדול ודופמין קטן 💪
הטקסט הקודם שכתבתי על דופמין עסק בהבדל בין דופמין טוב ודופמין ׳רע׳ אותו אנחנו צורכים לאורך היום. בכתבת ההמשך אני רוצה לאפיין כמה אסטרטגיות להנעה של דופמין טוב, שיכול לסייע המון בשגרת היום שלנו ובשגרת היצירה. חשוב להדגיש שהפוסט מוקדש למי שמנהל שגרת עשייה עצמאית (מכל תחום) ועליו לקיים מטלות גדולות לצד מטלות שגרה קטנות באופן עצמאי.
אנחנו ממעטים לחשוב על השאלה הזו ומניחים אותה כמובנת מאליה כאשר אנחנו ניגשים לעסוק ביצירה, בין אם כשגרה יומית או כאקט חד פעמי: יצירת משהו היא לא דבר טריוויאלי, היא דורשת מאיתנו להיות בפניות ובפוקוס (ע״ע פלואו), לחוות שחרור מטרדות יותר בוערות ולאפשר לעצמנו להתמסר למשהו אחר, מקורי ובלתי מוסדר בעליל העונה לשם הכולל ׳יצירה׳. אבל קיומם של כל התנאים הללו, גם אם לא ניתן להם את ההגדרה – נס, הם עדיין דורשים הרכב בלתי זמין (וממילא בלתי סביר) של אירועים שיתרכזו כולם יחד בנקודה אחת כדי לאפשר לנו לשבת על התחת, ולכתוב.
לבעייה המובנית המוצגת למעלה יש המון פתרונות ברורים מאליהם: כמו למשל, לראות מה חדש בקבוצות הוואטסאפ הרעילות החביבות עלינו, להכין עוד קפה וללכת לבדוק אם יש עוד כלים בכיור שאפשר לשטוף (בין יתר פתרונות מופת אחרים). אבל עם הזמן מצאתי פתרון טוב יותר, ובלי צחוק, שעוזר לי להכנס לשגרת יצירה. הפתרון הזה – הוא בנייה הדרגתית של דופמין.
דופמין, כפי שהוסבר בכתבה הקודמת על אותו הנושא, הוא תרכובת הורמונלית המשתחררת בין היתר כציפייה לתגמול על פעולות שאנו מקווים שיניבו תגמול כלשהו. כן, כאילו שבורא עולם הבין שדרוש עוד איזה תמריץ הורמונלי כד לגרום לנו לעשות משהו, כי אחרת, למה שנזוז מהספה? למזלו הרע של בורא עולם – במקום אחר בעולם הומצאה הרשת החברתית, הלייקים, ההודעות וכל מנגנון התגמול המזוייף, והוכיח שאף על פי כן – האדם לא ינוע! את ההתחכמות הדופמינית הזו, נטולת כל ברק אבל מהונדסת להחריד, גם הקב״ה בעצמו לא צפה.
והנה אנחנו כאן, שקועים בלולאת חסר תמידית – בה עלינו לעלות במדרון הדופמין החלקלק, להתחמק מהרשת ולשכנע את עצמנו שאנחנו עושים משהו מועיל עם חיינו, רק כדי שנוכל לטעום מטעמו הזך של הישג לא מלאכותי. כל אלו, למותר לציין, מתקבצים יחד לכדי מכלול הסוגר עלינו בבוקר את שערי היצירה (ועוד לא נכנסנו לChatGPT) ומותירים אותנו חסרי סיכוי כמעט.
בכדי להערים על המציאות המורכבת הזו וכדי להפוך את משימות היום לריאליות, אני רוצה להציע מודל בו בכל בוקר אנו עורכים ׳אימון דופמין׳ לפני שאנו ניגשים אל הפעילות ה׳כבדה׳ יותר של היום – שהיא נתח היצירה הכלוא שעלינו לחצוב מן הסלע. בכדי להאמין שאנו מסוגלים להתמודד עם הסלע – כך סוברת המשנה הלא מאוד מתוחכמת הנ״ל – עלינו להתחיל ראשית כל עם חומרים רכים יותר: הישגים פשוטים וברורים מאליהם שעלינו לצלוח אותם כדי להרגיש שאנו מסוגלים.
להלן הכללים לאימון דופמין של בוקר:
א. התמודדו עם מטלות ברורות ופשוטות, עם התחלה וסוף מאוד ברורים שיש בהן ׳שכר׳ ממשי: האי מייל שדחיתם לביטוח לאומי, תשלום דו״ח חניה או תיאום תאריך ליום הולדת של הילד.
ב. חשוב שהמטלות יהיו כאלו שאתם לא עושים על הדרך, אלא דורשות מאמץ כלשהו – גם אם קטן, מנטלי, פרוצדורלי, או יצירתי. חשוב לזכור שלא צריכות להיות פעולות ׳גדולות׳ כדי שיהיה להן תגמול גדול, אך הן יכולות להיות לא מובנות מאליהן. אם דחית את הטלפון לסוכן הביטוח במשך חודשיים כי זו פעולה לא נוחה בשבילך, סביר שכאשר תבצע אותה, זה יהיה בגדר הישג משמעותי.
ג. הגבילו את המטלות האלו ל2-10 דקות (תלוי במורכבות), כך שהן לא יגבו זמן רב מדי (אחרת הן כבר נחשבות למטלות גדולות). כדאי להגביל את הפעולות הקטנות לשעה מקסימום בסך הכל.
ד. לאחר סיום כל אחת מהמטלות, רישמו V גדול שסיימתם את המטלה.
ה. לאחר המטלות הקטנות – כאשר אתם מרגישים שאתם מסוגלים לעשות משהו ממשי בחיים האלו, התיישבו במרחב הקבוע שבו נערכות ה׳מטלות הגדולות׳. הסירו את הסחות הדעת הרעות וגשו לרדוף אחר ה׳דופמין הגדול׳ של היום.
השאירו תגובה
Want to join the discussion?Feel free to contribute!