מרובע משוכלל

[הם מופיעים מקבילים על הבמה, במרחק כשני מטרים זה מזה, הבת והאבא. האמא נעמדת במרחק זהה מאחורי האבא, ויגאל מאחורי הבת. כך שנוצר מרובע משוכלל. הדברים נאמרים באופן מודע, אבל כמעט מנותק, והם נטולי כל רמיזה מינית].

בת: תקלע לי את הצמה הזאת אבא? אבא: שהיא תקלע לך את הצמה. בת: אני רוצה שאתה תקלע לי, זה נעים יותר. אבא: עכשיו את מסבירה את עצמך. בת: אני כל הזמן מסתכלת עליך אבא, זה דבר טבעי, כי אתה אבא שלי. אבא: לא רק, אני אבא גם של כל מני דברים אחרים. אסור שיסתכלו עליי בצורה כזאת. בת: מה יהיה אם אמא תכנס פתאום… אבא: אני שואל את עצמי.

אמא: נכנסתי. בת: לא קרה שום דבר. אמא: מה רצית שיקרה? בת: לא יודעת. אולי תתנשקו? אמא: אני והוא? בת: לא יודעת. הוא אבא אחרי הכל. ואת האמא. אמא: זה נכון, אבל אני אמא גם של כל מני דברים אחרים. בת: אז מה. אמא: אסור שיראו אותי ככה. בת: תני דוגמא. אמא: לא יוצאת לי דוגמא. יש עוד דברים שאני אמא שלהם. לא יכולה להתקרב אל כל אחד. בת: לא רוצה שתתקרבי אל כל אחד, אלא אליו, הוא מסוים. אמא: לא יכולה, מהסיבות שלי. צריך להיות גם איזה גירוי, את מבינה. אבא: אני עומד כאן ומקשיב, כל הזמן הזה, אתן צריכות לדעת. בת: אנחנו יודעות, אנחנו יודעות. אמא: אולי את רוצה בכול זאת שאני אעשה לך את הצמה? בת: עכשיו? אני מרגישה כבר שהעניין עם הצמה היה מזמן, קרו כל כך הרבה דברים מאז, כבר אין לי חשק. אמא: מה קרה, שום דבר לא קרה, השיער שלך עדיין אותו שיער, שאפשר לעשות ממנו צמה. הבת: אני לא מרגישה כבר טעם. רציתי שאבא יעשה לי, אבל את לא רוצה לעשות לו… האמא: מה את רוצה שאעשה לו? הבת: תעשי מה שאת בדרך כלל עושה, את לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא עומד פה. האמא: אני לא מתעלמת. איך אפשר להתעלם? הבת: נו, אז תעשי לאבא. ככה שיהיה אפשר סוף סוף לסגור את המשולש הזה. האמא: למה ללכת מסביב? אני מוכנה לעשות ישר לך. הבת: טוב, אני מסכימה. אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם יגאל ייכנס. אמא: מי זה יגאל? אבא: זה החבר שלה. אמא: לא סיפרתם לי שיש לה חבר. הבת: יש לי חבר, הוא יכול להגיע בכל רגע, וקוראים לו יגאל. אבא: גם לי זה חדש. אמא: ומה יקרה אם פתאום ייכנס ויראה אותנו במצב כזה? הבת: אני לא בטוחה מה יקרה אז.

יגאל: נכנסתי. אמא: שלום יגאל, איזו הפתעה. אבא: תשב בבקשה, אתה יכול לשבת. יגאל: אין פה איפה לשבת. אבא: תבין את הכוונה – הצענו לך לשבת, לא צריך לשבת ממש. יגאל: אני מרגיש מאוד בנוח. אבא: ככה בדיוק אתה צריך. אמא: אתה יכול להתקרב אל הבת שלנו, בזהירות. היא לא אמרה כלום מאז שנכנסת. אבא: תתקרב אליה, בוא נראה מה יקרה. הבת: מה אתם חושבים שיקרה? אבא: לא יודעים, רוצים לראות. הבת: אני לא כל כך רוצה להראות לכם. אמא: תתני לראות, לפחות בפעם הראשונה. אולי זה יהיה משהו רע. הבת: זה לא. אבא: תתני לאמא לראות, היא אחר כך תספר לי. בכל מקרה, אני עומד כאן ליד. יגאל: עכשיו? אבא: עכשיו, תתקרב בזהירות ותעשה משהו. יגאל: זו הבת שלכם. אמא: אנחנו יודעים. יגאל: אפשר לעשות כל דבר? אמא: תהייה ספונטני, בטח אל תהייה צבוע. יגאל: בסדר.

[הוא מתקרב אליה מעט] הבת: רגע. אני רוצה להוריד את הז'אקט שלי. אמא: היא רוצה להוריד את הז'אקט שלה. יגאל: היא רוצה להוריד את הז'אקט שלה. אבא: [לאחר רגע] שתוריד את הז'אקט. [היא מורידה את הז'קט, הוא מתקרב עוד פסיעה או שתיים]

הבת: רגע, רגע, אני רוצה ליישר את הגב. יגאל: היא רוצה להתיישר. אמא: היא רוצה להתיישר. אבא: שתתיישר.

[היא מזדקפת, הוא מתקרב עוד מעט] הבת: רגע רגע… אמא: זה לא נראה שהיא רוצה שהוא יתקרב אליה בכלל. ככל שהוא מתקרב, היא מתכווצת. אבא: נכון, הגדרת את זה ממש נכון. אמא: חבל, כי הוא היה כבר מאוד קרוב. אולי תראה לו את הדרך? אבא: אני אראה לו…

[האבא ניגש אל יגאל, דוחף אותו קמעה, משתף אותו, יגאל חוזר למקומו מאחור, מתבונן ממקומו] אבא: היא רוצה שתעשה את הצמה שלה. יגאל: באמת? אבא: מהנסיון שלי. הבת: איזו עצה מצוינת. תודה אבא. הוא יכול לעשות לי את הצמה. אבא: קדימה, תחזיק את השיער. יגאל: איך? אבא: ככה. בזהירות. יגאל: אתה יכול להראות לי איך להתחיל? אבא: זה כמו לחלק את הקלפים, אחד לפה, אחד לפה, אחד לפה… אמא: עם הפילוסופיה שלך… תתן לו לבד, הוא צריך למצוא את הצמה של עצמו! אבא: [מדגים] אחד לפה, אחד לפה, אחד לפה. הנה, תלמד. הבת: אני לא יודעת מי עושה מה, אבל הסך הכל מאוד נעים לי. אבא: אנחנו עוד מעט מסיימים פה. אמא: תתענייני! תשאלי מי זה עושה את הצמה. הבת: מה שחשוב הוא הצמה, ולא מי עומד מאחוריה. אבא: [מסיים] זהו. יפה מאוד. [הוא חוזר למקומו, נשאר יגאל ליד הבת]

אמא: אתה החטאת את כל העניין. אבא: עשיתי את מה שאבא שלי היה עושה בשבילי. אמא: אף אבא לא היה עושה כזה דבר. [יגאל מתקרב אל הבת, מתחיל לסדר את שערה] אבא: תראי. קורה שם משהו ביניהם. אמא: הם מתחברים זה לזה. אבא: צומח מהם משהו משותף. כמו סחלב. אמא: בוא נהייה בשקט רגע וניתן להם לפתח שפה משלהם.

[יגאל קולע את שיערה בתנועה כפולה – בכל פעם שהוא אומר אחת, מעביר קווצת שיער שמאלה, ואז ימינה.] יגאל: [בתוך התנועה] אחת… הבת: [בהנאה] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת… הבת: [כנ"ל] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת… הבת: מספיק! [יגאל נרתע לאחור]

אבא: מה קרה? אמא: נראה שמשהו נתקע. אבא: צריך לתת להם זמן. הם צריכים להתפתח ביחד. אמא: אני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי. תגיד לו שינסה שוב, שיתחיל מחדש. תגיד לו שינסה שוב מהצד השני. אבא: שיתחיל מה מהצד השני? אמא: שיתחיל את אותו הדבר, אבל מהצד השני. אבא: שמעת מה שהיא אמרה? יגאל: שמעתי. [הוא מתקרב אליה שוב, מתחיל לטפל בשערה, אך הפעם מתחיל בתנועה ימינה, ואז שמאלה]

יגאל: [בזהירות] אחת. הבת: [בהנאה] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת. הבת: מספיק כבר! [יגאל נרתע לאחור]

אבא: הוא לא מצליח, גם לא לצד השני. אמא: אני חששתי שזה מה שיקרה, מההתחלה. יגאל: אני לא יודע מה קרה. באתי עם כל הכנות שלי, אתם ראיתם. אמא: אנחנו יודעים, זו לא הייתה אשמתך. תודה רבה יגאל. אבא: תודה. יגאל: אם תרצו אוכל לנסות שוב, אוכל לנסות שוב בפעם הבאה, כאילו כלום לא קרה. אמא: כמובן, תוכל לנסות שוב בפעם הבאה.

אמא: [לבת] איך את מסברה את מה שקרה עכשיו? [הבת מודכת בכתפיה] אמא: איך את מסבירה את מה שקרה? [שוב מושכת בכתפיה] אבא: היא מושכת בכתפיים, את לא רואה? אמא: בגלל זה שאלתי במיוחד, איך היא מסבירה את זה. הבת: זו הייתה התשובה שלי, לא הבנת? אמא: לא, מצטערת. לא הבנתי. הבת: התכוונתי לומר שאני קצת מתוסכלת, אבל… אבא: צריך לעזוב אותה, היא קצת מתוסכלת. אמא: אבל היה אבל. תקשיב עד הסוף. הבת: אבל אני יודעת שיש שיפור מסוים. אבא: נכון, נכון. יש שיפור. אמא: אני מקווה שאת באמת מרגישה ככה.

אמא: למה שלא נשאיר אותך כאן בחדר, עם האור דלוק, כדי שלא תצטרכי להתמודד לבד עם הפחדים בחושך, ואנחנו נעמוד בצד אבל בכל זאת נסתכל עלייך. הבת: למה לא. אמא: תרגישי כאילו את לגמרי לבד. הבת: אני לגמרי לבד.

אבא: תראי אותה, היא לבד, אין לה אף אחד. אמא: בסדר, בסדר, לא חייבים לטחון את זה. אבא: הייתי הולך לראות טלויזיה, אבל משהו בי לא שקט. אמא: טוב, מה הפלא? אבא: רק רציתי שתדעי שיש לי רגשות כלפי הילדה הזאת. אמא: זה המסר שקיבלתי מהדברים שאמרת. אבא: היא יקרה לי באמת. אמא: אתה לא צריך להתאמץ כל כך, הפעם הראשונה הספיקה. אבא: נכון, נכון… מה עכשיו? אמא: אני חוזרת למקום שממנו באתי, לנמנם. [היא מתכוונת לצאת, עוצרת]

אמא: זה שהתרחקנו ממנה, לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות קרובים אחד אל השני. אבא: ככה פשוט יצא. אמא: נצטרך לשים לב לזה, בפעם הבאה. [האמא נעלמת]

אבא: [אל הילדה] שנינו קיימים, אבל לא שומעים ולא רואים אחד את השני. הבת: נכון, אבל זה לא מפריע לנו לדבר, במישורים שונים. אבא: בסוף היום, כל אחד צריך להמשיך בדרכו, אותו דבר גם חל עלינו, האבא והבת. הבת: אני יודעת שגם אתה צריך להמשיך, לפעמים אני מרחמת גם עליך. אבא: באמת? זה מחמם את הלב. הבת: התרגלנו לראות את הדברים אחרת, אבל תדע שהאבא לא פחות צריך שירחמו עליו מהילדה. אבא: את חושבת? הבת: כן, כן. לפעמים אני מרחמת על עצמי כל כך שקשה לראות את הקצה. הלחץ כל כך חזק בחזה, ואני לא מסוגלת להבין מה קורה מסביב אבל עכשיו… עכשיו… אני חושבת עליך אבא. [הוא מתרחק ונעלם אל תוך החשכה]

הבת: ופתאום זה שקט. אני שומעת את עצמי את קולי, את הלב מתקרב אליי, מתרחק. פתאום, זו רק אני עצמי.

פתאום, אני עצמי.

[חושך]