פוסט ראשון: היכרות.

היי לכולם ותודה שהצטרפתם לבלוג הזה! עולם היצירה שלנו קטן בצורה מופלאה. אני רואה זכות חרדתית במיוחד לגזול מזמנכם היקר בעוד קבוצה מיותרת ועוד הסחת דעת, שהרי זה בדיוק ההיפך מהמטרה של הקבוצה הזו, ואשתדל מאוד לכבד את זמנכם ולדבר לעניין, עד כמה שזו בקשה מופרכת מיוצר.

התהליכים הנוכחיים והאחרונים שעברו עליי בשיחה על יצירה, בלימוד ובשיתוף בתהליכים שימחו ומשמחים אותי בזמן האחרון, והייתי רוצה להעביר קצת מהשמחה הזו הלאה, למי שיירצה להקשיב. אם לכתוב בקיצור, הבנתי בתקופה האחרונה וקיבלתי אישור לסברה שהייתה בי לאורך זמן רב – שאם אמנות היא שדה בודד ותהליכי יצירה הם תהליכים בודדים (לא תמיד, אבל בעיקר) כי אז שיתוף והפריה הדדית בתהליכים יכולה לא רק להוציא מהבדידות, אלא ממש להניע את כוח היצירה ולפתוח את הלב. במובן הזה, ׳לפתוח את הלב׳ הוא עקרון מנחה למה שהייתי רוצה שיוביל אותי כאן ואנסה להסביר אותו כבר בטקסט הראשון שאתו אתחיל בפעם הבאה, המדבר על החיוניות המפעילה שביצירה לכל אדם, ולא רק לאדם הרואה עצמו כיוצר. ג׳וליה קמרון, בספר ׳דרך האמן׳ (שאקדיש לו כמה מהטקסטים הראשונים שאכתוב כאן), מדברת על קשר ראשוני ויסודי בין בריאה ויצירה המניע אותנו ומחייה אותנו אך באופן כמעט טבעי (ובלתי טבעי בעליל) אנחנו נוטים לרמוס אותו בהשפעת הסביבה ובהשעת הכוחות הפועלים עלינו: בשעה שהקולות החיצוניים – הסופר אגו – משתלט עלינו והופך לקול פנימי נוקשה ושתלטני, היא כותבת, אז כבר מאוחר מדיי, אנחנו בדרך הבטוחה לאיבוד השלהבת וויתור על היצירה. כל יוצר מכיר את התחושות האלו ועבר אותן בשלבים מסויימים בחייו היצירתיים. התזה שהייתי רוצה להביא לקבוצה הזו ושתנחה את הטקסטים שאעלה כאן, היא שיצירה היא לא מותרות, לא כל שכן עבור יוצר. אלא כלי שצריך לטפח אותו ולהתייחס אליו ברצינות שיטתית. 

בכדי לעשות זאת, בעיקר מאחר והיצירה מתקיימת במישור כל כך ארטילאי ולרוב גם מוקרבת בקלות על חשבון כל שאר הבלי הדברים ה׳חשובים׳ בחיים צריך לנקוט באמצעים אינטלגנטיים ולעתים ערמומיים, כדי למסגר אותה, לרסן אותה ולעצב אותה. כלים כאלו יש לא מעט ואנסה להעביר את אלו שאני מכיר מתוך הפרספקטיבה והנסיון שלי.

תודה שוב על ההזדמנות לכתוב ולשתף,

מאחל תהליכי יצירה פורים ושמחים,

ולהת בפעם הבאה.