פיית החלומות

פיית החלומות
אמא: אני אמא והילד שלי רוצה ללכת לגן, זה הסיפור של הילד שלי, שרוצה ללכת לגן והסיפור של האמא שהילד שלה הולך לגן.
הילד: אני הילד שרוצה ללכת לגן, זה הסיפור שלי, כמו שיהיה אפשר לראות תיכף.
הנה אני הולך לגן, יד ביד עם אמא, הנה אני הולך לגן, ושורק.
אמא: אני גם פיית החלומות, אבל זה יהיה רלוונטי לאחר כך.
הילד הולך לגן, ואני מחזיקה לו ביד, ושנינו שרים משהו.
הילד: הגענו. הנה אמא, הגן.
אמא: יופי. תכנס ושיהיה בהצלחה.
[נכנס] הילד נכנס לגן, איזו התרגשות. נניח שעכשיו הלכתי הביתה. אבל אני נשארת פה ומסתכלת מה קורה עם הבן שלי אם קרה לו משהו אם מישהו הציק לו. את זה אני עושה רק בגלל שבמציאות עצמה נניח שהלכתי הביתה. אז אפשר לחשוב שהלכתי הביתה בזמן שאני מסתכלת על הילד שלי.
הילד: הגן. אני יושב על כסא. ואז משחק בחול. ואז מתרוצץ. מישהי משכה לי בשיער. כל מני דברים קורים בגן.
ואז מגיע מיטשל והוא מרביץ לי, מסיבה כלשהי, נניח, בגלל שאני נמוך. אי, אי, תעזוב אותי מיטשל.
זהו. הולכים.
אמא: איך היה בגן? הילד: יפה. אמא: שום דבר רע לא קרה לך? אף אחד לא הרביץ לך או דחף אותך על האסלה בשירותים? אף אחד לא משך לך בשיער ועשה לך רע? הילד: לא.
אמא: מצוין. אני לוקחת את הדברים שלך כמו שהם למרות שאתה מסתיר מה שקרה לך באמת. ואנחנו הולכים הביתה בלב שקט. אגב, למה אתה מסתיר את מה שקרה לך באמת? הילד: לא יודע, אולי אני מתבייש. אמא: לא חשוב, העיקר שאני לא דואגת. עכשיו אנחנו כבר בבית.
נניח שכל היום עובר. היום עבר, עכשיו אתה במיטה.
הילד: אמא, אני מרגיש שהולכת ליפול לי שן, זה לא קשור כמובן לזה שהרביצו לי בגן כי הרי לא הרביצו לי בגן, אז פשוט הולכת ליפול לי שן, בסדר?
אמא: בסדר גמור. אם תיפול לך שן, תבוא פיית החלומות ותשים לך משהו מתחת לכרית. מה היית מבקש מפיית המשאלות?
הילד: זה אישי.
אמא: תספר לי, כי אחרת פיית החלומות לא תדע, אני בעצמי עושה רשימה ומעבירה לה. זה ההסכם בינינו.
הילד: זה אישי. וזה ביני ובין פיית החלומות. הייתי מבקש שלא ירביצו לי יותר בגן.
אמא: אבל אמרת שלא הרביצו לך בגן!
הילד: בסופו של דבר כן הרביצו לי בגן, אבל אל תקחי את זה על עצמך, זה מאוד ביני ובין פיית החלומות.
אמא: לעזאזל, זה מעציב אותי מאוד, למה לא סיפרת לי? אני אמא שלך. בכל מקרה, אמסור לפיית החלומות.
הילד: תודה אמא. הנה השן יצאה, בדיוק בזמן. עכשיו גם את יכולה לדעת שהחשד הוא שהיא יצאה בגלל שהרביצו לי.
אמא: אלא מה. אני לא תמימה.
הילד: לילה טוב, ואני מקווה שהפיה תבוא כבר הלילה, כי גם מחר יש גן.
אמא: אני תיכף מדברת איתה.
הוא הלך לישון, בני הרך, האהוב הבישן, ועכשיו אני יודעת שהוא לא סיפר לי את סודו הגדול, כי הוא לא רצה לרגש אותי. ואם לא הייתי במסווה מספרת לו שאני צריכה לתווך בינו ובין פיית החלומות, שאני בדיתי, מי יודע אם הוא היה אומר לי משהו. הילד: לילה, הלכתי לישון, זה מה שפיית החלומות צריכה לדעת, ובעצם אני ער, ומחכה בדריכות גדולה. אמא: הנה, הוא כבר נרדם, עכשיו אני צריכה להכנס לחדר שלו ולשים שם פתק – האומר יותר לא ירביצו לך. אבל מה אני עושה, אמא מסכנה שכמוני, שאין לי איך לעזור לבן שלי. אשים פתק, ונראה מה יקרה. מה שקרה הוא שהתחלתי לפרוץ בבכי. הילד: פיית החלומות?
אמא: מה..
הילד: מה קרה?
אמא: אני מצטערת, אבל אני עומדת מול שוקת שבורה.
הילד: בקשר למה?
אמא: לא חשוב. אתה כבר תראה.
הילד: מה זאת אומרת, את מילאת את הבקשה שלי?
אמא: כן, אבל האמת היא שאין לי מה לעשות כדי שלא ירביצו לך יותר ובגלל זה אני עצובה מאוד.
הילד: אבל נפלה לי שן.
אמא: אתה היית בסדר גמור. זו אני שנכשלתי בתור פיית החלומות.
הילד: את לא יכולה לעשות שלא ירביצו לי יותר?
אמא: לא. אני כל כך מצטערת. זו פעם ראשונה שזה קורה לי. מה לעשות. זו המציאות האכזרית. עכשיו כדאי שאני אלך ואמשיך לבכות בסלון, כדי לא לחשוף לגמרי את האשלייה.
הילד: אפשר לבקש משהו אחר?
אמא: מה אתה מבקש?
הילד: טרקטור. זאת אומרת, טרקטור חשמלי.
אמא: לא. זה לא הולך ככה. אני מבטיחה שאעשה הכול כדי שלא ירביצו לך יותר. אני מבטיחה שאעשה הכול. אני אוהבת אוהבת אוהבת! לילה טוב יקר שלי.
הילד: אל תקחי את זה קשה. בסופו של דבר אני אגדל, וכבר לא ירביצו לי יותר אבל טרקטור חשמלי יישאר לנצח. זה אפילו עדיף מבחינתי.
אמא: זה לא נכון, תשאר לך צלקת נוראית!
הילד: וגם יישאר לי טרקטור.
אמא: טוב, אבל ייקח לי עד מחר, כי כל החנויות סגורות. אבל זה לא יהיה על חשבון המאמצים האדירים שאעשה כדי למלא את המשאלה הראשונה שלך. מגיע לך פיצוי.
הילד: לא נורא. אני כבר מתחרט שביקשתי. לא נורא. שירביצו. שירביצו. הרי אנחנו בסך הכל ילדים. אף אחד לא מבין מה הוא עושה בשלב הזה. אני לגמרי שלם עם זה.
אמא: בסדר. תדע לך שאני שבורה. ואני פשוט שבורה מהסיפור הזה.
הילד: לכי לישון.
אמא: לילה טוב יקר שלי.
הילד: לילה טוב פיית החלומות. בסוף נרדמתי ושוב התעוררתי, כמו בכל בוקר.
אמא: איך היה הלילה?
הילד: היה בסדר. איך היה לך?
אמא: היה בסדר. איך היה הביקור של פיית החלומות?
הילד: היה לא קל, אני לא בטוח אם כדאי להכנס לזה.
אמא: יצאת עם תחושה חיובית?
הילד: יצאתי עם מה שיצאתי, זה לא חשוב, אני מאוד שלם. היא עשתה את המקסימום.
אמא: תדע לך שהיא מאוד התרגשה, פגשתי אותה בדרך החוצה, זה היה לה מאוד מאוד חשוב, והיא אמרה שתעשה הכול, בפירוש הכול.
הילד: בסדר אמא, היא בסך הכל פייה. זה אנושי.
אמא: כמה שאתה בוגר. זה מדהים אותי.
הילד: טוב, אז הולכים לגן?
אמא: כן. הכנתי לך סנדוויץ’.
הילד: טוב, אז הלכנו לגן, הנה הגן, להתראות אמא.
אמא: תשמור על עצמך.
הילד: זה בסך הכול עוד יום בגן. להתראות בצהריים.
אמא: שוב נגזר עליי ללכת הביתה בייסורי מצפון כבדים, אבל נניח שהלכתי הביתה, אני לא יכולה לעזוב את הגדר של הגן ולצפות ולקוות לרע במיעוטו.
הילד: בגן אין חדש. אני יושב על הכסא. ערמת החול. ואז שוב מכות, מהילד מיטשל, בשירותים.
זהו, נגמר.
אמא: איך היה בגן? איך היה. אל תשתוק.
הילד: כרגיל.
אמא: אני לא מסוגלת לדמיין.
הילד: נעבור את זה אמא, נעבור את הכול.
אמא: ילדי היקר. אני לא אוותר אף פעם, אני לא אוותר בשבילך. אתה יודע את זה.
הילד: זה בסדר אמא, אל תבכי, את עוד תתגברי על הכל.
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *