#5: לפתוח את הלב 2 – לתת את הסבון

לפני כמה ימים ראיתי פוסט באחד מהדפים על בודהיזם, בו אדם סיפר אנקדוטה שהייתה לו עם סבון בשירותים ציבוריים (כן, עזבו את הקונוטציות ותזרמו איתי) – באנקדוטה סיפר האיש על כך שמישהו שאל אותו אם הוא יכול להשאיל לו את בקבוק הסבון שלו. הבקשה, כך מספר האיש, גרמה לו לחלחלה, להתכווצות וקפיאה, לא מהסיבה שהרגיש מוטרד או משהו דומה, אלא פשוט מהסיבה שחרד לבקבוק הסבון שלו, שהגיע, כנראה, קרוב מאוד לתחתית.

בסוף הסיפור מודה האיש שלאחר שויתר על הבקבוק (׳קח אותו אחי, לא צריך שתחזיר׳), הוא חווה התרחבות פתאומית של שמחה וחדווה, כאילו איזה חסם שהעיק על נשמתו השתחרר ואיפשר לו לנשום לרווחה.

סיפורים על נתינה והחשיבות של נתינה נמצאים בכל מקום ושייכים לכל תחום, אבל היום הייתי רוצה לרתום את הסיפור הזה ספציפית ליצירה ולנושא הנוכחי – ׳לפתוח את הלב׳. הסיפור של האיש הסתובב איתי כמה ימים והעסיק אותי בהקשר לנושא הזה, כי הוא העלה בי את השאלה – ׳האם הלב שלנו אטום כל כך שדרושה לנו פעולה מאומצת ובלתי טבעית, על מנת לשחרר אותו?׳. השאלה השניה שעלתה בי היא – ׳האם הסיפור הזה מייצג את כולנו, או שהוא שייך רק לחלק מהאנשים, או בקיצור – מה אני הייתי מרגיש באותה סיטואציה?׳. לאחר שנברתי בדכדוך משהו בנבכי השאלה (ובנבכי עצמי), עלתה בי תשובה שנראתה לי הגיונית לשתי השאלות: ׳זה תלוי׳.

הלב, כך נדמה לי, כמו המערכת הרגשית כולה, הוא שריר שיש צורך לאלף אותו ולקחת אותו ברצינות כל הזמן. כאשר המערכת הרגשית מיומנת וכאשר היא נמצאת בזרימה חיונית, פעולות של נתינה וחדוות הנתינה יהיו טריוויאליות יותר ולא נצטרך להשקיע מאמץ על מנת ׳להעיר׳ אותה או להסביר לה את המובן מאליו – שויתור על הסבון היא פעולה מגניבה לגמרי. מאידך, כאשר המערכת חסומה או רדומה, יהיה עלינו לעבור מדורי גיהנום, התכווצויות וחרדה עד שנצליח שוב ׳לשחרר׳ ולפתוח את הלב.

הפעולה הזו, לדעתי, תקפה גם ליצירה ולהרגלים יצירתיים. שמירתו על הלב פתוח ושמירה על זרימה היא חיונית על מנת לא לחוות סבל וקושי כאשר אנחנו ניגשים שוב אל תהליך היצירה. כאשר אנחנו נותנים את הסבון, אנחנו מאפשרים לערוץ הזה להשאר פתוח. חסימה רגשית ו׳קמצנות׳ רגשית היא לא עניין התקף רק מאיתנו החוצה, אלא גם, כמובן, בתוכנו פנימה. כאשר ג׳וליה קמרון מטיפה על דפי בוקר (עוד נגיע לזה) כאחד הכלים העיקריים לשמור על תפקוד יצירתי, היא מתכוונת בדיוק לזה – לקיים אימון שמטרתו הוצאת כל ה׳לכלוך הרגשי׳ שחוסם את הצינורות, כדי להגיע למצב של זרימה בריאה.

בשביל לטפח יצירה, יש צורך לטפח במקביל נתינה ושיתוף המקבילים ליצירה: אם אני יוצר עיצובי פרחים למחייתי, כדאי שאתרגל נתינת פרחים מדי פעם לסובבים אותי, אם אני כותב שירים, כדאי שאחלוק ואשתף אחרים בשירים שאני כותב. גם אם נראה לפעמים שהפעולה הזו היא נרקסיסטית (מי ירצה לקרוא את השירים?), היא לא. היא מעודדת את הלב להאמין שהשירה נוצרה במטרה טובה, כדי לגעת ולהרחיב את לבם של אחרים. אך אם נאמין שהכתיבה היא אנוכית, גם הלב יאמין בזה וייסגר. בראשית האמונה בערכה של יצירה, מונחת ההבנה שהיצירה היא נתינה. 

אז בקיצור, למי יש קצת סבון?