#6: דופמין: חומר טוב.

עשיתם ניקוי דופמין לאחרונה?

בדקתם את רמת הדופמין בדם?

(אתגר – כמה פעמים מופיעה המילה דופמין בטקסט הבא? חומר נרקוטי זול לפותרים נכונה…)

סליחה על ההתנפלות בבוקר שמשי ממיס שכזה. למה אני נופל עליכם היום עם דופ רע? 

מדובר בנושא כאוב שאנחנו שונאים שמעירים לנו עליו. נשמע לכם זר? לא כל כך: אם אתם קופצים על הנייד בכל צפצוף אקראי ושבים ומרימים אותו תכופות גם כשהוא לא מצלצל, מחכים לאיזה סמס או לייק, או כתבה פוליטית שתרתיח את דמכם ותמלא את הבטן בתחושה נעימה של כעס, סביר שאתם מכורים לדופמין. 

אין מה להרגיש רע עם זה, כולנו מכורים לדופמין, אנחנו מטורגטים בכל רגע משעות היממה לצרוך דופמין ע״י חברות העל שכל תפקידן הוא לפרק את אישיותנו לגורמים מאחורי הקלעים במעבדות גריסת הנפשות ולגרום לנו להרים, להגיב ולצרוך ללא הפסקה.

את כל זה אתם בטח יודעים כבר. אבל מה הקשר בין דופמין לנושא הדיון שלנו כאן, יצירה?

התזה הפשוטה לעיכול שארצה להציע היום היא שצריכה חסרת בקרה של דופמין שלילי (מהסוג שהוזכר לעיל), לא רק שגורמת לנו לאבד שליטה על חיינו, היא גם מונעת מאיתנו רצף של עשייה חיובית ומרחיקה מאיתנו פעולות שיכולות לעורר בנו דופמין חיובי וטבעי.

אז רגע, ניישר קו על מה זה דופמין ומה הוא עושה: דופמין הוא אותה תרכובת הורמונלית המשתחררת במוחינו העולץ כאשר אנחנו מקבלים תגמול כלשהו על פעולתנו (ובכל מני מצבים אחרים שלאא נכנס אליהם). הוא הבקר העצבי האחראי שלא נשב כל היום על הספה ושיהיה לנו חשק לקום ולעשות עם עצמנו משהו (כי למה שיהיה לנו כזה רצון באופן טבעי?). למעשה, בניסויים על עכברי מעבדה חוקרים מצאו שההשפעה של דופמין היא כל כך גבוהה, שכאשר הוזרק להם חומר מעכב דופמין לא היה הייתה להם מוטיבציה להזיז את עצמם אפילו לאכול, מה שהביא אותם לכדי מוות.

הבעיה אצלנו ב׳עידן הטיקטוק׳, היא הפוכה – אנחנו סובלים מהרעלת דופמין מתמדת, שמוזרק לנו השכם והערב, המניבה לנו דופמין שקרי שהונדס בשבילנו, כתגמול על פעולות שהן חסרות משמעות לחלוטין (כן, בהנחה שסמיילי או לב על סמס שכתבנו עוד לא הצילה חיי אדם). 

אם אתם מזדהים איתי לגבי הבעיה הזו ומרגישים שאתם כלואים חסרי מוצא בלולאת הדופמין, אתם בטח שואלים את עצמכם (מדי פעם – בערך דקה לפני שאתם הולכים לישון ולא מבינים מי גנב לכם את היום בשריפת זמן חסרת מהות בטלפון) מה אפשר לעשות?

בטח תשמחו לדעת שיש טכניקות של ׳ניקוי דופמין׳, הכוללות אסטרטגיות כמו לשכוח את הטלפון באוטו ליומיים והתבוננות על דגי זהב שוחים בקערות עגולות. אבל הטכניקות האלו, המשכנעות למחצה, לא מעריכות נכונה (או משקרות במצח נחושה) לגבי העובדה שהטלפון הוא איבר די דביק והסרה שלו שלא במסגרת קורס ויפסאנה היא לא פרקטית בדרך כלל ויכולה להוביל לקריסת מערכות במקרים מסוימים.

פתרון מדובר הרבה פחות (וכאן אני מגיע סוף סיף לנקודה שלנו!), הוא שבמקום לנסות ולחסל את הדופמין הרע, עלינו פשוט להתחיל ולבנות הרגלים של דופמין טוב…

דופמין ׳טוב׳, הוא כזה המתהווה כתגמול חיובי על פעולה חיובית שביצענו והשלמנו עד תומה והוא זורק בנו את התחושה שהנה, עשינו משהו טוב בעולם הזה ושעוד יש לנו סיכוי להנצל ולהביס את הספה. הסוד של דופמין טוב הוא שהוא מופיע כתגמול על כל דבר שעשינו הנחשב על ידינו כ׳עשייה׳, בין אם זו הכנסת כוס הקפה המלוכלת ההיא מהבוקר למדיח, ובין אם זה קילוף מלפפון. בהרצאה המאלפת ׳תתחיל בלסדר את המיטה׳ מדבר הקרדינל בדיוק על הפתרון הזה, כאשר הוא אומר את משפט המחץ – ׳אם אתה רוצה לשנות את העולם, כדי שתתחיל מלסדר את המיטה׳.

מאחר ועשייה יצירתית כרוכה בלא מעט פעולות מורכבות ומתשישות נפש שהתגמול שלהן לפעמים לא נראית לעין (׳איך אני מסיים את הדרפט הזה, אלוהים?׳), הרגלים של בניית דופמין טוב הם הכרחיים כדי ליצור חיוניות ואמון בעשייה. 

מהבחינה הזו, כדאי להתחיל את הבוקר עם פעולות מתגמלות פשוטות, שזמן הביצוע שלהן הוא קצר, החשיבות שלהן גבוהה והדופמין שלהן מובטח (׳מה עם המייל הטורדני הזה שאני חייב לשלוח לבתיה מביטוח לאומי?׳). פעולות שלא גובות מאמץ גדול מדיי, אבל מעניקות דחיפת דופמין משמעותית. 

הפעולות האלו יכולות לעודד אותנו לעשייה ולהוביל לכמה שעות טובות של פרודוקטיביות עם סף תגמול קשה יותר אבל מתגמל יותר – שיהפוך להיות נתח העשייה היומית השגרתית אותה רצינו להשלים.

לבסוף, חשוב שנזכור לנהל שגרה של דופמין טוב ולא לשכוח לשים לב מתי אנחנו נופלים שבי בידי דופמין מהונדס. המשימה הזו לפעמים קשה מאוד בימינו, ואין בה מושלם, אבל המודעות בהחלט יכולה לעזור, ואפשר רק להשתפר בה.

שלכם בידידות, המשרד למודעות לדופמין:)