#9: תהיו שווערצנגער!

שבוע טוב לכולן.ם! הבוקר בתכנית – איך לראות את העתיד:

 

לא מזמן בלעתי את שלושת הפרקים התיעודיים על שוורצנגר בנטפליקס. ככה זה כשיורשים יורדת ואין כלום ושום דבר באופק. על סף ייאוש פניתי לפינה התיעודית שתמיד מציעה משהו כמעט אפוי (את התיעודי על גאוני הפיצה ראיתם?) על פני ערימות הטראש המשובט.

בכל אופן, תגידו מה שתגידו על ארנולד, פראייר גדול הוא לא. האיש הצליח לכבוש שלוש פסגות שונות לחלוטין בחייו – עולם פיתוח הגוף, הקולנוע ולבסוף הפוליטיקה –

והגיע להישגים שבודדים הצליחו להשיג בחייהם גם בתחום אחד בלבד.

אוקיי, לא מכריח אתכם, אבל גם אם לא תזכו לראות את כל ערימת השרירים המוצגת בסדרה, אוכל אולי לתמצת איזה מסר עבורכם כי הוא מופיע ממש ממש במשפט הפתיחה

של הסדרה (וחוזר על עצמו בפתיחת הפרק השני והשלישי): תמיד, כך אומר שוורצע, היה לי כשרון גדול אחד שעלה על שאר הכשרונות – יכולתי לראות דברים בבירור אל מול עיניי, כאילו הם מתממשים במציאות.

מאוחר יותר חוזר ואומר ארנולד ש׳לראות דברים זה לא כמו לחלום, לחלום זה לחלוטין בולשיט: לראות דברים זה משהו אחר לגמרי. זה חזון עם מטרה ממשית׳.

המשפט הזה חלחל אליי, ואילו רק כי כבר שמעתי גרסאות שלו מפי מצליחנים למיניהם ולא פעם הוא גם חוזר בווריאציות שונות בספרים כמו ׳הסוד׳ ובטכניקות שיפור עצמי כמו NLP.

אבל החדות שבה השתמש ארנולד במשפט הזה, בצירוף להוכחה על גופו – תרתי משמע – שלו, הפכו את הקלישאה למשהו קצת אחר.

כשחשבתי על כך הבנתי שהאיכות הזו של ׳לראות דברים׳ באמת נעדרת לרוב מחיינו. אנחנו יכולים לתכנן דברים ואנחנו יכולים לשאוף להשיג מטרות, אבל אנחנו ממעטים לדבוק באותו ׳נגיף אחוז אובססיה׳ לדבריו של ארנולד, לתפוש את הדברים כאילו התגשמו כבר ואז להגשים אותם כאילו הם כבר מובנים מאליהם.

לדוגמא, ארנולד מתאר שכשרצה לעשות הסבה לעולם הקולנוע, הוא ישב בבית במשך חמש שנים (אחרי שכבר כבש כל שיא אפשרי בתחרויות מר עולם השונות) ולא קיבל הזדמנויות, אבל החזון שלו היה ברור כל כך, שלא הייתה לו שום ברירה אלא להמשיך: מאחר והחזון התממש כבר בראשו, לא היה כל טעם לשמוט אותו ׳בחיים עצמם׳. כך, למרות שסבל ממבטא מחריד וחוסר נסיון מוחלט במשחק הוא בסופו של דבר קיבל הזדמנות והשתמש בה כדי להשיג עוד אחת ועוד אחת, עד שהפך לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם (תגידו מה שתגידו, בזמנו זו הייתה עובדה). 

אחרי שהתענייני קצת, נתקלתי בוידאו הויראלי הלא ארוך של Mel Robbins:

בוידאו המומלץ הזה, מדברת רובינס על כך שאין הבדל בין מציאות שאנחנו יוצרים במוח, לבין זכרון אמיתי. עובדה הזו הייתה הקרקע להרבה ויכוחים בתולדות הקרימינולוגיה, ונשאיר את זה למקום אחר. עבורנו המשמעות היא, שכוח הבריאה היצירתי יכול לשמש אותנו גם כדי לברוא את המציאות בה אנו רוצים לחיות, לפני שזו מגיעה למימוש. השאלה איך אנחנו רוצים לברוא את המציאות שלנו מתחילה כבר באופן בו אנחנו בוראים אותו בראשנו. אין שום הבדל אומר ארנולד בין לבנות את גופך שלך, לבין לבנות מחדש את מדינת קליפורניה. מאחר ושני המושגים הערטילאיים האלו מתקיימים כצורה ברורה בתוך הראש, כל מה שיש לעשות הוא לממש את הצורה.

אבל אני מניח שאם אתה רוצה לעצב משהו, כדאי שתתחיל בלעצב את עצמך…

 

כיוצרים, בעיקר בגלל הטבע האבסטרקטי משהו של דברים, יש צורך לשים להם צורה ולראות אותם מראש. לפעמים, כמו בוידאו המצורף, רק 30 שניות דרושות כדי לראות בבירור – לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו רואים. וככל שהתמונה מדויקת יותר, כך ייטב. התרגול הזה, אם הופך לשגרה, כך המחקרים מוכיחים, הוא נוסחת קסם מנצחת כדי להפוך חזון למציאות.

כל מה שצריך לעשות הוא – לעצום את העיניים ל 30 שניות ולראות את תמונת העתיד שלכם מתממשת מול העיניים. ולהתמיד בזה יום יום. מסוגלים לעשות את זה?

בואו נתחיל, מ ע כ ש י ו!

 

#8: להניע את היום 2: דופמין גדול ודופמין קטן 💪

הטקסט הקודם שכתבתי על דופמין עסק בהבדל בין דופמין טוב ודופמין ׳רע׳ אותו אנחנו צורכים לאורך היום. בכתבת ההמשך אני רוצה לאפיין כמה אסטרטגיות להנעה של דופמין טוב, שיכול לסייע המון בשגרת היום שלנו ובשגרת היצירה. חשוב להדגיש שהפוסט מוקדש למי שמנהל שגרת עשייה עצמאית (מכל תחום) ועליו לקיים מטלות גדולות לצד מטלות שגרה קטנות באופן עצמאי.

אנחנו ממעטים לחשוב על השאלה הזו ומניחים אותה כמובנת מאליה כאשר אנחנו ניגשים לעסוק ביצירה, בין אם כשגרה יומית או כאקט חד פעמי: יצירת משהו היא לא דבר טריוויאלי, היא דורשת מאיתנו להיות בפניות ובפוקוס (ע״ע פלואו), לחוות שחרור מטרדות יותר בוערות ולאפשר לעצמנו להתמסר למשהו אחר, מקורי ובלתי מוסדר בעליל העונה לשם הכולל ׳יצירה׳. אבל קיומם של כל התנאים הללו, גם אם לא ניתן להם את ההגדרה – נס, הם עדיין דורשים הרכב בלתי זמין (וממילא בלתי סביר) של אירועים שיתרכזו כולם יחד בנקודה אחת כדי לאפשר לנו לשבת על התחת, ולכתוב.

לבעייה המובנית המוצגת למעלה יש המון פתרונות ברורים מאליהם: כמו למשל, לראות מה חדש בקבוצות הוואטסאפ הרעילות החביבות עלינו, להכין עוד קפה וללכת לבדוק אם יש עוד כלים בכיור שאפשר לשטוף (בין יתר פתרונות מופת אחרים). אבל עם הזמן מצאתי פתרון טוב יותר, ובלי צחוק, שעוזר לי להכנס לשגרת יצירה. הפתרון הזה – הוא בנייה הדרגתית של דופמין.

דופמין, כפי שהוסבר בכתבה הקודמת על אותו הנושא, הוא תרכובת הורמונלית המשתחררת בין היתר כציפייה לתגמול על פעולות שאנו מקווים שיניבו תגמול כלשהו. כן, כאילו שבורא עולם הבין שדרוש עוד איזה תמריץ הורמונלי כד לגרום לנו לעשות משהו, כי אחרת, למה שנזוז מהספה? למזלו הרע של בורא עולם – במקום אחר בעולם הומצאה הרשת החברתית, הלייקים, ההודעות וכל מנגנון התגמול המזוייף, והוכיח שאף על פי כן – האדם לא ינוע! את ההתחכמות הדופמינית הזו, נטולת כל ברק אבל מהונדסת להחריד, גם הקב״ה בעצמו לא צפה.

והנה אנחנו כאן, שקועים בלולאת חסר תמידית – בה עלינו לעלות במדרון הדופמין החלקלק, להתחמק מהרשת ולשכנע את עצמנו שאנחנו עושים משהו מועיל עם חיינו, רק כדי שנוכל לטעום מטעמו הזך של הישג לא מלאכותי. כל אלו, למותר לציין, מתקבצים יחד לכדי מכלול הסוגר עלינו בבוקר את שערי היצירה (ועוד לא נכנסנו לChatGPT) ומותירים אותנו חסרי סיכוי כמעט.

 

בכדי להערים על המציאות המורכבת הזו וכדי להפוך את משימות היום לריאליות, אני רוצה להציע מודל בו בכל בוקר אנו עורכים ׳אימון דופמין׳ לפני שאנו ניגשים אל הפעילות ה׳כבדה׳ יותר של היום – שהיא נתח היצירה הכלוא שעלינו לחצוב מן הסלע. בכדי להאמין שאנו מסוגלים להתמודד עם הסלע – כך סוברת המשנה הלא מאוד מתוחכמת הנ״ל – עלינו להתחיל ראשית כל עם חומרים רכים יותר: הישגים פשוטים וברורים מאליהם שעלינו לצלוח אותם כדי להרגיש שאנו מסוגלים.

להלן הכללים לאימון דופמין של בוקר:

א. התמודדו עם מטלות ברורות ופשוטות, עם התחלה וסוף מאוד ברורים שיש בהן ׳שכר׳ ממשי: האי מייל שדחיתם לביטוח לאומי, תשלום דו״ח חניה או תיאום תאריך ליום הולדת של הילד.

ב. חשוב שהמטלות יהיו כאלו שאתם לא עושים על הדרך, אלא דורשות מאמץ כלשהו – גם אם קטן, מנטלי, פרוצדורלי, או יצירתי. חשוב לזכור שלא צריכות להיות פעולות ׳גדולות׳ כדי שיהיה להן תגמול גדול, אך הן יכולות להיות לא מובנות מאליהן. אם דחית את הטלפון לסוכן הביטוח במשך חודשיים כי זו פעולה לא נוחה בשבילך, סביר שכאשר תבצע אותה, זה יהיה בגדר הישג משמעותי.

ג. הגבילו את המטלות האלו ל2-10 דקות (תלוי במורכבות), כך שהן לא יגבו זמן רב מדי (אחרת הן כבר נחשבות למטלות גדולות). כדאי להגביל את הפעולות הקטנות לשעה מקסימום בסך הכל.

ד. לאחר סיום כל אחת מהמטלות, רישמו V גדול שסיימתם את המטלה.

ה. לאחר המטלות הקטנות – כאשר אתם מרגישים שאתם מסוגלים לעשות משהו ממשי בחיים האלו, התיישבו במרחב הקבוע שבו נערכות ה׳מטלות הגדולות׳. הסירו את הסחות הדעת הרעות וגשו לרדוף אחר ה׳דופמין הגדול׳ של היום.

 

#7: לפתוח את הלב 4: תזרמו

מי שמע על המושג זרימה בפסיכולוגיה? אני שמעתי על המושג במקרה בהרצאת הטד של מיקאלי צי’נסקמיכאי (הנה, כתבתי את השם הזה, אפשר לשים את זה מאחורה), לפני שקראתי את הספר המופלא – פלואו. בהרצאת הטד שצרפתי לפני כמה ימים מנסה מיכאי להניח את המודל שלו לשאלה – מה עושה אותנו מאושרים. גם כאן, הגבול הדק בין הפסיכולוגיה החיובית והשיפור העצמי לבין נושא הכתיבה כאן – אמנות ויצירה – מטושטש, כמו במודלים ונושאים אחרים שעלו כאן, אך נדמה ש׳פלואו׳ שייך לתחום היצירה ונולד ממנו, יותר משהוא שייך לכל תחום אחר. 

אז מה הוא פלואו? 

המושג פלואו שתבע מיקאלי מתאר את מה שכולנו חווים מפעם לפעם כאשר אנחנו נמצאים ב׳זון׳ שלנו ועושים את הדבר שאנחנו מאוד אוהבים לעשות. פלואו – כשמו – הנה תחושת זרימה ואחדות הרמונית המתרחשת כאשר אנחנו שקועים בתחום של עשייה המאפשר לנו ׳להתאחד׳ באופן מיסטי כמעט עם מושא העשייה. 

מיקאלי מתאר את חוויית הפלואו כ׳גרסה האישית׳ של חוויית האקסטזה המוכרת מטקסי העבר ואירועים דתיים או קהילתיים שעשויים להביא לתחושת ׳נבדלות מהגוף׳ או ׳יציאה אל מחוץ לעצמי׳ המאפיינת את המילה האקסטזה – מהמקור ביוונית עתיקה. החווייה האישית של הפלואו מצליחה להגשים מטרה דומה, המושגת כאשר קשב מקסימלי מושג בהתמקדות בדבר אחד, עד ששאר הדברים מתפוגגים מהתודעה והופכים ללא רלוונטיים.

חוויית הפלואו היא אינדווידואלית ויכולה להופיע אצל כל אחד בתחום שונה לחלוטין – יש מי שחווה אותה במשחק או עבודה עם ילדים, יש מי שחווה אותה בנגינה ויש מי שחווה אותה בתור נהג אוטובוס. למעשה, חוויית הפלואו מתרחשת בכל מקום שבו עניין גבוה מתאחד עם מיומנות ואתגר (ראו דיאגרמות מצורפות). אם נחשוב על זה, בכל פעם שאנחנו פוגשים איש מקצוע הנמצא בזרימה כמעט מיסטית עם יצירתו, בין אם זה מוכר בחנות הפלאפל, או עורך דין בזמן דיון בבית משפט – סביר שאנחנו חוזים בפלואו. 

עכשיו נסו לחשוב – מה הוא הפלואו שלכם? מה הוא המקום המיוחד עבורכם שכאשר אתם נמצאים בו, אתם רק שם ולא בשום מקום אחר, מאבדים תחושת זמן ומסוגלים לשהות שם במיקוד מקסימלי? עבור רבים מאיתנו, היוצרים, חוויית הפלואו היא חזקה במיוחד במחוזות היצירה. עבורנו, תחושת ה׳תגמול׳ בשעת היצירה בין אם היא כתיבה, משחק, פיסול, או כל אמנות אחרת, היא חזקה כל כך, שהיא מצדיקה ולפעמים כמעט מאלצת אותנו לשוב ולחוות אותה. ההרמוניה שאנו חשים באזור הפלואו שלנו, היא במידה רבה הסיבה שבגללה אנו יוצרים.

הבנה אודות חוויית הפלואו האישית שלנו היא גם אינדיקציה טובה למקום שבו אנחנו ׳צריכים׳ להיות. המקום בו אנו חשים הרמוניה, מיומנות ועניין גבוה. לכן, אסור לנו לזלזל בפלואו שלנו ועלינו להקשיב לו, כי הוא, בסופו של דבר, עוד הוכחה לכך שזהו המקום ששייך לנו, וזהו המקום המאפשר ללב שלנו להפתח.

#6: דופמין: חומר טוב.

עשיתם ניקוי דופמין לאחרונה?

בדקתם את רמת הדופמין בדם?

(אתגר – כמה פעמים מופיעה המילה דופמין בטקסט הבא? חומר נרקוטי זול לפותרים נכונה…)

סליחה על ההתנפלות בבוקר שמשי ממיס שכזה. למה אני נופל עליכם היום עם דופ רע? 

מדובר בנושא כאוב שאנחנו שונאים שמעירים לנו עליו. נשמע לכם זר? לא כל כך: אם אתם קופצים על הנייד בכל צפצוף אקראי ושבים ומרימים אותו תכופות גם כשהוא לא מצלצל, מחכים לאיזה סמס או לייק, או כתבה פוליטית שתרתיח את דמכם ותמלא את הבטן בתחושה נעימה של כעס, סביר שאתם מכורים לדופמין. 

אין מה להרגיש רע עם זה, כולנו מכורים לדופמין, אנחנו מטורגטים בכל רגע משעות היממה לצרוך דופמין ע״י חברות העל שכל תפקידן הוא לפרק את אישיותנו לגורמים מאחורי הקלעים במעבדות גריסת הנפשות ולגרום לנו להרים, להגיב ולצרוך ללא הפסקה.

את כל זה אתם בטח יודעים כבר. אבל מה הקשר בין דופמין לנושא הדיון שלנו כאן, יצירה?

התזה הפשוטה לעיכול שארצה להציע היום היא שצריכה חסרת בקרה של דופמין שלילי (מהסוג שהוזכר לעיל), לא רק שגורמת לנו לאבד שליטה על חיינו, היא גם מונעת מאיתנו רצף של עשייה חיובית ומרחיקה מאיתנו פעולות שיכולות לעורר בנו דופמין חיובי וטבעי.

אז רגע, ניישר קו על מה זה דופמין ומה הוא עושה: דופמין הוא אותה תרכובת הורמונלית המשתחררת במוחינו העולץ כאשר אנחנו מקבלים תגמול כלשהו על פעולתנו (ובכל מני מצבים אחרים שלאא נכנס אליהם). הוא הבקר העצבי האחראי שלא נשב כל היום על הספה ושיהיה לנו חשק לקום ולעשות עם עצמנו משהו (כי למה שיהיה לנו כזה רצון באופן טבעי?). למעשה, בניסויים על עכברי מעבדה חוקרים מצאו שההשפעה של דופמין היא כל כך גבוהה, שכאשר הוזרק להם חומר מעכב דופמין לא היה הייתה להם מוטיבציה להזיז את עצמם אפילו לאכול, מה שהביא אותם לכדי מוות.

הבעיה אצלנו ב׳עידן הטיקטוק׳, היא הפוכה – אנחנו סובלים מהרעלת דופמין מתמדת, שמוזרק לנו השכם והערב, המניבה לנו דופמין שקרי שהונדס בשבילנו, כתגמול על פעולות שהן חסרות משמעות לחלוטין (כן, בהנחה שסמיילי או לב על סמס שכתבנו עוד לא הצילה חיי אדם). 

אם אתם מזדהים איתי לגבי הבעיה הזו ומרגישים שאתם כלואים חסרי מוצא בלולאת הדופמין, אתם בטח שואלים את עצמכם (מדי פעם – בערך דקה לפני שאתם הולכים לישון ולא מבינים מי גנב לכם את היום בשריפת זמן חסרת מהות בטלפון) מה אפשר לעשות?

בטח תשמחו לדעת שיש טכניקות של ׳ניקוי דופמין׳, הכוללות אסטרטגיות כמו לשכוח את הטלפון באוטו ליומיים והתבוננות על דגי זהב שוחים בקערות עגולות. אבל הטכניקות האלו, המשכנעות למחצה, לא מעריכות נכונה (או משקרות במצח נחושה) לגבי העובדה שהטלפון הוא איבר די דביק והסרה שלו שלא במסגרת קורס ויפסאנה היא לא פרקטית בדרך כלל ויכולה להוביל לקריסת מערכות במקרים מסוימים.

פתרון מדובר הרבה פחות (וכאן אני מגיע סוף סיף לנקודה שלנו!), הוא שבמקום לנסות ולחסל את הדופמין הרע, עלינו פשוט להתחיל ולבנות הרגלים של דופמין טוב…

דופמין ׳טוב׳, הוא כזה המתהווה כתגמול חיובי על פעולה חיובית שביצענו והשלמנו עד תומה והוא זורק בנו את התחושה שהנה, עשינו משהו טוב בעולם הזה ושעוד יש לנו סיכוי להנצל ולהביס את הספה. הסוד של דופמין טוב הוא שהוא מופיע כתגמול על כל דבר שעשינו הנחשב על ידינו כ׳עשייה׳, בין אם זו הכנסת כוס הקפה המלוכלת ההיא מהבוקר למדיח, ובין אם זה קילוף מלפפון. בהרצאה המאלפת ׳תתחיל בלסדר את המיטה׳ מדבר הקרדינל בדיוק על הפתרון הזה, כאשר הוא אומר את משפט המחץ – ׳אם אתה רוצה לשנות את העולם, כדי שתתחיל מלסדר את המיטה׳.

מאחר ועשייה יצירתית כרוכה בלא מעט פעולות מורכבות ומתשישות נפש שהתגמול שלהן לפעמים לא נראית לעין (׳איך אני מסיים את הדרפט הזה, אלוהים?׳), הרגלים של בניית דופמין טוב הם הכרחיים כדי ליצור חיוניות ואמון בעשייה. 

מהבחינה הזו, כדאי להתחיל את הבוקר עם פעולות מתגמלות פשוטות, שזמן הביצוע שלהן הוא קצר, החשיבות שלהן גבוהה והדופמין שלהן מובטח (׳מה עם המייל הטורדני הזה שאני חייב לשלוח לבתיה מביטוח לאומי?׳). פעולות שלא גובות מאמץ גדול מדיי, אבל מעניקות דחיפת דופמין משמעותית. 

הפעולות האלו יכולות לעודד אותנו לעשייה ולהוביל לכמה שעות טובות של פרודוקטיביות עם סף תגמול קשה יותר אבל מתגמל יותר – שיהפוך להיות נתח העשייה היומית השגרתית אותה רצינו להשלים.

לבסוף, חשוב שנזכור לנהל שגרה של דופמין טוב ולא לשכוח לשים לב מתי אנחנו נופלים שבי בידי דופמין מהונדס. המשימה הזו לפעמים קשה מאוד בימינו, ואין בה מושלם, אבל המודעות בהחלט יכולה לעזור, ואפשר רק להשתפר בה.

 

שלכם בידידות, המשרד למודעות לדופמין:)

 

#5: לפתוח את הלב 2 – לתת את הסבון

לפני כמה ימים ראיתי פוסט באחד מהדפים על בודהיזם, בו אדם סיפר אנקדוטה שהייתה לו עם סבון בשירותים ציבוריים (כן, עזבו את הקונוטציות ותזרמו איתי) – באנקדוטה סיפר האיש על כך שמישהו שאל אותו אם הוא יכול להשאיל לו את בקבוק הסבון שלו. הבקשה, כך מספר האיש, גרמה לו לחלחלה, להתכווצות וקפיאה, לא מהסיבה שהרגיש מוטרד או משהו דומה, אלא פשוט מהסיבה שחרד לבקבוק הסבון שלו, שהגיע, כנראה, קרוב מאוד לתחתית.

בסוף הסיפור מודה האיש שלאחר שויתר על הבקבוק (׳קח אותו אחי, לא צריך שתחזיר׳), הוא חווה התרחבות פתאומית של שמחה וחדווה, כאילו איזה חסם שהעיק על נשמתו השתחרר ואיפשר לו לנשום לרווחה.

סיפורים על נתינה והחשיבות של נתינה נמצאים בכל מקום ושייכים לכל תחום, אבל היום הייתי רוצה לרתום את הסיפור הזה ספציפית ליצירה ולנושא הנוכחי – ׳לפתוח את הלב׳. הסיפור של האיש הסתובב איתי כמה ימים והעסיק אותי בהקשר לנושא הזה, כי הוא העלה בי את השאלה – ׳האם הלב שלנו אטום כל כך שדרושה לנו פעולה מאומצת ובלתי טבעית, על מנת לשחרר אותו?׳. השאלה השניה שעלתה בי היא – ׳האם הסיפור הזה מייצג את כולנו, או שהוא שייך רק לחלק מהאנשים, או בקיצור – מה אני הייתי מרגיש באותה סיטואציה?׳. לאחר שנברתי בדכדוך משהו בנבכי השאלה (ובנבכי עצמי), עלתה בי תשובה שנראתה לי הגיונית לשתי השאלות: ׳זה תלוי׳.

הלב, כך נדמה לי, כמו המערכת הרגשית כולה, הוא שריר שיש צורך לאלף אותו ולקחת אותו ברצינות כל הזמן. כאשר המערכת הרגשית מיומנת וכאשר היא נמצאת בזרימה חיונית, פעולות של נתינה וחדוות הנתינה יהיו טריוויאליות יותר ולא נצטרך להשקיע מאמץ על מנת ׳להעיר׳ אותה או להסביר לה את המובן מאליו – שויתור על הסבון היא פעולה מגניבה לגמרי. מאידך, כאשר המערכת חסומה או רדומה, יהיה עלינו לעבור מדורי גיהנום, התכווצויות וחרדה עד שנצליח שוב ׳לשחרר׳ ולפתוח את הלב.

הפעולה הזו, לדעתי, תקפה גם ליצירה ולהרגלים יצירתיים. שמירתו על הלב פתוח ושמירה על זרימה היא חיונית על מנת לא לחוות סבל וקושי כאשר אנחנו ניגשים שוב אל תהליך היצירה. כאשר אנחנו נותנים את הסבון, אנחנו מאפשרים לערוץ הזה להשאר פתוח. חסימה רגשית ו׳קמצנות׳ רגשית היא לא עניין התקף רק מאיתנו החוצה, אלא גם, כמובן, בתוכנו פנימה. כאשר ג׳וליה קמרון מטיפה על דפי בוקר (עוד נגיע לזה) כאחד הכלים העיקריים לשמור על תפקוד יצירתי, היא מתכוונת בדיוק לזה – לקיים אימון שמטרתו הוצאת כל ה׳לכלוך הרגשי׳ שחוסם את הצינורות, כדי להגיע למצב של זרימה בריאה.

בשביל לטפח יצירה, יש צורך לטפח במקביל נתינה ושיתוף המקבילים ליצירה: אם אני יוצר עיצובי פרחים למחייתי, כדאי שאתרגל נתינת פרחים מדי פעם לסובבים אותי, אם אני כותב שירים, כדאי שאחלוק ואשתף אחרים בשירים שאני כותב. גם אם נראה לפעמים שהפעולה הזו היא נרקסיסטית (מי ירצה לקרוא את השירים?), היא לא. היא מעודדת את הלב להאמין שהשירה נוצרה במטרה טובה, כדי לגעת ולהרחיב את לבם של אחרים. אך אם נאמין שהכתיבה היא אנוכית, גם הלב יאמין בזה וייסגר. בראשית האמונה בערכה של יצירה, מונחת ההבנה שהיצירה היא נתינה. 

אז בקיצור, למי יש קצת סבון?

 

#4: לפתוח את הלב 2.

לפתוח את הלב.

היי כולם, בוקר טוב. ושוב הבוקר בנושא – לפתוח את הלב!

כאמנים הבוחרים בדרך של יצירה, ככאלו הנמצאים בתהליך של שיקום יצירתי ובכלל, לכל מי שכמה ליצירה ורוצה שהיא תהייה חלק מחייו, אנחנו נדרשים לשאלה הזו שוב ושוב -מדוע אנחנו יוצרים? מה הקטע הנרקסיסטי הזה שלנו עם יצירה, למה היא חשובה לנו כל כך ולמה אנחנו מוכנים לעשות כל כך הרבה (תמורת כל כך מעט) כדי לקיים אותה? אנחנו נדרשים גם לשאלה – האם היצירה היא נחלתם של כולם או איזו גחמה של מעטים שרק אנו, השוטים, הוכנו בה בחוסר מזל?

אני רוצה להציע ש(חלק מ) התשובה טמונה בילדות שלנו: במקום עמוק בבסיס הקיום של כולנו, אנחנו יוצרים ואמנים וכאשר ניטלת מאיתנו זכות ויכולת היצירה, אנחנו חווים מחנק ודעיכה. יש ציטוט שאני אוהב מאוד מהברית החדשה (אִגֶּרֶת שָׁאוּל הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַקּוֹרִינְתִּים פֶּרֶק יג) ואני מביא אותו כאן בשלמותו:

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 11 בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. 12 עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. 13 אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

ממליץ לכולם להעמיק בפסוקים האלו, כל אחד והפרשנות שלו, כי יש הרבה. הפרשנות שאני רוצה להציע היא פרשנות של יצירה. כילדים, כך נאמר כאן – חשבנו כילדים, והבנו את העולם כילדים, לכן ערוץ האהבה והיצירה היה פתוח. אך עם הזמן הדברים החלו להשתבש והובילו לערפול דרכו אנו חווים את המציאות כמו מבעד למסך (נעזוב כרגע את כל שאר הקונוטציות ל׳מראה שחורה׳ ומסך בחיינו, ל׳משל המערה׳ ואחרים). בשלב מסוים החל הסופר אגו הענק להפעיל את המכבש עלינו ו׳ליישר׳ אותנו לפי דרכו ה׳בוגרת והאחראית׳: לא לשחק באוכל, לא לשחק בקקי ולא להתלכלך בבוץ הם רק חלק מהדרכים שהמציאו המבוגרים כדי להקל על עצמם את החיים. ואילו עולם היצירה החופשי ותשוקת היצירה, נותרו כדחף מתמיד, של כל אדם, לחזור אליו בלב פתוח, משתוקק לראות שוב בצלילות את הנעשה מבעד למסך. בספר המופלא ׳הנסיך הקטן׳ מספר הכותב בפליאה מה קרה כאשר צייר פיל תחת מעטה והראה אותו למבוגרים: 

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: “כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?” לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. הַמְבֻגָּרִים יָעֲצוּ לִי לִמְשֹׁךְ יָדִי מִצִּיּוּר נְחָשִׁים-בָּרִיחִים מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ ובִמְקוֹם זֹאת לִשְׁקֹד עַל לִמּוּדֵי הַגֵּיאוֹגְרַפְיָה, דִּבְרֵי-הַיָּמִים, הַחֶשְׁבּוֹן וְהַדִּקְדּוּק.

גם שם הספר ׳עליסה מבעד למראה׳ הוא לא מקרי. זה סיפור מטורף על עולם הדמיון הנמצא מבעד למראה, אליו נשאבת עליסה רגע לפני שהיא נהיית ׳מבוגרת׳ והוא מתחיל ככה:

יַלְדָּה עִם מֵצַח בְּלִי עָנָן/ עֵינֵי פְּלִיאָה חוֹלֶמֶת!/ גַּם אִם בֵּינֵינוּ יַד הַזְּמַן/ חוֹמַת שָׁנִים עוֹרֶמֶת,/ אוֹר חִיּוּכֵךְ עוֹד יְלַבֵּב/ סִפּוּר פֵּיוֹת, מַתְּנַת אוֹהֵב (תרגום, רנה ליטוין)

מקווה שדוגמאות מהקלאסיקות האלו (ויש עוד המון), יכולות לשכנע בקצת שיצירה היא נחלת הכלל, היא צורך פנימי עמוק וראשיתי לריפוי ואהבה, והיא לא גחמתו של אף אחד. יצירה היא חלקת אלוהים של כולנו ועלינו לטפח אותה ולגדל אותה כמו שושנה יחידה על כוכב.

 

#3: חשיבותו של אבל יצירתי

היי לכולם ושבוע טוב! עדיין עם ג׳וליה קמרון ודרך האמן, הנושא של היום הוא ׳אבל׳. לא לגמרי הנושא לפתוח אתו את השבוע אז מקווה שתקבלו את זה בהבנה. למה אבל הוא חלק חשוב כל כך בתהליך השיקום היצירתי, ולמה חשוב לכתוב עליו? ניסיתי לתהות על השאלה לא מעט. לפי קמרון, כל תהליך של שיקום יצירתי כרוך באבל. אֵבֶל על ׳האמן שהיינו ואיננו עוד׳ והתחושה ש׳לעולם גם לא נהייה׳. על הפספוס, על השנים האבודות, ועל מה שנדמה כמו לעולם לא יתממש. אך בעוד החוויה הזו, של צער וכאב יכולה להתפש כחוייה שלישית ו׳סוגרת׳. קמרון מעידה שמנסיונה עם אינספור תהליכים של שיקום יצירתי, תהליך האבל הוא טבעי ואף נחוץ. במילותיה של קמרון: 

״כדי להתחיל בשיקום יצירתי, עלינו לעבור תקופת אבלות. כשנתמודד עם תהליך של התאבדות העצמי ה׳נחמד׳, עצמי שהסתפקנו בו עד כה, נחווה בהכרח מידה מסוימת של עצב. דמעותינו מכשירות את הקרקע לצמיחה בעתיד. ללא לחלוחית פוריה זו נישאר עקים. אנחנו חייבים להרשות לרעם הכאב לפגוע בנו. זהו כאב מועיל: הרעם מביא הבהרות״ (דרך האמן, עמ׳ 6).

האבל, לדבריה, אינו מעיד רק על אבדן של דבר שהיה, אלא על המצאו של דבר אחר: כמיהה, תשוקה ורגש יצירתי שחיים ומפעמים. אך במקום לבטל אותם, יש צורך לאפשר להם לבוא – ׳לב שבור הוא לב שלם׳ ואין עדות טובה מאבל יצירתי לכך שהלב עודנו פתוח. 

אם חושבים על זה, חיי היצירה מלאים באבל ואמנים חווים אותו כמעט כל יום – ׳מה שיצרתי אתמול היה נהדר, אבל מי אמר שאוכל ליצור גם היום?׳. נראה גם שתהליכי יצירה ויצירות בכלל הן אובייקטים שאנו נוטים להקשר אליהם, אבל מרגע שהן משוחררות לאוויר העולם (או שסיימנו לעסוק שהן), מיד הן הופכות להיות נחלת העבר.

על מנת להתגבר על תהליך האבל ועל ייסורי תפוקת היצירה שתוקפים אותנו עלינו לבנות אמון מחודש עם עצמנו ועם המנוע היצירתי: דבר לא נאבד. מעבר לחומת החסמים והביקורת הפנימית עלינו לסמוך על קיומו של היוצר לא כישות שחלפה מן העולם, אלא כישות פעילה, שמחה ושוקקת חיים.

איך לעשות את זה? אמשיך לעסוק בשאלות האלו בפוסטים הבאים כדי לנסות להעניק תשובות (של אחרים, לא שלי). בינתיים, מזמין את כולם לפתוח אל הלב. ושיהיה שבוע שמח ומלא ביצירה!

#2: כוח הרוח

פוסט 2: כוח הרוח.

מדוע אנחנו נמשכים ליצירה ומה שואב אותנו אליה? אני מניח שרובנו כאן שואל מדי פעם את השאלה הזו, כשאנו נאלצים להיאבק עם הר של קשיים, תסכולים ויחסי ציבור רעים, שלא לדבר על העובדה שיצירה תמיד מקבלת את המנה האחרונה – השארית שהותירו לה האחיות הגדולות והנחוצות יותר – הבטחון, הפרנסה והבריאות למשל. הקונפליקט הזה היה קיים מאז ומתמיד, אבל מה שמעניין הוא, אם נחשוב על זה, שגם בתקופות החשוכות ביותר – מה ששרד בסוף אלו יצירות האמנות. 

 

ולמרות זאת – השופר הפנימי שלנו – ה׳סופר אגו׳ שמשליך אל תוכו את כל הקולות שאספנו מסביב, מתחיל להשתכנע ב׳אמת האלטרנטיבית׳ הזו, שאולי המנוע היצירתי שלנו הוא איזה יצור מפונק, קטנוני ולא בוגר, ואם יש לו מקום, כי אז יש צורך לבצע את כל שאר הדברים קודם, לפני שנגיע אל הפנאי המתאים שמאפשר את היצירה. כולנו יודעים טוב מאוד שכאשר אנחנו מאמצים את הגישה הזו – הפנאי לעולם לא מגיע. בפועל, הביטול הפנימי הזה יכול לעשות פלאים של הרס עצמי ואבדן דרך לכל אדם יוצר ולהזיק גם לסתם אנשים רציונליים לחלוטין שתוהים – בשביל מה צריך אמנות בחיים? למעשה, הדרך חזרה אל האמת הפנימית והמהות האמנותית לאחר הפגעים האלו יכולה להיות כל כך מעורפלת ונגד הזרם, שלפעמים על האמן לעשות קפיצה בלתי אפשרית כמעט כדי להחזיר לעצמו את האמון בדרכו האמנותית וללכת בה בבטחון. 

 

בגלל הסיבות הללו, אני חושב להתחיל את הדיון פה באמצעות התווייה של הנחת יסוד – היצירה היא לא פריוילגיה, ׳אוננות פנימית׳ או כל הגדרה בזויה שלפעמים אנחנו נותנים לה – אלא כלי חשוב ומקודש שהוא חלק ממנגנון הבריאה והחיות שלנו והוא משמש כדרכנו האנושית להתחבר ולקחת חלק במנגנון הבריאה. הנחת היסוד הזו, שממנה, אני חושב, כל תהליך יצירה וכל אמן צריך לבסס את תשתית היצירה והאמון העצמי שלו, מנוסחת מצוין בהקדמה ל׳דרך האמן׳ של ג׳וליה קמרון, ספר שהוא אבן דרך בשיקום יצירתי שנעסוק בו גם בשני הפוסטים הבאים. ואני מביא את הציטוט כאן למטה.

 

על מנת לפתוח את הלב לתהליך היצירה, לא חשוב באיזה שלב של חייכם היצירתיים אתם נמצאים, אני מעודד אתכם לקחת השראה ולאמץ את הנחת היסוד הזו – אמנות היא פלא והיא דרכנו להתחבר אל הבריאה הפנימית שלנו. היא לא בזויה, אלא מופלאה ומפעימה. אם נפנים את הנחת היסוד הזו – כבר עשינו כברת דרך ענקית כדי לפתוח את הלב.

 

פוסט ראשון: היכרות.

היי לכולם ותודה שהצטרפתם לבלוג הזה! עולם היצירה שלנו קטן בצורה מופלאה. אני רואה זכות חרדתית במיוחד לגזול מזמנכם היקר בעוד קבוצה מיותרת ועוד הסחת דעת, שהרי זה בדיוק ההיפך מהמטרה של הקבוצה הזו, ואשתדל מאוד לכבד את זמנכם ולדבר לעניין, עד כמה שזו בקשה מופרכת מיוצר.

התהליכים הנוכחיים והאחרונים שעברו עליי בשיחה על יצירה, בלימוד ובשיתוף בתהליכים שימחו ומשמחים אותי בזמן האחרון, והייתי רוצה להעביר קצת מהשמחה הזו הלאה, למי שיירצה להקשיב. אם לכתוב בקיצור, הבנתי בתקופה האחרונה וקיבלתי אישור לסברה שהייתה בי לאורך זמן רב – שאם אמנות היא שדה בודד ותהליכי יצירה הם תהליכים בודדים (לא תמיד, אבל בעיקר) כי אז שיתוף והפריה הדדית בתהליכים יכולה לא רק להוציא מהבדידות, אלא ממש להניע את כוח היצירה ולפתוח את הלב. במובן הזה, ׳לפתוח את הלב׳ הוא עקרון מנחה למה שהייתי רוצה שיוביל אותי כאן ואנסה להסביר אותו כבר בטקסט הראשון שאתו אתחיל בפעם הבאה, המדבר על החיוניות המפעילה שביצירה לכל אדם, ולא רק לאדם הרואה עצמו כיוצר. ג׳וליה קמרון, בספר ׳דרך האמן׳ (שאקדיש לו כמה מהטקסטים הראשונים שאכתוב כאן), מדברת על קשר ראשוני ויסודי בין בריאה ויצירה המניע אותנו ומחייה אותנו אך באופן כמעט טבעי (ובלתי טבעי בעליל) אנחנו נוטים לרמוס אותו בהשפעת הסביבה ובהשעת הכוחות הפועלים עלינו: בשעה שהקולות החיצוניים – הסופר אגו – משתלט עלינו והופך לקול פנימי נוקשה ושתלטני, היא כותבת, אז כבר מאוחר מדיי, אנחנו בדרך הבטוחה לאיבוד השלהבת וויתור על היצירה. כל יוצר מכיר את התחושות האלו ועבר אותן בשלבים מסויימים בחייו היצירתיים. התזה שהייתי רוצה להביא לקבוצה הזו ושתנחה את הטקסטים שאעלה כאן, היא שיצירה היא לא מותרות, לא כל שכן עבור יוצר. אלא כלי שצריך לטפח אותו ולהתייחס אליו ברצינות שיטתית. 

בכדי לעשות זאת, בעיקר מאחר והיצירה מתקיימת במישור כל כך ארטילאי ולרוב גם מוקרבת בקלות על חשבון כל שאר הבלי הדברים ה׳חשובים׳ בחיים צריך לנקוט באמצעים אינטלגנטיים ולעתים ערמומיים, כדי למסגר אותה, לרסן אותה ולעצב אותה. כלים כאלו יש לא מעט ואנסה להעביר את אלו שאני מכיר מתוך הפרספקטיבה והנסיון שלי.

תודה שוב על ההזדמנות לכתוב ולשתף,

מאחל תהליכי יצירה פורים ושמחים,

ולהת בפעם הבאה.