Archive for category: בלוג

הטקסט הקודם שכתבתי על דופמין עסק בהבדל בין דופמין טוב ודופמין ׳רע׳ אותו אנחנו צורכים לאורך היום. בכתבת ההמשך אני רוצה לאפיין כמה אסטרטגיות להנעה של דופמין טוב, שיכול לסייע המון בשגרת היום שלנו ובשגרת היצירה. חשוב להדגיש שהפוסט מוקדש למי שמנהל שגרת עשייה עצמאית (מכל תחום) ועליו לקיים מטלות גדולות לצד מטלות שגרה קטנות באופן עצמאי.

אנחנו ממעטים לחשוב על השאלה הזו ומניחים אותה כמובנת מאליה כאשר אנחנו ניגשים לעסוק ביצירה, בין אם כשגרה יומית או כאקט חד פעמי: יצירת משהו היא לא דבר טריוויאלי, היא דורשת מאיתנו להיות בפניות ובפוקוס (ע״ע פלואו), לחוות שחרור מטרדות יותר בוערות ולאפשר לעצמנו להתמסר למשהו אחר, מקורי ובלתי מוסדר בעליל העונה לשם הכולל ׳יצירה׳. אבל קיומם של כל התנאים הללו, גם אם לא ניתן להם את ההגדרה – נס, הם עדיין דורשים הרכב בלתי זמין (וממילא בלתי סביר) של אירועים שיתרכזו כולם יחד בנקודה אחת כדי לאפשר לנו לשבת על התחת, ולכתוב.

לבעייה המובנית המוצגת למעלה יש המון פתרונות ברורים מאליהם: כמו למשל, לראות מה חדש בקבוצות הוואטסאפ הרעילות החביבות עלינו, להכין עוד קפה וללכת לבדוק אם יש עוד כלים בכיור שאפשר לשטוף (בין יתר פתרונות מופת אחרים). אבל עם הזמן מצאתי פתרון טוב יותר, ובלי צחוק, שעוזר לי להכנס לשגרת יצירה. הפתרון הזה – הוא בנייה הדרגתית של דופמין.

דופמין, כפי שהוסבר בכתבה הקודמת על אותו הנושא, הוא תרכובת הורמונלית המשתחררת בין היתר כציפייה לתגמול על פעולות שאנו מקווים שיניבו תגמול כלשהו. כן, כאילו שבורא עולם הבין שדרוש עוד איזה תמריץ הורמונלי כד לגרום לנו לעשות משהו, כי אחרת, למה שנזוז מהספה? למזלו הרע של בורא עולם – במקום אחר בעולם הומצאה הרשת החברתית, הלייקים, ההודעות וכל מנגנון התגמול המזוייף, והוכיח שאף על פי כן – האדם לא ינוע! את ההתחכמות הדופמינית הזו, נטולת כל ברק אבל מהונדסת להחריד, גם הקב״ה בעצמו לא צפה.

והנה אנחנו כאן, שקועים בלולאת חסר תמידית – בה עלינו לעלות במדרון הדופמין החלקלק, להתחמק מהרשת ולשכנע את עצמנו שאנחנו עושים משהו מועיל עם חיינו, רק כדי שנוכל לטעום מטעמו הזך של הישג לא מלאכותי. כל אלו, למותר לציין, מתקבצים יחד לכדי מכלול הסוגר עלינו בבוקר את שערי היצירה (ועוד לא נכנסנו לChatGPT) ומותירים אותנו חסרי סיכוי כמעט.

בכדי להערים על המציאות המורכבת הזו וכדי להפוך את משימות היום לריאליות, אני רוצה להציע מודל בו בכל בוקר אנו עורכים ׳אימון דופמין׳ לפני שאנו ניגשים אל הפעילות ה׳כבדה׳ יותר של היום – שהיא נתח היצירה הכלוא שעלינו לחצוב מן הסלע. בכדי להאמין שאנו מסוגלים להתמודד עם הסלע – כך סוברת המשנה הלא מאוד מתוחכמת הנ״ל – עלינו להתחיל ראשית כל עם חומרים רכים יותר: הישגים פשוטים וברורים מאליהם שעלינו לצלוח אותם כדי להרגיש שאנו מסוגלים.

להלן הכללים לאימון דופמין של בוקר:

א. התמודדו עם מטלות ברורות ופשוטות, עם התחלה וסוף מאוד ברורים שיש בהן ׳שכר׳ ממשי: האי מייל שדחיתם לביטוח לאומי, תשלום דו״ח חניה או תיאום תאריך ליום הולדת של הילד.

ב. חשוב שהמטלות יהיו כאלו שאתם לא עושים על הדרך, אלא דורשות מאמץ כלשהו – גם אם קטן, מנטלי, פרוצדורלי, או יצירתי. חשוב לזכור שלא צריכות להיות פעולות ׳גדולות׳ כדי שיהיה להן תגמול גדול, אך הן יכולות להיות לא מובנות מאליהן. אם דחית את הטלפון לסוכן הביטוח במשך חודשיים כי זו פעולה לא נוחה בשבילך, סביר שכאשר תבצע אותה, זה יהיה בגדר הישג משמעותי.

ג. הגבילו את המטלות האלו ל2-10 דקות (תלוי במורכבות), כך שהן לא יגבו זמן רב מדי (אחרת הן כבר נחשבות למטלות גדולות). כדאי להגביל את הפעולות הקטנות לשעה מקסימום בסך הכל.

ד. לאחר סיום כל אחת מהמטלות, רישמו V גדול שסיימתם את המטלה.

ה. לאחר המטלות הקטנות – כאשר אתם מרגישים שאתם מסוגלים לעשות משהו ממשי בחיים האלו, התיישבו במרחב הקבוע שבו נערכות ה׳מטלות הגדולות׳. הסירו את הסחות הדעת הרעות וגשו לרדוף אחר ה׳דופמין הגדול׳ של היום.

עשיתם ניקוי דופמין לאחרונה?

בדקתם את רמת הדופמין בדם?

(אתגר – כמה פעמים מופיעה המילה דופמין בטקסט הבא? חומר נרקוטי זול לפותרים נכונה…)

סליחה על ההתנפלות בבוקר שמשי ממיס שכזה. למה אני נופל עליכם היום עם דופ רע? 

מדובר בנושא כאוב שאנחנו שונאים שמעירים לנו עליו. נשמע לכם זר? לא כל כך: אם אתם קופצים על הנייד בכל צפצוף אקראי ושבים ומרימים אותו תכופות גם כשהוא לא מצלצל, מחכים לאיזה סמס או לייק, או כתבה פוליטית שתרתיח את דמכם ותמלא את הבטן בתחושה נעימה של כעס, סביר שאתם מכורים לדופמין. 

אין מה להרגיש רע עם זה, כולנו מכורים לדופמין, אנחנו מטורגטים בכל רגע משעות היממה לצרוך דופמין ע״י חברות העל שכל תפקידן הוא לפרק את אישיותנו לגורמים מאחורי הקלעים במעבדות גריסת הנפשות ולגרום לנו להרים, להגיב ולצרוך ללא הפסקה.

את כל זה אתם בטח יודעים כבר. אבל מה הקשר בין דופמין לנושא הדיון שלנו כאן, יצירה?

התזה הפשוטה לעיכול שארצה להציע היום היא שצריכה חסרת בקרה של דופמין שלילי (מהסוג שהוזכר לעיל), לא רק שגורמת לנו לאבד שליטה על חיינו, היא גם מונעת מאיתנו רצף של עשייה חיובית ומרחיקה מאיתנו פעולות שיכולות לעורר בנו דופמין חיובי וטבעי.

אז רגע, ניישר קו על מה זה דופמין ומה הוא עושה: דופמין הוא אותה תרכובת הורמונלית המשתחררת במוחינו העולץ כאשר אנחנו מקבלים תגמול כלשהו על פעולתנו (ובכל מני מצבים אחרים שלאא נכנס אליהם). הוא הבקר העצבי האחראי שלא נשב כל היום על הספה ושיהיה לנו חשק לקום ולעשות עם עצמנו משהו (כי למה שיהיה לנו כזה רצון באופן טבעי?). למעשה, בניסויים על עכברי מעבדה חוקרים מצאו שההשפעה של דופמין היא כל כך גבוהה, שכאשר הוזרק להם חומר מעכב דופמין לא היה הייתה להם מוטיבציה להזיז את עצמם אפילו לאכול, מה שהביא אותם לכדי מוות.

הבעיה אצלנו ב׳עידן הטיקטוק׳, היא הפוכה – אנחנו סובלים מהרעלת דופמין מתמדת, שמוזרק לנו השכם והערב, המניבה לנו דופמין שקרי שהונדס בשבילנו, כתגמול על פעולות שהן חסרות משמעות לחלוטין (כן, בהנחה שסמיילי או לב על סמס שכתבנו עוד לא הצילה חיי אדם). 

אם אתם מזדהים איתי לגבי הבעיה הזו ומרגישים שאתם כלואים חסרי מוצא בלולאת הדופמין, אתם בטח שואלים את עצמכם (מדי פעם – בערך דקה לפני שאתם הולכים לישון ולא מבינים מי גנב לכם את היום בשריפת זמן חסרת מהות בטלפון) מה אפשר לעשות?

בטח תשמחו לדעת שיש טכניקות של ׳ניקוי דופמין׳, הכוללות אסטרטגיות כמו לשכוח את הטלפון באוטו ליומיים והתבוננות על דגי זהב שוחים בקערות עגולות. אבל הטכניקות האלו, המשכנעות למחצה, לא מעריכות נכונה (או משקרות במצח נחושה) לגבי העובדה שהטלפון הוא איבר די דביק והסרה שלו שלא במסגרת קורס ויפסאנה היא לא פרקטית בדרך כלל ויכולה להוביל לקריסת מערכות במקרים מסוימים.

פתרון מדובר הרבה פחות (וכאן אני מגיע סוף סיף לנקודה שלנו!), הוא שבמקום לנסות ולחסל את הדופמין הרע, עלינו פשוט להתחיל ולבנות הרגלים של דופמין טוב…

דופמין ׳טוב׳, הוא כזה המתהווה כתגמול חיובי על פעולה חיובית שביצענו והשלמנו עד תומה והוא זורק בנו את התחושה שהנה, עשינו משהו טוב בעולם הזה ושעוד יש לנו סיכוי להנצל ולהביס את הספה. הסוד של דופמין טוב הוא שהוא מופיע כתגמול על כל דבר שעשינו הנחשב על ידינו כ׳עשייה׳, בין אם זו הכנסת כוס הקפה המלוכלת ההיא מהבוקר למדיח, ובין אם זה קילוף מלפפון. בהרצאה המאלפת ׳תתחיל בלסדר את המיטה׳ מדבר הקרדינל בדיוק על הפתרון הזה, כאשר הוא אומר את משפט המחץ – ׳אם אתה רוצה לשנות את העולם, כדי שתתחיל מלסדר את המיטה׳.

מאחר ועשייה יצירתית כרוכה בלא מעט פעולות מורכבות ומתשישות נפש שהתגמול שלהן לפעמים לא נראית לעין (׳איך אני מסיים את הדרפט הזה, אלוהים?׳), הרגלים של בניית דופמין טוב הם הכרחיים כדי ליצור חיוניות ואמון בעשייה. 

מהבחינה הזו, כדאי להתחיל את הבוקר עם פעולות מתגמלות פשוטות, שזמן הביצוע שלהן הוא קצר, החשיבות שלהן גבוהה והדופמין שלהן מובטח (׳מה עם המייל הטורדני הזה שאני חייב לשלוח לבתיה מביטוח לאומי?׳). פעולות שלא גובות מאמץ גדול מדיי, אבל מעניקות דחיפת דופמין משמעותית. 

הפעולות האלו יכולות לעודד אותנו לעשייה ולהוביל לכמה שעות טובות של פרודוקטיביות עם סף תגמול קשה יותר אבל מתגמל יותר – שיהפוך להיות נתח העשייה היומית השגרתית אותה רצינו להשלים.

לבסוף, חשוב שנזכור לנהל שגרה של דופמין טוב ולא לשכוח לשים לב מתי אנחנו נופלים שבי בידי דופמין מהונדס. המשימה הזו לפעמים קשה מאוד בימינו, ואין בה מושלם, אבל המודעות בהחלט יכולה לעזור, ואפשר רק להשתפר בה.

שלכם בידידות, המשרד למודעות לדופמין:)

לפתוח את הלב.

היי כולם, בוקר טוב. ושוב הבוקר בנושא – לפתוח את הלב!

כאמנים הבוחרים בדרך של יצירה, ככאלו הנמצאים בתהליך של שיקום יצירתי ובכלל, לכל מי שכמה ליצירה ורוצה שהיא תהייה חלק מחייו, אנחנו נדרשים לשאלה הזו שוב ושוב -מדוע אנחנו יוצרים? מה הקטע הנרקסיסטי הזה שלנו עם יצירה, למה היא חשובה לנו כל כך ולמה אנחנו מוכנים לעשות כל כך הרבה (תמורת כל כך מעט) כדי לקיים אותה? אנחנו נדרשים גם לשאלה – האם היצירה היא נחלתם של כולם או איזו גחמה של מעטים שרק אנו, השוטים, הוכנו בה בחוסר מזל?

אני רוצה להציע ש(חלק מ) התשובה טמונה בילדות שלנו: במקום עמוק בבסיס הקיום של כולנו, אנחנו יוצרים ואמנים וכאשר ניטלת מאיתנו זכות ויכולת היצירה, אנחנו חווים מחנק ודעיכה. יש ציטוט שאני אוהב מאוד מהברית החדשה (אִגֶּרֶת שָׁאוּל הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַקּוֹרִינְתִּים פֶּרֶק יג) ואני מביא אותו כאן בשלמותו:

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 11 בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. 12 עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. 13 אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

ממליץ לכולם להעמיק בפסוקים האלו, כל אחד והפרשנות שלו, כי יש הרבה. הפרשנות שאני רוצה להציע היא פרשנות של יצירה. כילדים, כך נאמר כאן – חשבנו כילדים, והבנו את העולם כילדים, לכן ערוץ האהבה והיצירה היה פתוח. אך עם הזמן הדברים החלו להשתבש והובילו לערפול דרכו אנו חווים את המציאות כמו מבעד למסך (נעזוב כרגע את כל שאר הקונוטציות ל׳מראה שחורה׳ ומסך בחיינו, ל׳משל המערה׳ ואחרים). בשלב מסוים החל הסופר אגו הענק להפעיל את המכבש עלינו ו׳ליישר׳ אותנו לפי דרכו ה׳בוגרת והאחראית׳: לא לשחק באוכל, לא לשחק בקקי ולא להתלכלך בבוץ הם רק חלק מהדרכים שהמציאו המבוגרים כדי להקל על עצמם את החיים. ואילו עולם היצירה החופשי ותשוקת היצירה, נותרו כדחף מתמיד, של כל אדם, לחזור אליו בלב פתוח, משתוקק לראות שוב בצלילות את הנעשה מבעד למסך. בספר המופלא ׳הנסיך הקטן׳ מספר הכותב בפליאה מה קרה כאשר צייר פיל תחת מעטה והראה אותו למבוגרים: 

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: “כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?” לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. הַמְבֻגָּרִים יָעֲצוּ לִי לִמְשֹׁךְ יָדִי מִצִּיּוּר נְחָשִׁים-בָּרִיחִים מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ ובִמְקוֹם זֹאת לִשְׁקֹד עַל לִמּוּדֵי הַגֵּיאוֹגְרַפְיָה, דִּבְרֵי-הַיָּמִים, הַחֶשְׁבּוֹן וְהַדִּקְדּוּק.

גם שם הספר ׳עליסה מבעד למראה׳ הוא לא מקרי. זה סיפור מטורף על עולם הדמיון הנמצא מבעד למראה, אליו נשאבת עליסה רגע לפני שהיא נהיית ׳מבוגרת׳ והוא מתחיל ככה:

יַלְדָּה עִם מֵצַח בְּלִי עָנָן/ עֵינֵי פְּלִיאָה חוֹלֶמֶת!/ גַּם אִם בֵּינֵינוּ יַד הַזְּמַן/ חוֹמַת שָׁנִים עוֹרֶמֶת,/ אוֹר חִיּוּכֵךְ עוֹד יְלַבֵּב/ סִפּוּר פֵּיוֹת, מַתְּנַת אוֹהֵב (תרגום, רנה ליטוין)

מקווה שדוגמאות מהקלאסיקות האלו (ויש עוד המון), יכולות לשכנע בקצת שיצירה היא נחלת הכלל, היא צורך פנימי עמוק וראשיתי לריפוי ואהבה, והיא לא גחמתו של אף אחד. יצירה היא חלקת אלוהים של כולנו ועלינו לטפח אותה ולגדל אותה כמו שושנה יחידה על כוכב.

פוסט 2: כוח הרוח.

מדוע אנחנו נמשכים ליצירה ומה שואב אותנו אליה? אני מניח שרובנו כאן שואל מדי פעם את השאלה הזו, כשאנו נאלצים להיאבק עם הר של קשיים, תסכולים ויחסי ציבור רעים, שלא לדבר על העובדה שיצירה תמיד מקבלת את המנה האחרונה – השארית שהותירו לה האחיות הגדולות והנחוצות יותר – הבטחון, הפרנסה והבריאות למשל. הקונפליקט הזה היה קיים מאז ומתמיד, אבל מה שמעניין הוא, אם נחשוב על זה, שגם בתקופות החשוכות ביותר – מה ששרד בסוף אלו יצירות האמנות. 

ולמרות זאת – השופר הפנימי שלנו – ה׳סופר אגו׳ שמשליך אל תוכו את כל הקולות שאספנו מסביב, מתחיל להשתכנע ב׳אמת האלטרנטיבית׳ הזו, שאולי המנוע היצירתי שלנו הוא איזה יצור מפונק, קטנוני ולא בוגר, ואם יש לו מקום, כי אז יש צורך לבצע את כל שאר הדברים קודם, לפני שנגיע אל הפנאי המתאים שמאפשר את היצירה. כולנו יודעים טוב מאוד שכאשר אנחנו מאמצים את הגישה הזו – הפנאי לעולם לא מגיע. בפועל, הביטול הפנימי הזה יכול לעשות פלאים של הרס עצמי ואבדן דרך לכל אדם יוצר ולהזיק גם לסתם אנשים רציונליים לחלוטין שתוהים – בשביל מה צריך אמנות בחיים? למעשה, הדרך חזרה אל האמת הפנימית והמהות האמנותית לאחר הפגעים האלו יכולה להיות כל כך מעורפלת ונגד הזרם, שלפעמים על האמן לעשות קפיצה בלתי אפשרית כמעט כדי להחזיר לעצמו את האמון בדרכו האמנותית וללכת בה בבטחון. 

בגלל הסיבות הללו, אני חושב להתחיל את הדיון פה באמצעות התווייה של הנחת יסוד – היצירה היא לא פריוילגיה, ׳אוננות פנימית׳ או כל הגדרה בזויה שלפעמים אנחנו נותנים לה – אלא כלי חשוב ומקודש שהוא חלק ממנגנון הבריאה והחיות שלנו והוא משמש כדרכנו האנושית להתחבר ולקחת חלק במנגנון הבריאה. הנחת היסוד הזו, שממנה, אני חושב, כל תהליך יצירה וכל אמן צריך לבסס את תשתית היצירה והאמון העצמי שלו, מנוסחת מצוין בהקדמה ל׳דרך האמן׳ של ג׳וליה קמרון, ספר שהוא אבן דרך בשיקום יצירתי שנעסוק בו גם בשני הפוסטים הבאים. ואני מביא את הציטוט כאן למטה.

על מנת לפתוח את הלב לתהליך היצירה, לא חשוב באיזה שלב של חייכם היצירתיים אתם נמצאים, אני מעודד אתכם לקחת השראה ולאמץ את הנחת היסוד הזו – אמנות היא פלא והיא דרכנו להתחבר אל הבריאה הפנימית שלנו. היא לא בזויה, אלא מופלאה ומפעימה. אם נפנים את הנחת היסוד הזו – כבר עשינו כברת דרך ענקית כדי לפתוח את הלב.