היפופרפר

היפופרפר

 

במקום לא רחוק, לא קרוב

לא חם ולא קר

בביצה שבלב הסוואנה

חי היפופרפר

 

הוא לא היה בדיוק עוף

ולא דג עם סנפיר

לא בא לו לטרוף

לא למד איך לשיר

 

הוא היה כמו כל היפו

אחר. גדול, וחום – בלי מקור

אבל עם שני חישוקים

עגולים על גבו

ממש כמו ציפור

 

אם אני לא באוויר

ואינני שייך אל הים

מי אני בדיוק

התגלגל ונהם

הוא שחה לאיטו

מיוסר וקרוע

כשהבוץ התגבש על גבו

לא יורד ותקוע

 

הוא המתין כך בבוץ

לתשובה שתבוא

התשובה לא הגיעה

הגיע עוד בוץ

 

אז הוא החליט לעשות מעשה

וארז תיק קטן

את כנפיו הוא ניער מהגב –

זה אף פעם, או עכשיו!

 

הוא עזב את ביתו

ונדד לארצות-ערבה

כי חשב שאולי שם

אולי שם תהייה התשובה

 

לא בחורש

לא בעמק

לא בים

לא בהר

לא משקיף ממצוק מרחוק על אחו מוריק פסטוראלי –

ולא במדבר

 

בשום מקום לא מצא

במדויק ובאופן סופי

תשובה שתחבר את כנפיו אל גופו –

״מי אני?״

 

הוא דהר וצעד

פירפר ונרדם

וראיין צורות של חיים אחרות, מכול

קצות העולם

 

יום אחד,

ממש כשחשב, שזהו –

הסוף לפניו

ואף פעם כבר לא יבין

הוא ראה שלט קטן

״זה הסוף, סוף העולם

הסוף הסופי בהחלט.

אם הגעתם עד כאן –

אז ברוכים הבאים.״

 

הוא נכנס למאורה עמוקה – ארוכה

שלום! הוא קרא

לום-לום-לום-לום

מישהו ענה

 

מישהו? שוב ניסה

איפה אתה?

זה היה מקום לא מואר

אבל לא מפחיד

לא היה מאוחר

לא מוקדם

לא קר במיוחד

לא ממש חם

 

אז איפה כולם?

מישהו?

הוא-הוא-הוא

הוא שמע את הקול

חד וברור.

 

״אולי בהחלט״

הוא חשב.

״זה הוא קולו החכם…

אולי מדבר אליי –

סוף העולם״

 

״סוף העולם,

אדוני הנכבד. רציתי לשאול

כי אף אחד לא מוכן לתקן

מי אני בדיוק

היפופוטם, או פרפר

עזור לי, אני כבר ממש מסכן!״

 

כן-כן-כן-כן

 

״תודה לך, אדוני

אולי אתה עוד לא מבין

חלקי העליון רק רוצה להמריא

למרומים

אבל זה לגמרי לא מקובל על

הצד השני״

 

אני-אני-אני-אני

 

״תודה, סוף העולם היקר,

באמת זה אני, הכללי, וכך זה מרגיש

אבל כשאני מסתובב מסביב לאגם

איך אפשר שאהייה

לפרפר

כשחלקי האחר רק דורש שאהייה

היפופוטם למופת

ובלי פגם״

 

גם-גם-גם-גם

 

הוא ישב לא באור, לא בצל

ישב ושקע בדממה ארוכה

(מן הסתם כבר היה

מדוכדך ועייף)

וזמן מה שהמתין,

ותהה, וחשב.

כשלפתע נאורו עיניו.

זהו זה! קרא. אני מבין!

 

כן, זה נכון.

בכל שנותי הקצרות

לא חשבתי על כך מעולם –

גם הגוף, גם הראש

הזנב, הכנף,

כל זה יחד. הכל – גם וגם.

 

זו הייתה הטעות

שהכאיבה לי כך במשך שנים

שרציתי להיות רק אחד,

או כמו אחרים.

וכך, שכחתי להביט רק על פרט –

על עצמי.

 

את כל הדרך הזו,

הכי רחוק שמותר,

הייתי צריך לטייל

רק כדי להבין –

אני היפופרפר.

 

אני היפופרפר!

לא יותר, לא פחות

אבל בזה אני

הטוב ביותר. אם לא בסדר גמור –

לפחות.

 

וכך הוא שב לביתו

בצעד כבד וקליל

לפעמים הסתובב בסיבוב פירואט

לפעמים כך קפץ למרומים

 

הוא פרש את כנפיו

וכרע ברגליו הכבדות

והיה מאושר

ומאז הוא נשאר

לפעמים משכשך

לפעמים מטייל כמו פר

לפעמים מפרפר לו פרפור

קצר

 

במקום גם רחוק, גם קרוב

חם וגם קר

היפופרפר די רגיל

משתכשך וגם שר

שם הוא חי עד היום

וכאן סיפורינו נגמר

צעד אחד

כשאתה מתייצב

כך בפתח הדלת

וחושב אם לחצות

את קצה המפתן

 

ונאחזת ידך בידית

הגואלת

ואתה מפוחד ומרגיש

כה קטן

 

כי אפילו אתמול

זה נכון, כבר שכחת

חזרת מיום צבעוני

ומפותל

 

אבל כל הדברים

שאפילו הצלחת

נשכחו כמו

לא היו שם בכלל

 

ונראה שוב רחוק

ומפחיד וגבוה

והאופק ניצב כתמרור

מאיים

 

האם תוכל באותן הדרכים

שהלכת

האם את מה שהתחלת

תוכל לסיים?

 

כי היום שוב

עומדים שם למעלה – בסדר

שרשרת הרים ארוכה

ומשעול

 

ואיך תוכל לבדך

בלי סולם ובלי חבל

לחצות את כולם

ולשוב בשלום?

 

איך אפשר להתחיל בדבר

שנדמה הוא,

יכול להפוך

למסע ללא סוף

 

כשבבית יש אור

ותנור ויש ספר

ועוגה וכוס תה

ושמיכה לעטוף?

 

אז חשוב שתזכור

כשעומדים כך בפתח

הפחדים הם שבים

לבקר ובאים

 

אבל ההרים

כשדורכים צעד צעד

נעשים לפעמים

למסלול די נעים

 

ודברים שרואים כבר

מאמצע הדרך

דרדר משולהב

או שן לוע ארי

 

הם שונים – בתכלית

טוב, שונים הם בערך

נכון, הם דוקרים –

אבל גם נסבלים

 

כי ככה זה, כן

תשנס את מתניך

הצעדים נדבקים לנו

פרט אחר פרט

 

כי אין קשת צומחת

סתם ככה בלי גשם

ואין דרך שלא מתפתלת

כמעט

 

אבל מי שחולם להגיע

ליעד

חייב בסופו של דבר

גם לצאת

 

כי כיצד ייעשה הפרפר

ללא גולם

איך תשקע החמה בסוף יום

לבלי צאת

 

תארוז התרמיל

ותתפוס איזה פרי

בתחילה של כל דרך

חשוב שתאכל

 

אם תמשיך ותלך

כך שבוע בערך

אפשר שתמצא עצמך

בחלל

 

מרחבים עלי ארץ

ייפתחו בפניך

העולם כל כולו

בתוך צעד אחד

 

אז דרוך צעדיך

וראה איזה פלא

מה כוחה של פסיעה

שהחלה לבד.

 

האיש שלא הולך לשום מקום

האיש שלא הולך לשום מקום

“מה תספר?” קרא המנדנד

באזני חברו שאל המשענת נצמד

ביום סתיו די-נעים, בנדנדה שבגן

התנדנד לו מצד אל צד

״שמעתי על ההוא שעומד על בניין

בלי לזוז, כך בכל השעות של היום

בעירו כך קוראים לו כמדומני – ‘האיש

שלא הולך לשום מקום‘״

“מעניין הסיפור” הרהר המנדנד

“ואמור לי, מדוע לא זז?”

“לא יודע” השיב המנודנד ”כנראה

הוא אינו הטיפוס הנחפז“

״ופעם, טיפסו נערים סקרנים

והחלו לשאול שאלות

וכשהמשיך לעמוד כך זקוף ולהרהר

הסתובבו מסביבו והשמיעו קולות״

”ובכן…“ הוא פתח לבסוף ואמר

“אם כבר עליתם עד הנה

הרשו לי לחלוק שאלה עקרונית

שאין מסקרנת ממנה”

״הגידו נא לי, אם אפשר הדבר,

מה דעתכם על הבית ממול –

האם נכון להסיק שחוּמה היא הדלת

וגבעול חבצלת בקע במנעול?״

״כי קשה לי לקבוע תרופה להיסוס

ולחרוץ דעתי בדבר לא מעיז –

שדומה הידית לנוצה של טווס

בשעות ערב – כשהדלת נצבעת טורקיז״

“ומה הם ענו” שאל המנדנד

ואמר לעצמו “איזה קשקוש”

“ובכן, שאם מביטים על זה – די הרבה זמן,

אז צבעה של הדלת הוא סוג של ניחוש“

״ואפשר להחליט גם שקצה הידית

נהפך בצהריים ארוך כמו טווס

אבל כמה אפשר לעמוד ולהביט?

האמת, העניין כבר הלך ונמאס״

”אז עזבוהו לבד, נחפזים לדרכם

תוהים על טיבו של האיש המוזר

סיפורים גם סופרו, ביניהם מפחידים

ומזה זמן שאליו אף אחד לא חזר”

“היה מתבונן הוא בשקט גמור

בפני הילדים המציצות מרחוק

ומול כמה זקנים שחשבו בטעות

שנורא הוא –  השתדל בנימוס לא לצחוק”

“וזה הסיפור?” שאל המנדנד

“לא ממש” הניף זה את רגליו

“אמנם אחר כך הנושא קצת נשכח

כשיחה של בדרך אגב”

”אבל יום אחד עצר ראש העיר כרכרתו

וצעק לו ‘הי מה ת’עושה’

‘שום דבר’ הוא אמר אך ההוא התחמם

“‘לא נראה לי דבר שכזה’ “

”אבל מה ת’רוצה’ הוא למטה צעק

וכבודו כבר קרוב להחוויר

‘לא יודע, תרד ותמכור אגסים

אתה הורס ת׳שלווה של העיר”

“ואמנם כבר מזמן ואילך, ת’מבין,

כשעברו תחת צל בניינו

היו שאמרו נפגעים במקצת

‘היי, מה הוא חושב את עצמו?‘”

” ‘לא חשבתי על זה’, היה מהרהר

אל ליבו כששמע את דברם

אבל הוא עמד ובקושי כבר זז

ברציפות משך לילה יומם”

“לילה יומם?” שאל זה מאחור

“לא חשוב, לא חשוב, רק תמשיך לנדנד”

“אך תגיד ידידי האם יש לזה סוף

עוד מעט כבר הערב יורד”

“כן, סבלנות, אל תקטע” הוא נהם

“במקצב השירי ת’פוגע

אולי אם תקשיב ותיתן לדבר

תוכל גם ללמוד, מי יודע”

(אתה יכול לנדנד רק טיפה יותר חלש (?!)

עוד מעט הענף בי נוגע)

״גדולי המומחים אז הגיעו לעיר

עם מזוודות מרשימות מעור רך

לעשות תחרות על לקוח נדיר

וכולם התערבו מה ייקח״

״ואיחוד הבונים וראשות הגנים

העמידו שם פרס בציפוי צהבהב

לזוכה שיצליח לשבות את לבו

והבטיחו שיווק לקהל הרחב״

״- מישהו הדגים שם קלפים מקרטון

שהופכים צבעיהם בעזרת מחשבה

ואחר אף תכנן דגמי כפיות

שיכולות להוסיף לקפה אהבה״

ואחד שם פיתח תשבץ מתנועע

וגייס בשבילו גם תמנון

וביקש שיזוז כשרגליו הן חרוז

למילים שסופן באות נ׳

ופלאים למכביר על טהרת התחביר

נערכו שם הלוך וחזור במצעד

ושופטים ישישים מאגף הכבישים

התווכחו מי יהיה החתן המיועד

אך אדיש הוא עמד והביט במרבד

השמיים הגס הנוסג לו ושב

לפעמים העדיף להביט לו גבוה

ובערב שכב על הגב

“מה יהיה?” רטן זה המנדנד

(שסבל הוא מעט דיחויים)

“כן, נכון, כך כולם שאלו

והכריזו תבוסה ועזבו ת’בניין

שאת כל קומותיו הם עלו”

״אז הציע פרשן של עיתון מרכזי

לנקוט בשביתה חריפה של המשק

‘שיראה שבעצם הוא די כמו כולם

וירגיש מאוים ויצא לו החשק‘

גם נקבע תאריך, בשביעי לשלישי

(לנוחות הרבים זה היה יום שישי)

כדי שייצאו במפגן עמידה

עד שיַראה סימני מעידה

אך המבצע התרסק תוך דקות מעטות

וזכור עד היום הוא לגנאי

שכן הרבים מהרו לעזוב

והפטירו ברוח קצרה ‘אין לי פנאי!‘

אבוד בכיסאו, בכרכרה המטופחת

ישב לבדו ראש העיר האומלל

ואיים, ‘שאיש לא יעיז ויפתח!‘

ונבר ביאוש בתוצאות המחדל

‘זו העת’ כך חשב ‘להכריז כבר מראש

על תבוסה בבחירות, אין מנוס’

ונאלץ לפייס את ידו הרועדת

שהושיטה לפיו הרפה את הכוס

אבל רק איש תחזוקה שעבד ברשות כבר שנים ארוכות ארוכות הוא אמר כדרך אגב לאיזה גיזבר מנומנם  –

׳אולי נדביק לו בראש, כך שיהיה,

איזה מקל עם נורה של פנס

וכך לפחות לעת ערב יאיר,

למה לא? זה יותר מנומס׳

ובשיחה קצרצרה עם כבוד כרכרתו

נאמר בנימת ניצחון ובלשון מנהלית

‘תעשה שיִראה כמו עמוד בכיכר, אם אפשר

ובקיץ נתקין מעלית’

השמחה אז נחוגה בעיר הקטנה

יום שלם שהוכרז למטרת השקה

ודגלי הפרסומות נותרו למזכרת

מאז בכניסה לאולם הלשכה

והמון תיירים ששמעו ת׳סיפור

מגיעים מרחוק אל העיר – עד היום

לראות את האיש שנודע לפרסום –  

׳האיש שלא הולך לשום מקום׳

ומאז הוא עומד לו זוהר חלושות

גם בשיא של שעות החמסין

וכפי הנראה לא חושב הוא כרגע

לרדת לרחוב ולמכור אגסים”

“וזה הסיפור?” רטן זה המנדנד

(שהרגיש כבר די מנוצל)

כבר חשב הוא הביתה לחזורה

וזה היושב בקלילות פלט “כן”

מתנדנד לו קדימה אחורה.