הוא והיא

,

[הסצנה מתרחשת בחוץ, הוא הולך אחריה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו.

היא: שמע, אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי חזק,

אם לא תנסה כל כך חזק, אני אהייה שלך.

הוא: תגידי לי מה את רוצה שאעשה ואעשה.

היא: בדיוק, אל תבקש ממני להגיד לך מה אני רוצה שתעשה,

זה נקרא, לנסות יותר מדי חזק.

אתה צריך להיות הרבה יותר ישיר.

תציע לי לשבת איפשהו.

הוא: אני כבר הצעתי לך, אבל את אמרת לי לא.

היא: זה כבר היה, תציע שוב,

תהייה בטוח, ואני מתישהו אגיד לך כן.

הוא: אולי נשב איפשהו.

היא: למה הכוונה, נשב איפשהו?

הוא: הכוונה, אני ואת, נשב.

היא: מצחיק אתה.

הוא: את אמרת לי לבקש.

היא: אמרתי לך לבקש, לא אמרתי לך מה אני אענה.

הוא: אני מצטער, אבל כל הסיפור הזה לא בשבילי.

היא: מה אמרת?

הוא: אמרתי משהו לא בסדר?

היא: לא, דווקא אמרת משהו בסדר, איך זה היה?

הוא: זה לא בשבילי.

היא: עכשיו כבר יש כאן משהו מסקרן!

הוא: עכשיו כן? אז אולי את רוצה שנשב איפשהו.

היא: אמרתי כבר שלוש פעמים, לא!

הוא: אז איך את רוצה שאתקדם עם זה?

היא: אני רוצה שתלך.

הוא: ללכת?

היא: כן, תלך. ותראה לי שאתה הולך.

הוא: הנה, אני הולך.

היא: בנחישות. תלך תלך. אל תסתכל.

אני לא רוצה שתסתכל עליי.

אל תסתכל עליי.

כן, הנה, עכשיו אני רוצה אותך.

הוא: עכשיו?

היא: עוד קצת קדימה… עכשיו.

הוא: באמת? טוב, אני חוזר.

היא: זהו, אני מצטערת.

הוא: מה זהו. מה קרה?

היא: [מצביעה] שם אני רוצה אותך, שם אני לא רוצה אותך.

תבין את העניין, אני רוצה אותך כשאתה מתרחק, לא מתקרב,

ככה אתה בעליה.

הוא: אבל מה יקרה כשבסופו של דבר, אני אתקרב?

היא: אז אני לא רוצה אותך. כי אתה בירידה.

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: לא.

הוא: רק ניסיתי.

טוב, אז להתראות.

[הוא הולך.]

היא: חכה. [הוא עוצר]

לא. [הוא הולך.]

חכה. [הוא עוצר.]

לא. [הוא הולך.]

חכה!

הוא: אני לא מתכוון לחכות כל פעם שתגידי לי!

היא: אתה לא?

הוא: בשום אופן.

היא: עכשיו אני רוצה אותך. אבל באמת.

הוא: אני רוצה לבדוק.

היא: בבקשה.

הוא: אני מתקרב.

היא: בזהירות.

הוא: אין שינוי?

היא: לא, אני עדיין, אותו הדבר.

הוא: הנה, לאט לאט.

היא: אתה כבר באמת קרוב.

הוא: עוד קצת… רק עוד קצת…

היא: [הוא כבר קרוב אליה] זהו.

הוא: מה זהו?

היא: עצור.

הוא: כבר כמעט הגעתי.

היא: זהו, מאחורי הנקודה הזאת אני כבר לא רוצה אותך,

אני מרגישה איך זה עולה לי בגרון.

הוא: חשבתי שאמרת שזה הפעם באמת.

היא: אני לא ידעתי מה יקרה כשתתקרב.

רציתי לבחון את זה צעד צעד.

מצטערת. זה מה שקרה.

הוא: [מתלבט לאיזה כיוון ללכת]. טוב,

אני כבר די עייף.

אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: בסדר. אבל באופן חברי. מן הסתם. כמו ידידים.

הוא: בוודאי. איפה תרצי לשבת?

היא: אפשר למצוא מקום קרוב,

אולי אפילו כאן.

[מתיישבים על הספסל]

הוא: תקשיבי, רציתי להגיד לך בתור ידיד,

שההתנהגות שלך עם גברים שמנסים להתקרב אלייך היא מתחת לכל ביקורת.

היא: כן, אני יודעת, זה משהו נורא איתי.

כל פעם אותו סיפור. אם מישהו מתקרב אליי, אני מיד מתרחקת, ולהיפך.

אני מספרת לך את זה בתור ידיד, אתה בטח מבין.

הוא: כן. אני מבין. אבל תדעי שגם בתור אדם שניסה את המזל שלו אצלך,

יצאתי מאוד מאוכזב.

היא: באמת קשה לי עם המצב, מה אתה מציע שאעשה?

הוא: בפעם הבאה שמישהו יגיד לך כן,

תגידי גם את, כן. וזהו.

היא: אתה חושב שזה חכם?

הוא: תנסי. אחר כך תגידי. אין לך מה להפסיד.

היא: כמה אני שמחה שיש לי חברים כמוך.

הוא: בשביל זה אני פה. אז מה, נקום?

היא: ישבנו מספיק.

[הם קמים מהספסל]

הוא: אני רוצה אותך.

היא: אתה? חשבתי שאנחנו ידידים.

הוא: דברים כאלו קורים כל הזמן, אל תהיי מופתעת.

היא: טוב, אני בעצם לא כל כך מופתעת.

הוא: הנה, זה בא, תני תשובה מהירה, כן או לא.

היא: לא.

הוא: את יכולה לחשוב קצת, אם את צריכה זמן.

היא: אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי.

הוא: אנחנו סיכמנו שהפעם את תגיבי אחרת.

היא: מתי סיכמנו? אה, זה…

טוב, זו הייתה רק שיחה חברית. ככה זה בשיחה חברית,

תמיד אנחנו מדברים על זה שבפעם הבאה יהיה אחרת,

אתה מכיר את זה.

הוא: כדאי לך להקשיב להצעות של חברים שלך.

הם יודעים מה טוב בשבילך.

היא: ומה בדיוק טוב בשבילי?

הוא: החברים שלך.

היא: הנושא הזה כבר נמאס עלי לגמרי,

אין לך דברים אחרים בראש?

אני מתארת לעצמי שלא.

אם אין לך שום דבר אחר בראש,

תמציא.

הוא: על מה את רוצה שנדבר.

היא: על כל דבר חוץ מעל עצמי,

אני רוצה להרחיב את האופקים.

הוא: [מספר] פעם, הייתה לי סירה.

הייתה לי סירה קטנה, היינו שטים, אני

ואחותי בסירה, שהייתה קרובה מאוד לבקתה שהייתה לנו על האגם.

אז גם הייתה לנו בקתה.

כשהיינו חוזרים מהסירה, ישר היינו רצים אל הבקתה.

היו לנו סירה ובקתה, וזה מה שאחותי ואני עשינו כל היום.

מהבקתה אל הסירה,

ומהסירה אל הבקתה.

היא: סיפור מקסים.

הוא: הוא באמת יצא מקסים.

היא: אני חושבת שאני מתאהבת קצת.

כן, אולי רק קצת אני מתאהבת.

הוא: בי?

היא: לא. בסיפור של הסירה והבקתה,

כנראה שזה עושה בי משהו להכיר מישהו עם סיפור של סירה ובקתה על האגם.

אף פעם לא היה לי מישהו עם סיפור כזה.

הוא: את מתכוונת אליי.

היא: כן.

הוא: אז את מתאהבת בי.

היא: קודם כל התאהבתי בסיפור,

אבל בגלל שהסיפור הזה הוא חלק ממך עצמך,

אז אפשר להגיד שאני מתאהבת גם בך.

הוא: הסיפור הזה הוא הוא אני עצמי.

היא: כן, כן, גם לך יש חלק, בהתאהבות הזאת.

הוא: זה אומר שתהיי מוכנה לנשק אותי עכשיו?

היא: את הסיפור.

הוא: כן, אבל תצטרכי לנשק אותי כדי להגיע לסיפור.

היא: בסדר, אני מצידי מנשקת את הסיפור,

וכל מה שנמצא בדרך יכול להרוויח.

[מנשקת אותו]

היא: וואו, אני כמעט הרגשתי עכשיו שזו אני עצמי שם

על האגם.

הוא: כן. גם אני…

היא: כן, גם אני… [צוחקת] מה אתה בכלל יודע, על האגם.

הוא: אני ראיתי אותו.

היא: כן, אבל השאלה היא האם נישקת אותו.

הוא: אני הייתי בתוכו!

היא: אבל האם הוא היה בתוכך?

הוא: מי, האגם?

היא: כן, האגם, האגם!

הוא: זה אני שהייתי, זאת אומרת, בתוכך.

היא: סליחה?

הוא: זה אני שהייתי…

היא: אתה יודע, אתה שתלטן ודוחה.

אין לך גבול. רואה נשיקה, מיד אתה נדחף.

כמו קבצן. 

הוא: סליחה. אני כבר לא מבין…

היא: [ברוך] יש דרכים יותר טובות.

הוא: אני לא מכיר דרכים יותר טובות.

אתה רוצה משהו, אתה פשוט צריך לעשות.

היא: בדיוק.

הוא: מה זאת אומרת בדיוק.

היא: אתה רוצה משהו… מה שאמרת.

הוא: אבל את אמרת מקודם…

היא: תבין מה שתבין מכל הסיפור.

[שהייה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: [פולטת אנחה] אף פעם לא מאוחר מדי להמשיך לנסות.

הילדה שאוהבת לאהוב

,

הילדה שאוהבת לאהוב

עלה במסגרת צילום סדרת תולדות התיאטרון הישראלי, נוב' 2013, בהשתתפות דנה יצחקי ועדי רביד, בבימוי עודד ליפשיץ

[הן יושבות על שני כסאות, ומביטות קדימה]
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב.
ב. גם אני.
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב יותר.
ב. אותו דבר.
א. לא כמו שאני אוהבת לאהוב.
ב. בדיוק ככה.
א. הנה באה ילדה וטוענת שהיא היא זאת שאוהבת לאהוב,
בזמן שמי שאוהבת לאהוב באמת, זו אני.
ב. לכל אחת יש זכות לאהוב לאהוב.
א. כן, אבל אני נולדתי עם זה.
ב. ואצלי זה התפתח, עם הזמן.
א. הצחקת אותי. אהבה זה לא דבר שמפתחים עם הזמן.
זה דבר שנולדים איתו. ככה זה הולך.
אני זו שאוהבת לאהוב בסופו של דבר,
כי אלוהים רצה.
ב. אבל גם אני רציתי.
א. איפה את ואיפה אלוהים.
ב. הוא לא רוצה יותר ממני.
א. כן, זה לא חשוב. כשאלוהים רוצה, אלוהים מקבל.
ב. כשהייתי קטנה מאוד החלטתי, שאני אהיה
ילדה שאוהב לאהוב. ככה החלטתי,
וגם הגעתי לתוצאות.
א. איזה תוצאות? תסתכלי על עצמך, את לא מהחומר
שממנו באים ילדים שאוהבים לאהוב.
ב. אולי לא. ובכול זאת, כנגד כל הסיכויים,
אני כן!
א. תאהבי משהו.
ב. מה, עכשיו?
א. תאהבי משהו, שנראה.
ב. את העץ הזה.
א. את העץ?
ב. כן. אני אוהבת את העץ הזה, מה יש?
אני אוהבת אותו. הנה.
א. מה בכלל את יודעת על העץ הזה
שאת יכולה ככה לאהוב אותו?
ב. לא הרבה. ובכול זאת.
אני פשוט אוהבת אותו.
כנראה שהעץ מצית בי משהו.
א. מצית בך משהו… פשוט…
איזו אהבה כללית. את בכלל יודעת מה דרוש בשביל לאהוב את העץ הזה?
ב. ספרי לי עליו דבר אחד שאני לא יודעת.
א. זה לא יהיה קשה. הנה לך –
הוא מטפטף בחורף.
ב. מה זאת אומרת מטפטף בחורף?
א. מה שאת שומעת. אמרתי לך שאת לא יודעת.
ב. זה באמת מוזר, כי איתי הוא לא טפטף.
א. ומה היה עושה איתך, אם מותר לי לשאול?
ב. איתי היה מלבלב בקיץ.
א. מה זה מלבלב בקיץ, תגידי לי,
אם היית מכירה את העץ הזה באמת,
היית יודעת שהוא מטפטף בחורף,
מלבלב בקיץ, זה רק הפן החיצוני שלו.
אני מצטערת להגיד לך, אבל את לא באמת יודעת עליו שום דבר,
כמה בדיחות פה ושם, זה נחמד, אבל מה קורה לו באמת
מתחת פני השטח, לגבי זה אין לך שום מושג.
ב. מה לעשות שהוא היה מלבלב איתי,
ככה הוא הרגיש.
א. באמת? ככה הרגיש? את בכלל שאלת אותו,
איך הוא מרגיש? את בכלל יודעת כמה הוא היה צריך לטפטף איתי בחורף,
כדי שיוכל לבוא וללבלב איתך, ככה סתם, בקיץ?
את יודעת מה עברנו יחד? את יודעת… מה אני מדברת,
אני תוהה אם אי פעם באמת ראית עץ שמטפטף בחורף.
ב. ראיתי.
א. איפה.
ב. אני ראיתי.
א. ובאמת את חושבת שיבואו עצים, עם מצב רוח נדיב,
שילבלבו בשבילך ככה סתם, בקיץ? תדעי לך,
ואת זה אני אומרת לך מתוך כנות ובצער –
אהבה היא משהו אחר לגמרי.
ב. אני חשבתי שגם זאת אהבה.
א. טעית. אבל לפחות למדת משהו.
ב. ואני פעם חשבתי שאוכל לאהוב את העץ הזה…
א. אבל את רואה, את לא, כי בסופו של דבר
אני זו שאוהבת את העץ הזה. את כבר לא תוכלי לאהוב אותו,
זה רחוק ממך מאוד.
אבל אולי תוכלי יום אחד, אם תרצי באמת,
לאהוב אותי.
וככה תוכלי בעקיפין גם לאהוב את העץ.
ב. (מביטה כה וכה, על העץ ועל הילדה)
אני חושבת שאני אוהבת אותך כבר.
א. שטויות.
ב. כן. באמת. אהבתי ישר, מהרגע שראיתי אותך,
אבל לא רציתי להגיד שום דבר.
א. את לא באמת אוהבת אותי,
אני זו שאוהבת אותך, ואת לא יודעת מה זה דורש ממני.
ב. אבל אני בטוחה שגם אני אוהבת אותך.
א. במה זה בא לידי ביטוי?
ב. אני מסתכלת עלייך, וכבר עולה לי חיוך.
א. זה לא אומר שום דבר.
ב. זה לא?
א. זה לא. הנה, אני מסתכלת עלייך,
וכבר אני עומדת לבכות.
ב. למה לבכות?
א. כי אני אוהבת אותך באמת.
עד כדי כך.
זה מתוך דאגה. וגם עצב עמוק.
ב. על מה?
א. על זה שאני אוהבת אותך, ואת אותי לא.
ב. אני, מה אני יודעת על אהבה,
ניסיתי לאהוב באופן ספונטאני.
א. ציפיתי ממך למשהו אחר,
ציפיתי שתתעקשי על מה שאת אוהבת,
ועכשיו, כשקצת קשה, אז את מוותרת.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
ב. את באמת יודעת לאהוב כל כך יפה…
א. אמרתי לך.
ב. בהתחלה היה קשה לראות עלייך, באמת…
נראית כמו כל אחת, ואי אפשר היה לדעת כמה את באמת מסוגלת לאהוב
אבל כשזה מופנה לכיוונך, פתאום מרגישים את זה!
א. היית צריכה את החוויה הזאת כדי להבין במה מדובר.
ב. נכון, אבל את עדיין אוהבת אותי?
א. לא, זה הכול היה לצורך הדוגמא.
ב. כמובן. בכול זאת זה היה חשוב לי מאוד,
כי לא ידעתי שככה אפשר לאהוב.
א. האמת שיש בזה גם איזה צד של מיומנות,
אני לא רוצה להוזיל בערך של עצמי,
אבל לפעמים, אם את עולה על הטריק
אז זה בא ממש בקלות.
ב. את רוצה לומר שהאהבה שלך אליי הייתה טריק?
א. אמנם אני הילדה שנולדה לאהוב,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה
שיש לי הרבה ניסיון.
בואי נחזור בבקשה אל העץ הזה…
ב. כן.
א. עכשיו נסי לדמיין את העץ הזה,
ונסי לדמיין שהוא עושה לך משהו נעים.
ב. למה הכוונה?
א. משהו נעים. כמו למשל דגדוג באוזן.
אבל תשמרי אותו אצלך, ואל תספרי אותו לאף אחד.
ב. אוקיי…
א. יש לך משהו נעים?
ב. יש לי.
א. עכשיו תעצמי את העיניים, תתרכזי בו, בדבר הנעים,
ותספרי עד חמש בקול רם.
ב. טוב. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש.
א. נו!
ב. מה?
א. את אוהבת את העץ?
ב. נכון.
א. טוב, אבל זה רק טריק, את יודעת, אחיזת עיניים.
ב. איך עשית את זה?
א. אני לא יכולה לגלות.
ב. תגלי.
א. תעזבי את זה אמרתי. זה שלי.
ב. את כל כך מיוחדת. (בוהה בה באימה) אני לא מאמינה…
א. מה קרה?
ב. נראה לי שאני אוהבת אותך שוב.
א. עכשיו?
ב. אני חושבת שזה קרה בדיוק עכשיו.
א. איך זה קרה?
ב. לא יודעת, את היית אליי מאוד קשה, כנראה שזה הצית בי משהו.
א. שוב הצית בך משהו. את ממש חסרת אחריות.
ב. אולי תנסי עליי את הטריק? אולי תנסי לאהוב אותי גם?
א. אפשר לנסות. תעמדי כמו שאת ואל תזוזי.
(א' עוצמת את העיניים, סופרת עד חמש)
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש…
ב. נו, את אוהבת אותי?
א. לא.
ב. חשבתי שהקסם הזה עובד.
א. אמרתי לך, זו רק אחיזת עיניים.
ב. אבל אהבת אותי מקודם.
א. (מאוכזבת מעצמה) אבל זה עבר, אי אפשר לאהוב אותך שוב סתם, מהשרוול.
ב. תשתדלי, את הרי הילדה שנולדה לאהוב.
א. כנראה שלא נולדתי לאהוב אותך.
ב. (היסטרית) זה נורא כואב.
א. תרגעי, זו בסך הכול אהבה. כמה רגעים וזה עובר.
ב. אני מרגישה כאילו אכלתי משהו לא טוב.
א. לאט לאט, תנשמי חזק.
ב. תחזיקי אותי! (היא מתנשמת במהירות ובכבדות)
א. תתני לזה לצאת, אל תשאירי שום דבר בבטן.
קדימה, תוציאי החוצה את הכול. קדימה.
ב. (נרגעת) זהו זה.
א. זהו זה?
ב. יצא.
א. נו, את מרגישה משהו?
ב. כלום. ואת?
א. שום דבר. זו הייתה אפיזודה חולפת.
ב. נכון. ומוזר. אני מרגישה מן ריקות… כאילו כל המפגש הזה,
לא היה. יש לי תחושה מוזרה בסרעפת…
א. [מביעה הזדהות מסוימת] כן… כן…
[רגע קצר, ב' מביטה ב א' בתהייה, אז בהשלמה]
ב. אני חושבת שזה הזמן עכשיו
שנלך כל אחת לדרכה.
א. גם אני. זה מרגיש כמו הזמן.
אם ככה, להתראות.
ב. להתראות.
[הן פונות ללכת, אז עוצרות]
ב. אולי עוד נפגש פעם,
ככה במקרה. בתחנת הרכבת…
כמו שני ידידים… מה את חושבת?
ויעלה בנו ככה… זכרון רחוק
של אהבה שהייתה?
א. מי יודע, אולי… אולי…
[הן פונות לדרכן ויוצאות]
סוף.

פיית החלומות

,
פיית החלומות
אמא: אני אמא והילד שלי רוצה ללכת לגן, זה הסיפור של הילד שלי, שרוצה ללכת לגן והסיפור של האמא שהילד שלה הולך לגן.
הילד: אני הילד שרוצה ללכת לגן, זה הסיפור שלי, כמו שיהיה אפשר לראות תיכף.
הנה אני הולך לגן, יד ביד עם אמא, הנה אני הולך לגן, ושורק.
אמא: אני גם פיית החלומות, אבל זה יהיה רלוונטי לאחר כך.
הילד הולך לגן, ואני מחזיקה לו ביד, ושנינו שרים משהו.
הילד: הגענו. הנה אמא, הגן.
אמא: יופי. תכנס ושיהיה בהצלחה.
[נכנס] הילד נכנס לגן, איזו התרגשות. נניח שעכשיו הלכתי הביתה. אבל אני נשארת פה ומסתכלת מה קורה עם הבן שלי אם קרה לו משהו אם מישהו הציק לו. את זה אני עושה רק בגלל שבמציאות עצמה נניח שהלכתי הביתה. אז אפשר לחשוב שהלכתי הביתה בזמן שאני מסתכלת על הילד שלי.
הילד: הגן. אני יושב על כסא. ואז משחק בחול. ואז מתרוצץ. מישהי משכה לי בשיער. כל מני דברים קורים בגן.
ואז מגיע מיטשל והוא מרביץ לי, מסיבה כלשהי, נניח, בגלל שאני נמוך. אי, אי, תעזוב אותי מיטשל.
זהו. הולכים.
אמא: איך היה בגן? הילד: יפה. אמא: שום דבר רע לא קרה לך? אף אחד לא הרביץ לך או דחף אותך על האסלה בשירותים? אף אחד לא משך לך בשיער ועשה לך רע? הילד: לא.
אמא: מצוין. אני לוקחת את הדברים שלך כמו שהם למרות שאתה מסתיר מה שקרה לך באמת. ואנחנו הולכים הביתה בלב שקט. אגב, למה אתה מסתיר את מה שקרה לך באמת? הילד: לא יודע, אולי אני מתבייש. אמא: לא חשוב, העיקר שאני לא דואגת. עכשיו אנחנו כבר בבית.
נניח שכל היום עובר. היום עבר, עכשיו אתה במיטה.
הילד: אמא, אני מרגיש שהולכת ליפול לי שן, זה לא קשור כמובן לזה שהרביצו לי בגן כי הרי לא הרביצו לי בגן, אז פשוט הולכת ליפול לי שן, בסדר?
אמא: בסדר גמור. אם תיפול לך שן, תבוא פיית החלומות ותשים לך משהו מתחת לכרית. מה היית מבקש מפיית המשאלות?
הילד: זה אישי.
אמא: תספר לי, כי אחרת פיית החלומות לא תדע, אני בעצמי עושה רשימה ומעבירה לה. זה ההסכם בינינו.
הילד: זה אישי. וזה ביני ובין פיית החלומות. הייתי מבקש שלא ירביצו לי יותר בגן.
אמא: אבל אמרת שלא הרביצו לך בגן!
הילד: בסופו של דבר כן הרביצו לי בגן, אבל אל תקחי את זה על עצמך, זה מאוד ביני ובין פיית החלומות.
אמא: לעזאזל, זה מעציב אותי מאוד, למה לא סיפרת לי? אני אמא שלך. בכל מקרה, אמסור לפיית החלומות.
הילד: תודה אמא. הנה השן יצאה, בדיוק בזמן. עכשיו גם את יכולה לדעת שהחשד הוא שהיא יצאה בגלל שהרביצו לי.
אמא: אלא מה. אני לא תמימה.
הילד: לילה טוב, ואני מקווה שהפיה תבוא כבר הלילה, כי גם מחר יש גן.
אמא: אני תיכף מדברת איתה.
הוא הלך לישון, בני הרך, האהוב הבישן, ועכשיו אני יודעת שהוא לא סיפר לי את סודו הגדול, כי הוא לא רצה לרגש אותי. ואם לא הייתי במסווה מספרת לו שאני צריכה לתווך בינו ובין פיית החלומות, שאני בדיתי, מי יודע אם הוא היה אומר לי משהו. הילד: לילה, הלכתי לישון, זה מה שפיית החלומות צריכה לדעת, ובעצם אני ער, ומחכה בדריכות גדולה. אמא: הנה, הוא כבר נרדם, עכשיו אני צריכה להכנס לחדר שלו ולשים שם פתק – האומר יותר לא ירביצו לך. אבל מה אני עושה, אמא מסכנה שכמוני, שאין לי איך לעזור לבן שלי. אשים פתק, ונראה מה יקרה. מה שקרה הוא שהתחלתי לפרוץ בבכי. הילד: פיית החלומות?
אמא: מה..
הילד: מה קרה?
אמא: אני מצטערת, אבל אני עומדת מול שוקת שבורה.
הילד: בקשר למה?
אמא: לא חשוב. אתה כבר תראה.
הילד: מה זאת אומרת, את מילאת את הבקשה שלי?
אמא: כן, אבל האמת היא שאין לי מה לעשות כדי שלא ירביצו לך יותר ובגלל זה אני עצובה מאוד.
הילד: אבל נפלה לי שן.
אמא: אתה היית בסדר גמור. זו אני שנכשלתי בתור פיית החלומות.
הילד: את לא יכולה לעשות שלא ירביצו לי יותר?
אמא: לא. אני כל כך מצטערת. זו פעם ראשונה שזה קורה לי. מה לעשות. זו המציאות האכזרית. עכשיו כדאי שאני אלך ואמשיך לבכות בסלון, כדי לא לחשוף לגמרי את האשלייה.
הילד: אפשר לבקש משהו אחר?
אמא: מה אתה מבקש?
הילד: טרקטור. זאת אומרת, טרקטור חשמלי.
אמא: לא. זה לא הולך ככה. אני מבטיחה שאעשה הכול כדי שלא ירביצו לך יותר. אני מבטיחה שאעשה הכול. אני אוהבת אוהבת אוהבת! לילה טוב יקר שלי.
הילד: אל תקחי את זה קשה. בסופו של דבר אני אגדל, וכבר לא ירביצו לי יותר אבל טרקטור חשמלי יישאר לנצח. זה אפילו עדיף מבחינתי.
אמא: זה לא נכון, תשאר לך צלקת נוראית!
הילד: וגם יישאר לי טרקטור.
אמא: טוב, אבל ייקח לי עד מחר, כי כל החנויות סגורות. אבל זה לא יהיה על חשבון המאמצים האדירים שאעשה כדי למלא את המשאלה הראשונה שלך. מגיע לך פיצוי.
הילד: לא נורא. אני כבר מתחרט שביקשתי. לא נורא. שירביצו. שירביצו. הרי אנחנו בסך הכל ילדים. אף אחד לא מבין מה הוא עושה בשלב הזה. אני לגמרי שלם עם זה.
אמא: בסדר. תדע לך שאני שבורה. ואני פשוט שבורה מהסיפור הזה.
הילד: לכי לישון.
אמא: לילה טוב יקר שלי.
הילד: לילה טוב פיית החלומות. בסוף נרדמתי ושוב התעוררתי, כמו בכל בוקר.
אמא: איך היה הלילה?
הילד: היה בסדר. איך היה לך?
אמא: היה בסדר. איך היה הביקור של פיית החלומות?
הילד: היה לא קל, אני לא בטוח אם כדאי להכנס לזה.
אמא: יצאת עם תחושה חיובית?
הילד: יצאתי עם מה שיצאתי, זה לא חשוב, אני מאוד שלם. היא עשתה את המקסימום.
אמא: תדע לך שהיא מאוד התרגשה, פגשתי אותה בדרך החוצה, זה היה לה מאוד מאוד חשוב, והיא אמרה שתעשה הכול, בפירוש הכול.
הילד: בסדר אמא, היא בסך הכל פייה. זה אנושי.
אמא: כמה שאתה בוגר. זה מדהים אותי.
הילד: טוב, אז הולכים לגן?
אמא: כן. הכנתי לך סנדוויץ'.
הילד: טוב, אז הלכנו לגן, הנה הגן, להתראות אמא.
אמא: תשמור על עצמך.
הילד: זה בסך הכול עוד יום בגן. להתראות בצהריים.
אמא: שוב נגזר עליי ללכת הביתה בייסורי מצפון כבדים, אבל נניח שהלכתי הביתה, אני לא יכולה לעזוב את הגדר של הגן ולצפות ולקוות לרע במיעוטו.
הילד: בגן אין חדש. אני יושב על הכסא. ערמת החול. ואז שוב מכות, מהילד מיטשל, בשירותים.
זהו, נגמר.
אמא: איך היה בגן? איך היה. אל תשתוק.
הילד: כרגיל.
אמא: אני לא מסוגלת לדמיין.
הילד: נעבור את זה אמא, נעבור את הכול.
אמא: ילדי היקר. אני לא אוותר אף פעם, אני לא אוותר בשבילך. אתה יודע את זה.
הילד: זה בסדר אמא, אל תבכי, את עוד תתגברי על הכל.