חַמְשִׁיר לְיוֹם סַגְרִיר

,

בַּיָּמִים חָרְפִּיִּים

כְּשֶׁאֵין דָּבָר לַעֲשׂוֹת

אֶפְשֹׁר בְּבִטּוּל אֶת הַזְּמַן

לְהַשְׁחִית

אוּלַי אֵצֵא לְחָפְשָׁהּ?

לֹא,

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

אֶתְחַבֵּר וְאַמְתִּין

לְמוֹקֵד הַשֵּׁרוּת

וְשָׂם אַעֲנִיק

אֶת מִסְפַּר הַמָּנוּי

וְכָךְ אֶתְקָרֵב אֵל

תָּפְתָּהּ שֶׁל נִפְשִׁי

הַשּׁוֹכֶנֶת בְּעֹמֶק נִסְתָּר שֶׁל

מַהוּת

בִּימֵי חוֹרֵף קָרִים

כְּשֶׁהָאֹפֶק הוּא לוֹט

וְהַדַּעַת זְחוּחָה וּצְרִיכָה

לְהַחֲלִיט

מָה אָז אֶעֱשֶׂה?

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

אַקִּישׁ עַל מִסְפָּר

אֲחַכֶּה לְאִשּׁוּר

וְכָל עֲתִידִי יֵעָשֶׂה

לְבָרוּר

אַמְתִּין לִתְגוּבַת

מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי

וְכָךְ בְּחֶדְוָה

יִנְקְפוּ הַשָּׁעוֹת

אַאֲזִין בִּמְסִירוּת

לְקוֹל טֵיְפּ מְבֻגָּר

שֶׁיַּכְרִיז, בְּסַמְכוּת

אַתָּה שְׁתַּיִם בְּתוּר

וְאֵת נִשְׁמָתִי יְמַלֵּא בְּתִקְוָה

וְכָךְ שׁוּב אֵדַע

אֶת מְקוֹמִי בַּמֶּרְחָב

לְכָל אִישׁ יֵשׁ יִעוּד

זוֹ שָׁרְשָׁהּ שֶׁל קִרְבָה

בְּיָמִים אֲרֻכִּים

הַזְּמַן כְּמוֹ נָהָר

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל הַתּוֹר

פִּסְגָּתוֹ שֶׁל הָהָר

הִבְטִיחוּ כִּי שָׂם יֵשׁ גִּלּוּי אֲמִתִּי

נַצִּיג שֶׁמַּכִּיר הוּא לְבֶטַח אוֹתִי

יִתְגַּלֶּה לְפָנַי בְּמוֹפְתִים

וּבְאוֹת

עַל קַו הַשֵּׁרוּת הַנִּסְתָּר

שָׂם בְּהוֹט

יִפְתֹּר תַּקָּלָה

אָז הַכֹּל יִתְחַוֵּר

שְׁאֵלוֹת יֵעָנוּ

חֲשֵׁכָה תִּתְבַּהֵר

בִּקְרִיאַת רְוָחָה

שָׂם אֶשְׁנָב יִפָּתַח

וְיָד תֵּצֵא לִקְרָאתִי

מִבַּעַד לַסְּבַךְ

וְתַפְנֶה אוֹתִי הָלְאָה

לִשְׁלָל נָצִיגִים

וְאֵצֵא בֵּין פְּלָגִים

לַמַּסָּע נִפְלָאוֹת

בִּימֵי הַסַּגְרִיר

כְּבֵדִים כֶּעָנָן

עֵת עוֹלוֹ שֶׁל עוֹלָם מְעָלַי

מִתְפָּרֵק

אַאֲזִין לִנְעִימַת הַמְתָּנָה

נוֹשָׁנָה

שֶׁתָּצִיף אֶת לִבִּי הַשָּׁכוּחַ

הָרֵיק

כִּי בְּפַעַם הַהִיא

אַחֲרֵי צִפִּיָּה מְרֻבָּה

מַמָּשׁ עַל קַו הַסִּיּוּם

הִתְנַתֵּק הַמַּכְשִׁיר

וְרַק טַעַם שֶׁל בִּלְתִּי סִפּוּק

הוּא הִשְׁאִיר

לְהַמְשִׁיךְ וְלַחֲקֹר

אֶת עוֹלַם הָאֱמֶת

כִּי מִי שֶׁחִכָּה עַד הַסּוֹף

הוּא כְּבָר מֵת

וְאוּלַי נִשְׁמָתִי

עוֹד תַּגִּיעַ לְשֵׁם

אֵל מָקוֹם שֶׁל שַׁלְוָה

בִּמְחוֹזוֹת אֵין אָדַם

תְּחַיֵּג עַל חַיְגָן

בִּבְלִי אֶצְבָּעוֹת

בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים

שָׂם הַבַּיִת שֶׁל הוֹט

איש בלי אהבה

,

הִכַּרְתִּי אִישׁ בְּלִי אַהֲבָה
בְּלִי אַהֲבָה בִּכְלָל
כָּל פָּעַם שֶׁעָבַר
הָיִיתִי קְצָת נִבְהָל

תָּמִיד הָיָה הוּא מִתְאוֹנֵן
לֹא נֹחַ לָעוֹלָם
"לֹא טוֹב" אָמַר "מַמָּשׁ לֹא טוֹב!
וּבְטַח לֹא מֻשְׁלָם"

כֻּלָּם סָבְלוּ מְחִתָּתוֹ
עַל אִישׁ הוּא לֹא פָּסַח
שָׁמַר הוּא טַעֲנוֹת לְכָל
מִי שֶׁעָבַר בַּסָּךְ

וְגַם מֵהַפְּרָחִים נִדְמֶה
חָסַךְ בְּאַהֲבָה
הוּא לֹא הִשְׁקָה – אֲבָל שָׁפַךְ
קִיטוֹר מְלֹא הַקֵּבָה

לֹא הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
וְלֹא חַיּוֹת מַחְמַד
בָּעֲרָבִים הָיָה וַדַּאי יוֹשֵׁב
רַק עִם עָצְמוּ. לְבַד!

כֵּן כָּךְ הָיָה, אוֹתוֹ הָאִישׁ
בּוֹדֵד כּוֹעֵס וּמַר
כִּי הוּא גָּרַם לִי לְהַרְגִּישׁ
תָּמִיד כָּל כָּךְ מוּזָר

כִּי זֹאת – גָּרוּעַ בְּיוֹתֵר
גָּרוּעַ וּמַצְמִית
שֶׁבְּעֵינָיו שָׁלוּ אַנִּי –
רָאִיתִי אֶת עָצְמִי

כֵּן, זֶה כּוֹאֵב
כּוֹאֵב וְלֹא נָעִים
אֶת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בַּחוּץ
הוּא שֶׁקּוֹרֶה בִּפְנִים

וְכָךְ בַּסּוֹף, בְּשֶׁקֶט רַב
אָמַרְתִּי לוֹ – סְלִיחָה –
כִּי אַיֵּן תְּרוּפָה לְאַף-שׁוּם-אִישׁ
שֶׁהוּא לֹא עַצְמְךָ

וְכָךְ אֲנִי גַּם לֶאֱהֹב
לָמַדְתִּי לְיָמִים
וּבְסוֹפוֹ הַסּוֹף הוּא טוֹב
הַיּוֹם אָנוּ שְׁכֵנִים

מֵאָז כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר
אֱנִי אוֹמֵר שָׁלוֹם תָּמִיד
וְהוּא מַשִּׁיב לִי בְּחִיּוּךְ
וּכְבָר אֵינוֹ מַפְחִיד.

היפופרפר

, ,

היפופרפר

 

במקום לא רחוק, לא קרוב

לא חם ולא קר

בביצה שבלב הסוואנה

חי היפופרפר

 

הוא לא היה בדיוק עוף

ולא דג עם סנפיר

לא בא לו לטרוף

לא למד איך לשיר

 

הוא היה כמו כל היפו

אחר. גדול, וחום – בלי מקור

אבל עם שני חישוקים

עגולים על גבו

ממש כמו ציפור

 

אם אני לא באוויר

ואינני שייך אל הים

מי אני בדיוק

התגלגל ונהם

הוא שחה לאיטו

מיוסר וקרוע

כשהבוץ התגבש על גבו

לא יורד ותקוע

 

הוא המתין כך בבוץ

לתשובה שתבוא

התשובה לא הגיעה

הגיע עוד בוץ

 

אז הוא החליט לעשות מעשה

וארז תיק קטן

את כנפיו הוא ניער מהגב –

זה אף פעם, או עכשיו!

 

הוא עזב את ביתו

ונדד לארצות-ערבה

כי חשב שאולי שם

אולי שם תהייה התשובה

 

לא בחורש

לא בעמק

לא בים

לא בהר

לא משקיף ממצוק מרחוק על אחו מוריק פסטוראלי –

ולא במדבר

 

בשום מקום לא מצא

במדויק ובאופן סופי

תשובה שתחבר את כנפיו אל גופו –

״מי אני?״

 

הוא דהר וצעד

פירפר ונרדם

וראיין צורות של חיים אחרות, מכול

קצות העולם

 

יום אחד,

ממש כשחשב, שזהו –

הסוף לפניו

ואף פעם כבר לא יבין

הוא ראה שלט קטן

״זה הסוף, סוף העולם

הסוף הסופי בהחלט.

אם הגעתם עד כאן –

אז ברוכים הבאים.״

 

הוא נכנס למאורה עמוקה – ארוכה

שלום! הוא קרא

לום-לום-לום-לום

מישהו ענה

 

מישהו? שוב ניסה

איפה אתה?

זה היה מקום לא מואר

אבל לא מפחיד

לא היה מאוחר

לא מוקדם

לא קר במיוחד

לא ממש חם

 

אז איפה כולם?

מישהו?

הוא-הוא-הוא

הוא שמע את הקול

חד וברור.

 

״אולי בהחלט״

הוא חשב.

״זה הוא קולו החכם…

אולי מדבר אליי –

סוף העולם״

 

״סוף העולם,

אדוני הנכבד. רציתי לשאול

כי אף אחד לא מוכן לתקן

מי אני בדיוק

היפופוטם, או פרפר

עזור לי, אני כבר ממש מסכן!״

 

כן-כן-כן-כן

 

״תודה לך, אדוני

אולי אתה עוד לא מבין

חלקי העליון רק רוצה להמריא

למרומים

אבל זה לגמרי לא מקובל על

הצד השני״

 

אני-אני-אני-אני

 

״תודה, סוף העולם היקר,

באמת זה אני, הכללי, וכך זה מרגיש

אבל כשאני מסתובב מסביב לאגם

איך אפשר שאהייה

לפרפר

כשחלקי האחר רק דורש שאהייה

היפופוטם למופת

ובלי פגם״

 

גם-גם-גם-גם

 

הוא ישב לא באור, לא בצל

ישב ושקע בדממה ארוכה

(מן הסתם כבר היה

מדוכדך ועייף)

וזמן מה שהמתין,

ותהה, וחשב.

כשלפתע נאורו עיניו.

זהו זה! קרא. אני מבין!

 

כן, זה נכון.

בכל שנותי הקצרות

לא חשבתי על כך מעולם –

גם הגוף, גם הראש

הזנב, הכנף,

כל זה יחד. הכל – גם וגם.

 

זו הייתה הטעות

שהכאיבה לי כך במשך שנים

שרציתי להיות רק אחד,

או כמו אחרים.

וכך, שכחתי להביט רק על פרט –

על עצמי.

 

את כל הדרך הזו,

הכי רחוק שמותר,

הייתי צריך לטייל

רק כדי להבין –

אני היפופרפר.

 

אני היפופרפר!

לא יותר, לא פחות

אבל בזה אני

הטוב ביותר. אם לא בסדר גמור –

לפחות.

 

וכך הוא שב לביתו

בצעד כבד וקליל

לפעמים הסתובב בסיבוב פירואט

לפעמים כך קפץ למרומים

 

הוא פרש את כנפיו

וכרע ברגליו הכבדות

והיה מאושר

ומאז הוא נשאר

לפעמים משכשך

לפעמים מטייל כמו פר

לפעמים מפרפר לו פרפור

קצר

 

במקום גם רחוק, גם קרוב

חם וגם קר

היפופרפר די רגיל

משתכשך וגם שר

שם הוא חי עד היום

וכאן סיפורינו נגמר

צעד אחד

, ,

כשאתה מתייצב

כך בפתח הדלת

וחושב אם לחצות

את קצה המפתן

 

ונאחזת ידך בידית

הגואלת

ואתה מפוחד ומרגיש

כה קטן

 

כי אפילו אתמול

זה נכון, כבר שכחת

חזרת מיום צבעוני

ומפותל

 

אבל כל הדברים

שאפילו הצלחת

נשכחו כמו

לא היו שם בכלל

 

ונראה שוב רחוק

ומפחיד וגבוה

והאופק ניצב כתמרור

מאיים

 

האם תוכל באותן הדרכים

שהלכת

האם את מה שהתחלת

תוכל לסיים?

 

כי היום שוב

עומדים שם למעלה – בסדר

שרשרת הרים ארוכה

ומשעול

 

ואיך תוכל לבדך

בלי סולם ובלי חבל

לחצות את כולם

ולשוב בשלום?

 

איך אפשר להתחיל בדבר

שנדמה הוא,

יכול להפוך

למסע ללא סוף

 

כשבבית יש אור

ותנור ויש ספר

ועוגה וכוס תה

ושמיכה לעטוף?

 

אז חשוב שתזכור

כשעומדים כך בפתח

הפחדים הם שבים

לבקר ובאים

 

אבל ההרים

כשדורכים צעד צעד

נעשים לפעמים

למסלול די נעים

 

ודברים שרואים כבר

מאמצע הדרך

דרדר משולהב

או שן לוע ארי

 

הם שונים – בתכלית

טוב, שונים הם בערך

נכון, הם דוקרים –

אבל גם נסבלים

 

כי ככה זה, כן

תשנס את מתניך

הצעדים נדבקים לנו

פרט אחר פרט

 

כי אין קשת צומחת

סתם ככה בלי גשם

ואין דרך שלא מתפתלת

כמעט

 

אבל מי שחולם להגיע

ליעד

חייב בסופו של דבר

גם לצאת

 

כי כיצד ייעשה הפרפר

ללא גולם

איך תשקע החמה בסוף יום

לבלי צאת

 

תארוז התרמיל

ותתפוס איזה פרי

בתחילה של כל דרך

חשוב שתאכל

 

אם תמשיך ותלך

כך שבוע בערך

אפשר שתמצא עצמך

בחלל

 

מרחבים עלי ארץ

ייפתחו בפניך

העולם כל כולו

בתוך צעד אחד

 

אז דרוך צעדיך

וראה איזה פלא

מה כוחה של פסיעה

שהחלה לבד.

 

עודד ליפשיץ מחזות

הלבנה והאדומה

,

המחזה עלה במסגרת פסטיבל 14/48 בבימוי ירדן גלבוע ובהשתתפות ירדן אורלובסקי, דניאל בוצר, בן יוסיפוביץ׳ ויעל מסנר

הקטן: אתה חייב להיות רגוע טוב?

היפה: להיות רגוע.

הקטן: לשדר קור רוח, קודם כל, זה א-ב.

היפה: קור רוח.

הקטן: קודם כל קור רוח, א-ב

אתה רק יושב פה, עם קור רוח. זה הכל.

היפה: זהו? מתי נכנסת העשייה?

הקטן: אחר כך. קודם הקור רוח,

אחרי שתיישם את זה, נדבר על העשייה.

היפה: טוב, מיישם מיישם…

רק הקור רוח מלחיץ אותי.

הקטן: ששש….

היפה: ששש…

(היפה לוקח נשימה, נרגע כביכול)

הקטן: טוב, עכשיו אתה מתחיל.

ואתה מתמקד באדומה.

היפה: באדומה.

הקטן: רק באדומה.

היפה: אבל אני רוצה ללכת על הלבנה.

הקטן: בשום אופן. אתה מתמקד באדומה,

כדי להגיע ללבנה.

היפה: וזה בסופו של דבר יגיע ללבנה?

הקטן: כן, אבל קודם זה צריך לשקוע באדומה,

רק אחרי שזה שוקע, זה יכול להמשיך ללבנה.

היפה: למה לא ללכת ישר על הלבנה?

הקטן: בשום אופן. הלבנה יודעת שאתה מתמקד בה.

אם אתה הולך ישר אל הלבנה, נגמר המשחק.

היפה: איך אתה יודע שהיא יודעת?

הקטן: כי היא הלבנה…

היא יודעת את זה. בגלל זה היא באה עם האדומה,

כדי לתת לה תמיכה מלמטה.

אבל היא לא מצפה לזה שאתה תלך על האדומה.

היפה: אבל מה יהיה אז אם אני אסתבך עם האדומה?

הקטן: מה זאת אומרת?

היפה: אם אני מסתבך עם האדומה,

והלבנה חושבת שהלכתי על האדומה,

איך אני משתחרר מזה?

הקטן: זו כל התכנית…

הלבנה: סתומה אני.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: סתומות אנחנו.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: כלום לא זז.

אין תנועה. חשבתי שאני מרימה משהו היום.

האדומה: אשכרה.

הלבנה: הכל כאילו מת,

תזכירי לי למה יצאנו למקום השומם הזה שוב?

האדומה: אשכרה.

מה עם השניים האלה?

הלבנה: הם? פחחחח.

האדומה: למה, דווקא יכולה להיות סיטואציה.

הלבנה: איזה סיטואציה.

האדומה: אני אומרת, יכול להיות שבאיזה סיטואציה,

בסיטואציה הזו זה יכול להיות.

הלבנה: את לא רואה,

הם כל הערב בתוך העיסה של עצמם.

מדסקסים פילוסופיה נראה לי.

זו סיטואציה של גייז.

האדומה: לאו דווקא,

נראה לי שההוא מציץ לכיווני.

הלבנה: מי זה ההוא? הקטן?

האדומה: לא, ההוא, היפה…

הלבנה: (מתעוררת) את חוששת?

האדומה: ודאי.

הלבנה: עלייך?

האדומה: בוודאות.

הלבנה: אין מצב.

האדומה: מציץ מלוא העין,

בכל כובד ההצצה.

הלבנה: דווקא יפה ההוא, היפה.

האדומה: לגמרי, נכון?

הלבנה: לגמרי.

האדומה: (נרתעת) תשמרי על ספייס כן?

יש גם את ההוא.

הלבנה: מי, הקטן?

האדומה: כן, את יכולה להתמקד בקטן,

לא צריך ללכת ראש בראש.

היפה: אני עדיין ממשיך?

הקטן: אתה ממשיך.

היפה: אני לא יכול יותר עם המשחק הפכולוגי הזה…

הקטן: אתה לא מרפה עדיין.

היפה: היא מאותתת לי משהו. זה מלחיץ אותי.

הקטן: מי, האדומה?

היפה: לא, הלבנה.

הקטן: נו, אתה רואה?

היפה: כן, אני מרגיש איתותים.

אני יכול לעבור ללבנה?

הקטן: בשום אופן לא!

אם אתה עובר ללבנה כל העניין מתפרק!

אתה על האדומה עד שאני אומר לך.

הלבנה עוד לא בשלה.

הלבנה: אז את לא משחררת לי?

האדומה: את מה?

הלבנה: את מה. את היפה.

האדומה: למה שאשחרר לך?

הלבנה: כי יש כאן היררכיה כלשהי,

את לא בדיוק יכולה להכיל את היפה

צריך בשביל זה פסיליטיז.

האדומה: כלומר.

הלבנה: כלומר אמצעים. אמצעים להכיל את היפה

יש סיכום שבתור הסייד קיק שלי לי יש את הבחירה הראשונה

ואת מקבלת תמיד את מה שנשאר.

האדומה: מי סיכם כזה דבר?

הלבנה: זה טבע הדברים. אין לך מספיק פסיליטיז.

האדומה: הוא שלך ממי. אני בכלל הולכת על הקטן.

היפה לא מעניין אותי.

הלבנה: טוב. אז שחררי לי את היפה.

האדומה: חכי, זה עניין של טיימינג.

הלבנה: מה טיימינג?

האדומה: כדי להגיע לקטן, אני צריכה להתחיל עם היפה,

אני לא יכולה פתאום לשחרר את היפה

כי לא ישאר לי הקטן.

הלבנה: כאילו, על מה את מדברת?

האדומה: זה כזה מלכוד 22 כזה.

הלבנה: מה זה מלכוד 22?

האדומה: זה כשאת חרמנית על משהו,

רוצה שהוא יבוא,

אבל אז את כאילו – הבה נתחכמה לו

והולכת לדבר שאת לא חרמנית עליו

כדי למשוך את הדבר שאת חרמנית,

אבל אז את בבעייה.

הלבנה: מה הבעיה?

האדומה: זה בדיוק המלכוד –

אם את הולכת ישר על מושא החרמנות, הוא בורח,

בשביל זה את צריכה פתיון. אבל אז את חייבת להזהר

לא לבלוע את הפתיון. את צריכה למצוא את בדיוק את הנקודה באמצע

כדי לשחרר את הפתיון ואז לתפוס את מושא החרמנות.

וזה… מלכוד 22.

הלבנה: זה מסובך.

האדומה: ומסוכן.

הלבנה: כן… לגמרי.

אז מה, את מציעה שאני…

האדומה: את תלכי על הנמוך.

היפה: נראה לי שהיא חותכת.

הקטן: מה חותכת?

היפה: חותכת אני אומר לך. מאבדת עניין.

בגלל שאני מתמקד באדומה.

הקטן: שטויות.

היפה: מה שטויות.

בגללך פספסתי את הרגע ונתקעתי עכשיו עם האדומה.

הקטן: שום דבר…

היפה: שים לב היא עברה אליך…

הקטן: נו אז…

היפה: נו אז שדפקת את כל התכנית.

הקטן: ונניח ש, אז מה, לא תפרגן?

היפה: מה זאת אומרת.

הקטן: נניח ש… לא תפרגן?

היפה: אתה לא יכול להתמודד עם הלבנה.

הקטן: למה לא?

היפה: מטבע הדברים.

הקטן: בסדר. אז יש לך אישור.

היפה: איזה אישור.

הקטן: לעבור ללבנה.

היפה: מה, אתה עכשיו כאילו עושה לי בכוונה?

הקטן: לא. ברצינות, אתה רוצה, תעבור ללבנה.

היא שלך.

היפה: (שוקל את הדברים) לא. הבנתי לאן אתה חותר.

אני נשאר עם האדומה.

הקטן: בסדר, עניין שלך.

הלבנה: ואולי בכלל בא לי על הקטן?

האדומה: למה שיבוא לך פתאום?

הלבנה: היפותטי. נניח שכן.

אז את תרצי את היפה?

האדומה: למה זה משנה?

הלבנה: לא יודעת, משנה.

האדומה: את בודקת אותי?

את הולכת כאן כאילו על הפוך על הפוך?

הלבנה: אני רק רוצה לדעת שאת לא עושה לי פה איזה תרגיל.

שבעצם את מנסה לכוון אותי ליפה והכל איזה תרגיל מסריח.

האדומה: תרגיל מסריח את אומרת…

אם את רוצה את הקטן, לכי על הקטן.

(היפה מתקרב אל עבר האדומה, הקטן מאחוריו)

האדומה: הנה, הם באים, הולכת להיות פה הצעה כלשהי…

היפה: (פונה אל האדומה) אני חשבתי…

אני חשבתי לעצמי…

האדומה: (ללבנה) הוא חושב.

היפה: אני חשבתי…

מה את אומרת? זמינה?

האדומה: אני חושבת שכן.

היפה: מצוין.

הלבנה: מצוין.

הקטן: יפה מאוד.

היפה: (ללבנה) החברה שלך אומרת שהיא זמינה.

הלבנה: כן.

היפה: מה את אומרת, את משווה?

הלבנה: לא, אני מעוניינת בקטן.

היפה: בסדר, הוא שלך. אני עם האדומה.

האדומה: הוא הולך איתי. (לקטן) אתה, יש לך מה להגיד?

הקטן: אני? שום דבר, תהנו, אני הולך עם הלבנה.

הלבנה: הוא הולך איתי.

האדומה: מצוין.

היפה: מצוין. אז הכל מסוכם, כן?

מישהו רוצה לשנות או להחליף?

הלבנה: אני בסדר עם שלי.

האדומה: גם אני בסדר עם שלי.

הלבנה: לכי ליפה קודם, אני רוצה לראות…

האדומה: לא, לכי קודם לקטן.

הלבנה: ביחד.

(הן שתיהן הולכות לאט לאט ובוחנות אחת את השנייה)

האדומה: לאט לאט…

(מגיעות ליעדן, הלבנה אוחזת בקטן והאדומה ביפה)

היפה: כולם מרוצים עכשיו, כן?

הלבנה: כן.

האדומה: טוב. אז אפשר ללכת כל זוג לדרכו.

היפה: מצוין.

(הם כולם נסוגים לאחור לאט לאט)

האדומה: עצרי!

את תניחי את הקטן. ואני אתן את היפה.

הלבנה: יפה, מה אתה אומר על זה?

היפה: אני מוכן, אבל שהוא יתרחק לאט לאט.

הקטן: אתה תעזוב קודם עם האדומה.

(שני הזוגות עומדים זה מול זה בדריכות, כמו בקרב אקדוחנים, שני הגברים מתרחקים והנשים מחליפות ידיים בתיאום)

היפה: (בחשש, ללבנה) רק שיהיה ברור שאני מכוון על האדומה

וכל זה מצב זמני.

הלבנה: ברור.

האדומה: (לקטן) שיהיה ברור שאני עם היפה וכל זה עניין זמני.

הקטן: ברור. הכל ברור לכולם. כל הסיטואציה הזאת כפויה והיא לא טובה לאף אחד…

הלבנה: לאף אחד.

ואין איך לצאת מזה.

(הם כולם צועדים לאחור לאט לאט, כל זוג לכיוון שלו, יוצאים).

המילים

,

המנהיג והיועץ מתכוננים לנאום. בחוץ, לאורך הדיאלוג, נשמע הקהל מריע.

היועץ

הכל מסודר.

אתה עולה עם הדף הזה.

הכל מסודר.

בנקודות.

אתה מפגין אמון.

אתה מדבר בשלווה.

כמו שתמיד.

מילות המפתח מסומנות בהדגשה.

ברוגע.

בבטחון.

בהדגשה.

המנהיג

אני מריח דם.

היועץ

שום דם.

הם מחכים,

כלהקת כלבים נאמנים.

המנהיג

אני מריח דם.

דם נוטף.

את הדם שלי.

היועץ

הם מחכים.

הם רעבים.

צריכים להתנפל על משהו, כמו תמיד

אבל כשתרים את הידיים

הקסם יקרה.

כמו תמיד.

המילים בהדגשה. חשוב.

ידיים באוויר. או דפיקה על השולחן.

אתה צריך להיות מנצח פה.

זו המקהלה שלך.

אתה המנצח.

עדיין.

המנהיג

אני מריח אותם.

כמו כלבים.

הם מתלקקים ומתקרבים,

מדלגים מעל לקו ההגנה.

הכלבים עולים על הבמה,

מרחרחים את החליפה שלי,

מתלקקים,

ואז, פותחים שיניים!

היועץ

אתה מוגן.

הנאמנים שומרים עליך.

שתי גדרות המקיפות את המעגל הפנימי,

ואז, הגרעין.

הוא בלתי חדיר.

ואחריו, יש גם את שומרי הראש.

שלוש שכבות של ביצורים.

ואם מישהו נופל,

מיד קם מישהו אחר ותופס את מקומו.

המנהיג

מדוע שמישהו ייפול?

היועץ

בדיוק. מדוע שייפול.

המנהיג

אתה יודע על מישהו שנפל

היועץ

מי אדוני.

המנהיג

תגיד לי אתה.

אני רואה שאתה מחזיק.

אתה מחזיק משהו,

מחזיק ומחסיר. משקר ומלקק.

היועץ

חלילה!

אני לא מחזיק דבר!

המנהיג

אני רואה על עיני הכלב הכנועות האלו,

רואה את הסודות מתרוצצים

קופצים ונושכים.

מה החדשות!

ספר לי.

היועץ

(משתהה)

הייתה עוד נזילה

אבל תפסנו אותה בזמן.

המנהיג

מי.

הזקן?

החצאית?

מי!

היועץ

החייל.

המנהיג

החייל.

היועץ

החייל.

אבל תפסנו את זה בזמן.

המנהיג

דווקא הוא

דווקא בקטן,

דווקא מלמטה.

היועץ

דווקא מלמטה

ובקטן.

לא צפוי.

אבל צפוי.

דווקא הוא.

המנהיג

מה הוא אמר?

היועץ

הוא פתח את הפה

רק חריץ. רק בחדרי חדרים.

אבל זה הספיק.

המנהיג

מה הוא אמר?

היועץ

הוא אמר שבמקרה שדברים יגיעו למקום

שיגיעו.

אם הדברים יגיעו למקום שיגיעו.

הוא, במקרה כזה בלבד,

ככה אמר,

יתמוך, לא ייתן את המשקל

אבל יתמוך בכך

שיהיה מי שיגיד

שאתה צריך לקום מהכסא.

שאתה צריךלהחזיר את הכסא

למקום.

המנהיג

לקום.

היועץ

רק במקרה.

המנהיג

להחזיר.

היועץ

לקום ואז להחזיר.

זו הייתה רק פליטה קטנה ומהוססת

בחדרי חדרים.

שנתפסה בזמן.

וכבר טופלה.

המנהיג

החייל.

(רגע)

היה מהנאמנים ביותר.

(רגע)

זה מצער מאוד.

היועץ

זה מצער.

הכל מלוכלך.

נדבק.

כל הטינופת הזו.

אתה לא יכול לשער במי היא תידבק.

אבל בסוף, היא נדבקת.

ככה זהטינופת.

אבל אנחנו כבר ניקינו את הכל.

בדרך הרגילה.

המנהיג

חשד.

היועץ

משהו שהיה כבוי.

במגרה.

הערנו אותו.

הערנו והפכנו למוצק.

עכשיו הוא כבר זורם מעצמו,

בערוצים הרגילים.

לא צריך לדאוג.

המנהיג

הטרדה?

היועץ

לא.

יותר גרוע.

מעילה.

המנהיג

מעילה.

כן. כן.

יפה מאוד.

זה לפחות.

זה מנחם.

היועץ

זה כבר ממך והלאה, אדוני.

אתה יכול להחשיב אותו כפרשה

שנשכחה כבר. אירוע בעבר.

להביט קדימה. כמו תמיד.

אלינו,

אל מי שנושא פניו אליך.

המנהיג

כן. כן.

(שהייה)

הייתה מעילה?

היועץ

סליחה, אדוני?

המנהיג

של החייל.

הייתה בפועל?

היועץ

מה פתאום.

(רגע)

אולי

זה משנה?

המנהיג

עזוב.

אני רק מענה את עצמי.

(הוא מתייסר)

זה מתקרב אליי

חודר לחזה.

אני מרגיש

אפילו פה בחדר.

היועץ

מה. אדוני.

המנהיג

אפילו פה. אני מריח את הריח הזה.

כאילו הוא נולד מהבשר שלי.

כל הרקב הזה.

הצחנה.

אני כבר לא יודע לומר אם הוא בא ממני,

או אולי ממך?

היועץ

סליחה אדוני?

המנהיג

אתה מחזיק גם חומרים נגדך,

לשעת הצורך?

איזה משהו במגרה?

היועץ

אני?

על עצמי?

המנהיג

ועליי?

מה אתה מחזיק במגרות עליי?

היועץ

תרים את עצמך.

תתיישר, אדוני.

אתה לא מדבר ברור.

אתה צריך להתיישר

הם מוחאים כפיים שם,

מחכים לך.

המנהיג

מילים.

היועץ

כן. מילים.

המסר חייב להיות חזק.

אתה צריך להצמד למסר שבדף.

המנהיג

(מתעלם מדבריו של היועץ)

אנחנו צריכים לבטל את המילים.

היועץ

לבטל?

אבל הכל כבר כאן!

רדיפה.

איומים.

חתירה.

אלו המילים.

המילים שלנו!

המנהיג

אנחנו צריכים לבטל את המילים

את כולן.

אני מתכווןאת כל המילים.

לא יותרמילים שלנו ושלהם.

אנחנו אמרנו, הם אמרו.

כל זהמלוכלך

מזמין למרד.

היועץ

אבל אתה

אתה לא בדיוק

המנהיג

זה אף פעם לא יוצא נקי.

זה גס.

למישהו תמיד יש מה לומר.

המילים. הן בעצמן הבעיה.

מערכת המשפט

החוק

התליינים

אפילו בביתי שלי

תמיד מישהו ידבר.

ישתמש באותן מילים ממש

נגדי.

היועץ

אבל אדוני,

אי אפשר לבטל לחלוטין.

אפשר לצמצם.

לשקול את הלקסיקון.

להוריד ראשים.

אפשר להיעזר בסימנים.

אבל

(רואה שהמנהיג לא מתרצה)

אנחנו נעבוד על זה.

המנהיג

אני מריח את זה.

היועץ

מה, אדוני.

המנהיג

כלבים.

כלבים.

הם מתקרבים.

הם עברו את המחסום.

איך אפשר להתנער מהריחות האלו!

(הוא מנער מעליו את החליפה)

כל הריחות האלו!

אני…

גם אני, בכל רגע יכול לפנות נגדי עצמי!

אני! אתה!

כל העולם המטונף הזה!

תסתכל עליי!

תסתכל עליי, גם אתה!

גם אתה, כלב מושחת ומטונף!

תגיד לי שזה לא נדבק בי.

תגיד לי שזה לא נדבק בי!

אני רוצה לשרוף את הבגדים

המילים, את העולם כולו,

עד היסוד!

היועץ

(אוחז במנהיג, מלטף אותו. מרגיע אותו.)

הרגע!

הרגע

כלום לא נשרף.

אתה עומד,

אתה חזק,

החליפה שלך, חלקה ונקייה.

הכל נקי.

אתה מישיר מבט.

(הוא מישר את המנהיג, מכוון אותו החוצה. שם את דף הנאום בידו.)

הכל נקי.

אתה עולה על הבמה.

אתה מישיר מבט.

כמו שתמיד עשית

הכל נקי.

אתה נקי.

אתה מדבר

מרים את הידיים.

הנה.

מחכים לך.

(הוא מוביל את המנהיג אל עבר הבמה. המנהיג מביט בו לרגע. פונה אל הבמה.)

בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן בוב דילן

,
תרגום לDesolation Row
בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן –
הֵם מוֹכְרִים גְלֻיּוֹת שֶׁל הַתְּלוּיִים שָׁם – תְּמוּנוֹתֵיהֶם צוֹבְעִים חוּם מַאֲפִיר, סָלוֹן הַיֹּפִי בְּמַלָּחִים מָלֵא הוּא הַקִּרְקָס הִגִּיעַ אֶל הֵעִיר הִנֵּה בָּא הַמְּפַקֵּחַ הָעִוֵּר כָּל כֻּלּוֹ שָׁבוּי בְּטְּרַאנְס יָד אַחַת אֶל הֶעָצִיר קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל הָאַחֶרֶת בַּמִּכְנָס מפזרי הַהַפְגָּנוֹת עוֹמְדִים בְּלִי נָחַת מְחַפְּשִׂים לָהֶם נִדּוֹן בְּעוֹד לֵידִי וַאֲנִי פּוֹסְעִים הַלַּיְלָה בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
סִינְדֶּרֶלָה, הִיא נִרְאֵית קלת דַּעַת ״צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּזֹאת כְּדֵי לְהָבִין״ הִיא מְחַיֶּכֶת וְטוֹמֶנֶת אֶת יָדֶיהָ סְטַיְל בטי דייויס בַּכִּיסִים הִנֵּה מַגִּיעַ רומיאו – וְהוּא נוֹהֵם ״אַתְּ שַׁיֶּכֶת לִי, אֲנִי חוֹשֵׁב״ וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר לוֹ, ״טָעִיתָ בָּמָקוֹם, חָבֵר, כְּדָאִי מְאֹד שֶׁתַּעֲזֹב״ וְהָרַעַשׁ הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר אַחֲרֵי שהסירנות פינו אֶת הַמָּקוֹם הוּא רחשה שֶׁל סִינְדֶּרֶלָה מטאטאה אֶת נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כְּעֵת הַיָּרֵחַ כִּמְעַט נִבְלַע הוּא, הַכּוֹכָבִים נָפְלוּ בֵּין עֲנָנִים אֲפִלּוּ מַגֶּדֶת הֶעָתִיד הֶחְבִּיאָה אֶת כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁלָּהּ בִּפְנִים כֻּלָּם חוּץ מקין וְהבל וְהַגִּיבֵּן מנוטרדאם עוֹשִׂים אָהֲבָה, וְאִם לֹא זֶה מִתְפַּלְּלִים לבוֹא גְּשָׁמִים בַּזְּמַן והשומרוני הַטּוֹב שֶׁהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה, בְּבִגְדֵי הַמּוֹעֲדוֹן גַּם הוּא הוֹלֵךְ לִצְפוֹת בַּקַּרְנָבָל הָעֶרֶב בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הִנֵּה אופליה, בַּחַלּוֹן לְמַטָּה, עֲבוּרָה אֲנִי חוֹשֵׁשׁ נוֹרָא עוֹד לֹא הָיוּ לָהּ 22 וּכְבָר נִרְאֵית אִשָּׁה גְּמוּרָה לָהּ הַמָּוֶת הוּא רוֹמַנְטִי – עוֹטָה הִיא אֲפֻדַּת בַּרְזֶל מִקְצוֹעָהּ הָפַךְ דָּתָהּ חֶטְאָהּ עוֹנֶדֶת – כְּאוֹת לְמָוֶת מִזְדַּחֵל וְאַף שֶׁאֶת עֵינֶיהָ הִיא נוֹשֵׂאת כַּלּוֹת אֶל נֵס הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹמֶדֶת דֹם תכלה זְמַנָּהּ גַּם הִיא לָעַד, בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
איינשטיין, לָבוּשׁ כרובין הוּד שְׁלַל זִכְרוֹנוֹת מַחֲזִיק בְּתָא מִטְעָן חָלַף כָּאן, רַק לִפְנֵי שָׁעָה עִם יְדִיד קָרוֹב, נָזִיר-נרגן הָיָה נִרְאֶה מַמָּשׁ הִיסְטֶרִי כשבמקטרתו הֵפִיחַ אֵשׁ-אֱמֶת עַד שֶׁהֵחֵל הוּא מְרַחְרֵחַ בְּפִתְחֵי מַרְזֵב חוֹזֵר עַל כָּל הָא״ב לֹא הָיִיתָ חוֹשֵׁב אֲפִלּוּ לְהַבִּיט בּוֹ אֲבָל כְּבָר אָז נוֹדַע הוּא בְּכָל סְדוֹם כְּנַגָּן בַּכִּנּוֹר הָאֶלֶקְטְרוֹנִי לְאוֹרֵךְ נְתִיב הָאֲָבַדּוֹן
ד״ר רֶפֶשׁ, הוּא שׁוֹמֵר עַל עוֹלָמוֹ אָטוּם בְּכוֹס עוֹר מְהֻדָּק וְעַל כָּל מְטֻפָּלָיו נְטוּלֵי-הַחֵשֶׁק הוּא מְצַוֶּה לִנְשֹׁף לְשָׁם חָזָק הָאָחוֹת שֶׁלּוֹ, אֵיזוֹ מְקוֹמִית נִרְפֶּסֵת הִיא אַחְרָאִית לָצִיאָנִיד כְּשֶׁבְּיָד שְׁנִיָּה הִיא קוֹרֵאת מִקְּלָף – ״תהא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה תָּמִיד״ הֵם מְנַגְּנִים שָׁם בַּחֲלִילֵי הַפַּח אֶת ראשם נוֹטִים לִטְמֹן אִם תִּטֶּה לַצָּד וַדָּאִי תִּשְׁמַע אוֹתָם בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
מֵעֵבֶר לַכִּכָּר, שָׁם וִלָאוֹת תָּלוּ מִתְכּוֹנְנִים לַסְּעוּדָה ״הָפָנְטוֹם שֶׁל הָאוֹפֵּרָה״ תְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁל אִישׁ-דָּת אֶת קזנובה מַאֲכִילִים בְּכַף גְּדוֹלָה כְּדֵי לִנְסֹךְ בּוֹ בִּטָּחוֹן אַחַר כָּךְ גַּם יַהַרְגוּ אוֹתוֹ, בְּרַעַל הַהִמְנוֹן וְהָפָנְטוֹם, צוֹעֵק אֶל הַנְּעָרוֹת, ״בִּרְחוּ אִם לֹא הֵבַנְתֶּן אֶל-נָכוֹן, כִּי גַּם קָזָנוֹבַה מָאֳשָׁם עַל שֶׁדָּרַך בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן״
עַכְשָׁו חֲצוֹת כְּבָר, וְהַסּוֹכְנִים כֻּלָּם גַּם הַצֶּוֶת הַמְּנֻסֶּה מְהַלְּכִים כִּשּׁוּף עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאָז הֵם מוּבָלִים, בֶּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה אַל מְכוֹנוֹת גּוֹרְמוֹת הֶתְקֵף זְרוֹעוֹתֵיהֶם קְשׁוּרוֹת בִּמְהֻפָּךְ תַּחַת נוֹזֵל לָבָן נוֹטֵף אֲשֶׁר מוּבָא מֵהַטִּירוֹת מֵעַל בִּידֵי שכירים אוחזי כִּידוֹן כְּדֵי לִשְׁמֹר שֶׁאִישׁ לֹא יִמָּלֵט שׁוּב אֶל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הַשֶּׁבַח יֹאמַר לנפטון הטיטאניק כְּכוֹכַב דָּרְכָה מִן הַמִּתְרָס כֻּלָּם צוֹרְחִים כְּתֻכִּי ״הַצָּד שֶׁלִּי, הַצָּד שֶׁלְּךָ״ עֶזְרָא פאונד וטי. אס. אליוט נֶאֱבָקִים שָׂם בַּצְּרִיחַ נשות קָלִיפְּסוֹ הוֹלְלוֹת לַהֵן כָּל דַּיָּג שׁוֹשָׁן מַפְרִיחַ מֵעַל סַלְעֵי הַיָּם, שְׂרוּעוֹת מרמידות מעורטלות שָׂם כְּחַרְדּוֹן וְאִישׁ לֹא נֶאֱלַץ לַחְשֹׁב הַרְבֵּה עַל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כֵּן, קִבַּלְתִּי מִכְתָּבֵךְ כְּבָר (עַל הַתְּקוּפָה בָּהּ יָדִית-הַדֶּלֶת נִשְׁבְּרָה) התעניית בִּשְׁלוֹמִי, כְּאִלּוּ וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ נוֹרָא כָּל אֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתְּ, כֵּן הכרתיהם מִן הַסְּתָם, הָיוּ כָּאֵלּוּ אווילים אַךְ הִדְבַּקְתִּי לְכֻלָּם פַּרְצוּף שׁוֹנֶה בֵּין שְׁמוֹתֵיהֶם בִּלְבַּלְתִּי בעליל כְּעֵת, אֵינִי קוֹרֵא הֵיטֵב עוֹד, פִּסְקִי אֶת מִכְּתָבַיִךְ בַּנִּדּוֹן אֶלָּא אִם תביילי אוֹתָם, אַחֵד אֶחָד ״מִנְּתִיב הָאֲבַדּוֹן״
עודד ליפשיץ

עוד מחזה קצר

, ,

א׳ וב׳ עומדים רחוקים זה מזה, משני צדי הבמה.  א׳, גבר בסביבות 40, בעל נוכחות, אפשר לומר. גבר בשרני, אבל בעל מראה איתן. ב׳, גם הוא בסביבות 40, צנום יותר, לפחות עפ״י איכותו השברירית. שניהם עומדים וסורקים את הקהל זמן ארוך.

א

אז זה הולך להיות עוד מחזה קצר.

ב

ככה זה נראה.

א

הקונפליקט, הגילוי, הצחקוקים, ובסוף

הפאנצ׳ ליין השחוק.

ב

כל זה.

(רגע)

א

אני לא מאמין שאני הולך לעשות את החרא הקצר הזה שוב.

ב

אני מבין על מה אתה מדבר.

(רגע)

א

קצר. 10 עמודים, ברווח כפול, לפחות. אבל זה יכול להיות גם 20 עמודים.

(רגע)

ב

נשתדל לשמור על זה קצר.

א

אז מה, עוד איזה סטודנט, מסדנת כתיבה

בודק עלינו את האמנות שלו?

ב

הייתי אומר שכן.

א

או איזה כותב נסיוני, סמולני כזה. משהו רדיקלי כאילו. כיבוש.

או סתם איזה מישהו שחושב שהוא איזה מחזאי! שכל הזמן שולח את המחזות שלו לכל חור, נואש לבמה.

לא סמולני. לא נסיוני אפילו.

סתם מישהו.

ב

אולי. מי יודע.

א

איזה עולב.

ב

תראה. צריך לתת הזדמנות.

א

אני מקצוען.

(רגע)

שחקן מקצועי.

(רגע)

למה אני צריך להשתתף בדברים האלה?

ב

למה באמת?

א

אהבת המקצוע.

ב

אהבה שופעת.

א

אני כבר פה, לא?

אל תבין אותי לא נכון.

אני חושב שזה נהדר לתמוך בדור הצעיר.

כל החיים שלי תמכתי בדור הצעיר.

גם כשהייתי בעצמי  הדור הצעיר.

התחתנתי.

אשתי. היא לא חושבת.

היא מאמינה שהדור הצעיר צריך לאכול.

הכוונה לילדים שלה.

ב

אז מה… מה אתה עושה?

א

מה שיש.

ב

מה שיש.

א

מה שיש, מה. איפה שיש.

אבל לא מוקדם בבוקר.

שונא בתי ספר יסודיים.

כיתות א׳ג׳.

זה הקו האדום שלי.

ב

א׳ג׳ דווקא?

א

א׳ עד ג׳.

זה גורם לי להרגיששמכרתי משהו בנשמה שאסור לגעת בו.

אבל אין שום דבר רע בהשלמת הכנסה.

זמנים השתנו.

ב

(סוקר אותו, לא באמון גדול)

זמנים השתנו.

(א׳ נאנח. מציץ בשעונו. רגע.)

א

הם אמרו לך משהו?

נתנו לך טקסט, משהו כזה?

ב

לא. לא נתנו טקסט.

א

לא ביקשת מהם את הטקסט?

ב

לא. למה? אתה לא ביקשת את הטקסט?

א

בשבילי זה חלטורה.

ב

חלטורה.

א

כן. אמרו לי להיות פה ב8. הסוכנת. אז אני פה. אני לא מתכונן לחלטורות.

בדרך כלל יש איזה פראייר אחר שהרבה יותר מוטרד מזה ממני, אז אני סומך עליו שידע משהו.

(מנסה לרכך)

תראהאני בתחום הזה הרבה זמן. אני מכיר את העבודה. עשיתי כבר הכל. אתה בטח יודע.

ב

יודע מה?

א

מה עשיתי.

ב

אני לא יודע.

(רגע)

א

אז אתה חדש בעסק?

ב

אני לא חדש.

א

(מרים גבה)

טוב.

ב

אני בעסק כבר 20 שנה.

א

20 שנההרבה זמן. איפה אתה עובד?

ב

בצפון.

א

בצפוןפריפריה.

ב

לא פריפריה. בערים הגדולות.

א

מה כרמיאל? צפת? כאלה?

ב

גם.

א

יש שם תיאטרון בכלל?

ב

עולם שלם של תיאטרון.

א

אז משם אני כנראה לא מכיר אותך…

(שהייה)

יש שם כל מני חוגי ערב בטח? במות חובבים?

ב

אני שחקן מקצועי.

א

טוב. אני לא שופט. היום זהתחום מאפשר.

כל דבר שאפשר לחיות ממנו.

אז תגיד, מה שיחקת לאחרונה?אז תגיד, מה שיחקת לאחרונה?

ב

דון ז׳ואן.

א

דון ז׳ואן כמו בדון ז׳ואן, של מולייר? אתה מתכוון, שיחקת את דון ז׳ואן?

ב

לא. סגנרל, המשרת…

א

המשרת.

תפקיד יפה.

(רגע)

אתה סוג של ב׳ נכון?

ב

של מה?

א

של ב׳. הדמות ב׳.

ב

כן. אפשר לומר. ב׳.

א

יש לי טביעת עין.

ב

מה זאת אומרת?

א

רואים. רואים שאתה ב׳.

ב

איך נראה ב׳?

א

ראיתי כמה ב׳תים. בדיוק ככה.

עונים תשובות קצרות.

תמיד שואלים שאלות קצרות

הם שם בשביל לעבות את הסצנה. דמויות משלימות.

ב

תראה, אני אוהב את המקצוע.

א

אז מה, איך זה הולך? אתה פותח את העיתון ומחפש מודעות, דרוש ב׳ להצגה נסיונית? ואז שולח קורות חיים? אני ב׳ מקצועי, אשמח לשחק אצלכם?

ב

אנשים פונים אליי. מכירים אותי.

א

ממש משוגע לדבר. אתה יודע, אני תמיד מסתכל עליכם, הב׳תים, ומרגיש שזה בא אצלכם ממקום אחר. איזה צורך אנאלי. כמו לסדר ספרים בספריה…

ב

ואצלך?

א

אמרתי לך. אני לא עובד בחינם.

ב

אז זה הופך אותך לא׳?

א

כן. מאז ומתמיד. כבר עשיתי כל א׳ אפשרי.

ב

למשל?

א

למשל. אותלו.

ב

א׳ קלאסי.

א

בתיאטרון הלאומי.

ב

תפקיד ששווה לחיות בשבילו.

מה עוד?

א

אני לא הולך לשפוך לך כאן את הרזומה שלי.

הפריפריה צריכה לפתוח קצת את העיניים, להסתכל למרכז. זה חשוב בשבילה.

(רגע)

מחזה קצר.

ב

קצר.

א

מה מצבת הזמן?

ב

6 דקות.

א

לי זה לא מפריע.

אם הם רוצים שיכניסו לפה גם להקת מחול יפנית.

שיעשו בזמן הזה מה שהם רוצים.

אני עובד תחת חוזה.

ב

בשביל זה?

א

אני שחקן מקצועי. יש לי חוזה. יש לי סוכנת. היא אומרת לי שאני צריך להיות. אז זה אומר שהתנאים, הותאמו.

ב

אני רואה שהתנאים שלך מצוינים.

בשביל להופיע בתיאטרון קצר.

א

לא הכל זה כסף בסדר?

יש דברים מעבר לכסף.

יש מעמד אמנותי.

הם לא אומרים לי הכל. יש דברים שטובים להתפתחות שלי. לאאורה שלי. אני יודע מה.

ב

באמת מדהימה ההתפחות שלך מרגע לרגע.

א

אני לא שואל שאלות, בסדר?

בשביל זה יש חוזה. החוזה צריך להצדיק את הצרכים שלי.

לקח לי 15 שנה לעבוד על החוזה הזה. יש לי כמה הישגים.

אני ישן עד 10 בבוקר.

אני לא עושה ילדים א׳ג׳.

לא לובש יותר משכבה אחת, או משחק דוב. אלה החשובים.

ב

אבל אתה כן משחק במחזה קצר, נסיוני, בלי מחזה, לצד איזה ב׳ חובבן.

א

החוזה שלי לא מושלם. זו עבודה אינסופית.

ב

אתה יכול תמיד לסרב, לא?

א

לסרב? בטח שאני יכול לסרב. אבל אתה יודע איך זה, הם אף פעם לא אומרים לך מה המניעים שלהם. לפעמים הם רוצים לראות אותך במשהו מסוים, רק כדי לבדוק אותך בלי שתדע, למשהו אחר, שאסור להם עוד לדבר עליו.  יוצרים אצלך תחושה שכל צעד מוביל לצעד הבא, ואם לא תעשה אותו, אז תחתוך את רצף ההתקדמות… זה אף פעם לא נגמר. אתה מכיר את זה.

ב

(באירוניה מופגנת)

לא. אני עובד בפריפריה.

א

אה. כן

(רגע)

מחזה קצר.

ב

קצר.

א

מחזה.

ב

מחזה.

א

איפה אנחנו?

ב

8 דקות.

א

אתה חושב שיש פה איזה נושא?

ב

נושא?

א

משהו מאגד שמסביבו כתוב הדבר הזה?

ב

לא.

אולי זה חלק מהקונספט.

(רגע)

כאילו שהמחזה כותב את עצמו…

(רגע)

א

הקונספט? כן, הקונספט.

(רגע)

חרא מחזה.

(רגע)

הם חושבים שזה אומנות בטח.

להושיב את הדמויות ולתת להם ככה לאונן את עצמם בלי הכרה.

ב

לא צריך לבקר אותו, הוא בטח לא יודע איפה להתחיל. אפשר לתת לו איזה דחיפה קטנה. זה לא יזיק.

א

מה אני נראה לך, איזה ליצן? יש כותב לדבר הזה לא? או שכל העניין פה הוא כאילו מן התחכמות סמולנית כזאת. אנשים חושבים שיכולים לשים על הבמה מה שהם רוצים, כל עוד שמים איזה טאלנט שיגיד את המילים. סתם מילים. שיגיד מה שהוא רוצה. זו הסיבה שהפסקתי עם התיאטרון הממוסד.

ב

אני לא ממש זוכר אותך מהתיאטרון הממוסד.

א

מאיפה אתה יודע?

הייתה תקופה שהכותבים הכי טובים כתבו בשבילי.

ניסים כתב בשבילי. חנוך כתב בשבילי. גם הילל.

זה היה לפני שהפכו את הכל לאיזה מערכון ממוחזר,

חנוך התקשר אליי פעם אחת, כשהייתי באירופה, ואמר לי, לא נעים לי להחזיר אותך מאירופה. אבל כתבתי משהו בשבילך.

חנוך, בשבילך אני חוזר.

בשביל מי אני אחזור היום?

הם מחפשים רק שמות.

אין מקום יותר לא׳ אמיתי. אמיתי!

ב

נראה לי שאתה יותר מדיי בנוסטלגיה.

א

מה זאת אומרת?

ב

אולי, זה מציק לך שאתה לא מקבל תפקידים?

א

פששש. אפשר להוציא את הפוץ מהפריפריה, אבל אי אפשר להוציא את הפריפריה מהפוץ.

(רגע)

כן.

אז?

באתי לתיאטרון קצר כדי שיראו אותי.

אז?

זה מה שאתה רוצה שאני אגיד?

שאני משווע למילים?

שאני לא יכול לחיות בלי המילים?

שאני חייב להגיד את המילים, אחרת אני לא אהייה קיים?

אבל אין מילים.

(נרגש וכנה)

אתה מגיע לבמה כדי להגיד משהו.

אבל שייתנו.

שיתנו משהו.

איזה משפט לעבוד איתו

איזה מונולוג! קיבינימאט!

שייתנו לי את המילים שאני צריך!

ב

נראה לי שהברחת את הכותב.

א

כן. זה אבוד.

הלך.

מצטער.

ב

אנחנו לבד.

(רגע)

א

לא חשוב. זה הולך להיות אותו דיאלוג לעוס בכל מקרה.

ב

כן. כנראה.

א

אתה בטח איזה בעל אומלל, ואני דופק את אשתך מאחורי הגב, ועכשיו אנחנו נפגשים בשדה התעופה או משהו, לפני שאני והיא עולים על טיסה למרוקו. ואני מזמין אותך לקפה ומספר לך איזה לוזר אתה.

ב

זה נשמע לא רע.

א

או, אני הבוס שלך. ואני מבקש ממך לנקות את החלונות של המשרד מבחוץ, ביום גשום. סתם ככה, בשביל הכיף. ואז אתה מתחיל לעמוד על הזכויות שלך. ואני מקשיב לך בהרבה סבלנות. עד שבסוף אני מעיף אותך מכל המדרגות.

ב

יש כאן תבנית מאוד ברורה.

א

כל אלה מחזות קצרים שעשיתי.

ב

בשביל מה?

א

אתה שואל אותי?

ב

בפסטיבל?

א

בפסטיבל.

ב

מה אתה אומר שנחזור לדיאלוג?

א

בסדר. בסדר.

ב

מחזה קצר.

א

קצר.

ב

מחזה.

א

מחזה.

(רגע)

כל הדיבורים האלו הוציאו אותי מהפוקוס.

(רגע)

אז מה הספירה?

ב

12 דקות ומשהו.

א

טוב.

נצטרך לעשות קיצורים.

ברנרדה ופטרוקיו

,
עלה בהשתתפות מוריה בשארי ליפשיץ ודן שפירא בערב לכבוד פרישת פרופ׳ גד קינר לגמלאות 2016.
[ברנרדה ופטרוקיו שוכבים במיטתם. הקטע כולו נערך במיטה תוך אמפטיה]
פטרוקיו: יש דברים שלא הייתי רוצה שתדעי לעולם… בואי נדבר עליהם קצת.
ברנרדה: על מה חשבת?
פטרוקיו: על דברים שהשתיקה יפה להם.
ברנרדה: למשל?
פטרוקיו: למשל מה דעתי לגבייך.
ברנרדה: [מתקנת אותו] על זה אתה אומר לי הכל!
פטרוקיו: לא, אבל מה דעתי לגבייך, באמת.
ברנרדה: ולמשל, באיזה עניין, בדעתך לגבי?
פטרוקיו: למשל על מה שאני חושב על ההתנהגות שלך.
ברנרדה: התנהגות, כלומר איך שאני מסתובבת לפעמים בבית ושרה?
פטרוקיו: זו דוגמה.
ברנרדה: אהה. ואלו דברים שהשתיקה יפה להם?
פטרוקיו: אלו בדיוק.
ברנרדה: ומה זה היה עושה לי?
פטרוקיו: או שזה היה מדרבן, או שהיה מדכדך. תלוי מה הייתי אומר.
ברנרדה: ואתה חושב שזה בטוח?
פטרוקיו: אי אפשר להיות בטוח בלי לנסות.
[הם מביטים אחד בשני ומהנהנים בלבביות. הוא מרים את ידיו כעומד לדבר, מרצין, שומט ידיו]
ברנרדה: אולי נחזור לנושא השיחה הקודם?
פטרוקיו: באיזה שלב היינו?
ברנרדה: [תולה בו מבט]
פטרוקיו: דיברנו על רגשות…
ברנרדה: נכון.
פטרוקיו: הו, ברנרדה, את יודעת כמה רגשות… [בלבביות]
ברנרדה: הו…
פטרוקיו: הו… אבל בואי נדבר על דברים אחרים.
ברנרדה: מה למשל?
פטרוקיו: למשל דברים שלא אומרים אותם בקול.
ברנרדה: אילו מין דברים אלו?
פטרוקיו: דברים שקשה בכלל לחשוב עליהם או לנסח אותם באופן ברור.
ברנרדה: כמו לדוגמה…
פטרוקיו: כמו לדוגמה, מה שאני חושב על הצחוק שלך, ברנרדה. ומה שגם את חושבת על הצחוק שלי.
ברנרדה: ולאיזה עניינים למשל אתה מתכוון בצחוק?
פטרוקיו: אני מתכוון למשל למה שאני חושב על הסנטר שלך, כשהוא רוטט ויותר מזה, למה שאני חושב על הנקודה הקטנה שעל הסנטר שלך. [מסמן בלבביות]
ברנרדה: [נרגשת] ומה אתה חושב עליה?
פטרוקיו: שאלו במיוחד הדברים שעליהם אנו מוכרחים לדבר.
ברנרדה: פשוט לדבר?
פטרוקיו: לדבר…
ברנרדה: [לא לגמרי נרגשת] לדבר… תדבר. ואחרי שנדבר?
פטרוקיו: אחר כך… נמשיך עוד לדבר. אולי נרצה עוד קצת להיסחף בשטף הדיבור. יש הרבה לאן ללכת.
ברנרדה: לאן?
פטרוקיו: אני ארצה לדבר על כל מה שחשבתי עלייך כל הזמן הזה כשהיינו ביחד ו…
ברנרדה: על כמה שנהנינו בנורווגיה…
פטרוקיו: הו, ברנרדה, נורווגיה…
ברנרדה: הו… הו…
פטרוקיו: הו… הו… כן, אבל אני מתכוון לעניינים אחרים לגמרי.
ברנרדה: אחרים לגמרי?
פטרוקיו: כן. ואולי גם נרצה לצעוק קצת ולהזיז חפצים בכוח.
ברנרדה: בכוח? ולשם מה כוח?
פטרוקיו: באמת, אני אומר, לשם מה?
ברנרדה: ואני שואלת גם, לשם מה כוח?
פטרוקיו: אם נסחף כך בדברים, וגם אולי נגלוש הצידה, ודאי נרצה להשתמש קצת בכוח? [עוצר. מסביר] מה דעתך?
ברנרדה: ככה, אתה אומר?
פטרוקיו: ככה…
ברנרדה: [שוקלת] אתה מתכוון להשליך דברים?
פטרוקיו: אני חשבתי להשליך כמה דברים…
ברנרדה: אילו דברים?
פטרוקיו: חפצים. שנמצאים כאן בסביבה.
ברנרדה: כמו הואזה?
פטרוקיו: לא חשבתי במיוחד על הואזה, אבל…
ברנרדה: אין סיבה שתשליך את הואזה, מן הסתם.
פטרוקיו: [מסביר] לא…
ברנרדה: אז פשוט אל תשליך את הואזה.
פטרוקיו: אני לא חשבתי לכלול במיוחד את הואזה…
ברנרדה: אז אל תכלול את הואזה! [עוצרת. בנחמדות] טוב?
פטרוקיו: אין צורך לכלול את הואזה… [מנסה מחדש] אבל חשבתי שכל הענין יתפתח לסערת רגשות ממש… את מבינה? אני מתכוון שאולי לא אחשוב בכלל, או לא אדע בכלל מה אני עושה, ואולי ארצה להשליך את הואזה רק בגלל שאני יודע כמה אהבת אותה, כשקנית אותה .
ברנרדה: כן, אולי כדאי אם ככה, שנוציא מפה את הואזה לפני שכל זה יקרה. [סוגרת את הספר, מתרוממת לישיבה]
פטרוקיו: כן, כדאי…
[ברנרדה הולכת לכיוון המטבח]
ברנרדה: אולי אפשר לשים אותה במטבח בינתיים?
פטרוקיו: [עוצר בעדה] לא, לא בהכרח במטבח…
ברנרדה: לא במטבח?
פטרוקיו: מדוע דווקא במטבח?
ברנרדה: [עוצרת, תוהה] בעצם, מדוע לא?
פטרוקיו: חשבתי שעוד בטח נצטרך את המטבח, לאחר מכן.
ברנרדה: [כמעט מאבדת משלוותה] מה חשבת לחולל במטבח?
פטרוקיו: [כדרך אגב] חשבתי בעיקר על סט הקערות היפה הזה, מווינה.
ברנרדה: לא בא בחשבון!
פטרוקיו: טוב, זה…
ברנרדה: אמרתי לא בא בחשבון! אין לנו מה לחפש במטבח.
פטרוקיו: את דווקא תחפשי את הסכין ההיא, של הלזניה. וזה יהיה מאוד דחוף לך, כשאני אברח לסלון.
ברנרדה: סכין?
פטרוקיו: עם כל הכבוד…
ברנרדה: [תוהה] למה שארצה להוציא סכין?
פטרוקיו: לא יודע, בנקודה הזו זו באמת תהיה הגזמה.
ברנרדה: כל העניין נראה לי מיותר. לשם מה אני צריכה סכין?
פטרוקיו: את שואלת אותי? [פאוזה] אני לא יודע מה עובר לך בראש. וגם את, לא נראה שתהייה לך איזו דעה [פאוזה] או לפחות ככה זה יתפרש, מהמבע על הפרצוף שלך.
ברנרדה: [סקרנית, מוחמאת] ואיך ייראה הפרצוף שלי, אם אפשר לשאול?
[מביטים אחד על השני, פריז, היא מתרככת מהנאה, הוא מתרכך אחריה, שניהם מצחקקים במבוכה]
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: בוא נדבר על מה שדיברנו מקודם.
פטרוקיו: באיזה שלב, באיזה עניין ומה היה הנושא?
ברנרדה: כמה אנחנו מרגישים, כל פעם מחדש. איך היה לנו בנורווגיה איך היה באיסטנבול ובכלל על כמה נהנינו בחו"ל, ועל כמה שאנו נהנים לדבר על כך.
פטרוקיו: הו, ברנרדה, נורווגיה, ספרד, איסטנבול, חו"ל ובכלל, כל העולם הגדול…
ברנרדה: הו, הו, הו, הו, הו ובכלל הו.
פטרוקיו: הו, הו, הו…
ברנרדה: [קוטעת אותו] אתה מוכן להיות קצת יותר ענייני.
פטרוקיו: באיזה עניין?…
ברנרדה: בעניינִי…
פטרוקיו: את מתכוונת להצהרת הרגשות בייחוד?
ברנרדה: כן, אתה מצהיר?
פטרוקיו: כבר שאלת אותי שלוש פעמים.
ברנרדה: ומה קרה?
פטרוקיו: אני עניתי שלוש פעמים.
ברנרדה: מה ענית?
פטרוקיו: עניתי בשאלה…
ברנרדה: ואני ידעתי את התשובה?
פטרוקיו: בטח שידעת.
ברנרדה: [מסופקת, ואז סקרנית] ומה ידעתי?
פטרוקיו: אני לא יודע.
ברנרדה: ואני כן ידעתי?
פטרוקיו: את בטח שידעת…
ברנרדה: [כנ"ל] מה ידעתי?
פטרוקיו: אני לא יודע.
ברנרדה: ידעתי שאתה לא יודע?
פטרוקיו: אנחנו מדברים על זה בלי להפסיק, בלי להפסיק, בואי נדבר על משהו אחר
ברנרדה: על מה אתה רוצה לדבר?
פטרוקיו: על מה שאי אפשר ולעולם לא יהיה אפשר. על זה בדיוק.
ברנרדה: ואיך נדבר על מה שאי אפשר?
פטרוקיו: נצטרך למצוא דרך.
ברנרדה: אתה חושב שזו תהיה דרך ארוכה?
פטרוקיו: זה אכפת לך אם זו תהיה דרך ארוכה?
ברנרדה: אם זו תהיה דרך ממש ארוכה אני מעדיפה לנוח קצת לפני כן.
פטרוקיו: אפשר ישר להגיע לסכין…
ברנרדה: הסכין?
[הוא מרים את ידה בתנוחה מאיימת של סכין, היא מוצאת עצמה אוחזת בסכין הדמיוני,]
ברנרדה: מתי אני החזקתי בסכין?
פטרוקיו: זה קרה אחרי ששברתי את אותן הקערות.
ברנרדה: ק… [בצער רב] אבל לא היית מוכרח להגיע לקערות…
פטרוקיו: הגעתי, את יודעת איך דברים יכולים להתגלגל, אחרי כל הצעקות…
ברנרדה: [תמהה] ולשם מה היו הצעקות?
פטרוקיו: הצעקות היו כתגובה על ההאשמות.
ברנרדה: ועל מה היו ההאשמות?
פטרוקיו: הן היו תגובה לאותן העלבות. [נסוג] או לדברי השבח הנהדרים, שכנראה לחשתי לך… או למקומות הצנועים שבהם צבטתי אותך…[מבהיר] כבר אי אפשר לדעת.
ברנרדה: ואיך כל זה התחיל?
פטרוקיו: או מהסנטר, או מכל דבר אחר.
ברנרדה: ואיך כל זה נגמר?
פטרוקיו: אני לא יודע, זה בידיים שלך.
ברנרדה: מה בידיים שלי?
פטרוקיו: הסכין! את לא ממש מתכוונת להשתמש בה, נכון?
ברנרדה: למה שארצה להשתמש בה?
פטרוקיו: יש לך סיבות טובות להשתמש בה
ברנרדה: [מאיימת] אין לי אף סיבה להשתמש בה
פטרוקיו: [מאוכזב] אז תחזירי אותה למגירה. זה באמת היה מספיק
[הוא חוזר לשכב במיטתו, מכבה את האור]
ברנרדה: [שבה ומדליקה את האור] להחזיר? אז מה, אתה אומר שהוצאתי אותה סתם?
פטרוקיו: לא סתם, למה סתם…
ברנרדה: כי אני לא אוהבת להוציא דברים סתם. אתה מכיר אותי, ו…
פטרוקיו: [באדיבות] כן, אני מכיר אותך …
ברנרדה: ואני לא אוהבת להוציא סתם.
פטרוקיו: אז אל תוציאי סתם!
ברנרדה: למה אתה אומר סתם? [בקרירות] אני אקח אותה לסלון. ואיפה אתה תהיה?
פטרוקיו: אני לא אומר לך. את התעכבת יותר מידי במטבח, להחזיר, לא להחזיר. …
ברנרדה: ואם אסיט את הוילון אמצא אותך מאחוריו?
[פטרוקיו שותק]
ברנרדה: אני מסיטה את הוילון, אתה מאחוריו? [מורידה ממנו את השמיכה, מוצאת אותו שוכב חיוור ומפוחד]
פטרוקיו: לא…
ברנרדה: [פאוזה] ומה עכשיו? [היא גוחנת מעליו וכמו מאיימת על צווארו, בנימה תמה]
פטרוקיו: עכשיו?
ברנרדה: מה…
פטרוקיו: אנחנו שוכבים במיטה הרחבה שלנו, בנעימים…
[היא נשארת קפואה]
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: כן?
פטרוקיו: הסכין!
ברנרדה: [נבהלת] אוי!
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: [לא זזה] גם לי יש מה לומר.
פטרוקיו: זו צורה לדבר?
ברנרדה: יש לי הרבה לפרוק.
פטרוקיו: איי!
ברנרדה: אולי אפתח במשהו כללי!
פטרוקיו: זה לא נכון.
ברנרדה: ובעוד משהו כללי.
פטרוקיו: זה לא מדויק.
ברנרדה: ועוד משהו קטן…
פטרוקיו: [נעלב, מרצין] ככה את חושבת?
ברנרדה: יותר ויותר עם הזמן.
פטרוקיו: זה הכל?
ברנרדה: ואיזו הערת סוגריים…
פטרוקיו: כן, הא, טוב…
ברנרדה: ומחוץ לסוגריים…
פטרוקיו: כן, זה נכון.
ברנרדה: ושוב בסוגריים אחרים…
פטרוקיו: טוב… [מעכל] זה לא כל כך נורא…
ברנרדה: סימן קריאה, סימן קריאה, סימן שאלה…
פטרוקיו: הי, זה גם את.
ברנרדה: סימן פיסוק!
פטרוקיו: א…
ברנרדה: אל תענה לי. וכמה דברים שרציתי לומר לך כבר המון זמן…
פטרוקיו: [מודה, מתרכך] כן, זה הכל נכון
ברנרדה: ירדה לי אבן מהלב. [היא מרפה לרגע, ושוב חוזרת ומאיימת] ויש גם משהו ספציפי אחד או שניים שרציתי להזכיר, בהזדמנות.
פטרוקיו: [במבוכה עליצה] כן, טוב, ככה אני.
ברנרדה: וזה…
פטרוקיו: [מתבייש] קורה…
ברנרדה: וגם זה…
פטרוקיו: את רואה הכל. [מגמגם]
ברנרדה: ועל הזדמנויות מסוימות בייחוד.
פטרוקיו: למשל?
ברנרדה: למשל כשאתה ישן.
פטרוקיו: טוב, ברנרדה, זה אנושי.
ברנרדה: אז תדע מה אני חושבת. ועל הזדמנויות אחרות…
פטרוקיו: למשל?
ברנרדה: כשאתה ער.
פטרוקיו: [מייבב] אני יודע, זה בלתי נסבל.
ברנרדה: ובלי קשר גם איזה נושא צדדי אחד. מאוד צדדי. [מדגישה את הצדדי]
פטרוקיו: כמה צדדי?
ברנרדה: מאוד צדדי.
פטרוקיו: היה יותר צדדי.
ברנרדה: אז הוא…
פטרוקיו: לא היה ולא נברא.
ברנרדה: שקרן!
פטרוקיו: [מתחמק ממנה] זה היה מזמן.
ברנרדה: [מנסה לתפוש אותו] אתה מתחמק. מתחת לשולחן.
פטרוקיו: [מתחמק שוב] זה היה קטן.
ברנרדה: אתה בורח, לשירותים, רכיכה.
פטרוקיו: אני סוגר אחריי את הדלת.
ברנרדה: אתה לא מצליח [הם נאבקים. כל אחד דוחף את השני בכיוונו]
פטרוקיו: את לא מספיקה להיכנס. [הוא מביס אותה, היא נופלת אחורה] נעלתי.
ברנרדה: אני צועקת — שלא תחשוב אפילו לצאת משם. [פאוזה] אני צועקת — שלא תחשוב אפילו שתוכל לצאת משם, אתה שומע? [פאוזה] אני צועקת — צא משם עכשיו, ותסתלק מפה!
[נבהלת מעצמה]
פטרוקיו: אני צועק — בסדר גמור! [כנ"ל]
ברנרדה: אני צועקת — טוב מאוד! [כנ"ל]
פטרוקיו: אני צועק… [מהסס] אני צריך הפסקה.
[המשחק נעצר]
ברנרדה: גם אני
פטרוקיו: [מצביע על עיתון שנמצא בצד שלה] אפשר?
[היא מעבירה לו את העיתון, משמיעה קול נקישה, הוא כמו מושיט יד מבעד לחריץ. הוא שוכב במיטה וקורא, היא נשכבת לידו. פאוזה ארוכה ]
פטרוקיו: [כקורא מתוך העיתון] מתיחות…
ברנרדה: מתיחות
פטרוקיו: [מעביר עמוד] משברים…
ברנרדה: משברים
פטרוקיו: [מעביר עמוד] פערים…
ברנרדה: פערים…
פטרוקיו: תרבות….
ברנרדה: תרבות.
פטרוקיו: [מעביר עמוד] ספורט…
ברנרדה: ספורט
[פטרוקיו מעביר עמוד. העיתון נגמר. פאוזה. עיניהם נפגשות דרך החריץ הדמיוני. הם בוחנים אחד את השניה שעה ארוכה, החריץ כמו מתרחב והם ממשיכים לבחון זה את זו. התשוקה מתגברת, הם מתקרבים בכדי להתנפל זה על זו, הם עוצרים בעד עצמם כשהם כמעט צמודים. בוחנים אחד את השניה רגע נוסף. מתנשמים ארוכות. ומוותרים]
ברנרדה: אנחנו…
פטרוקיו: כן.
ברנרדה: ו…
פטרוקיו: מאוד סביר.
ברנרדה: ו…
שניהם: לא! [מהרהרים] לא…
ברנרדה: ואז?
פטרוקיו: נשכבים במיטה, ממש ככה.
ברנרדה: ככה… [היא מסדרת לעצמה את הכרית מתחת לראשה]
[פאוזה, היא מפנה אליו ראשה בציפייה]
פטרוקיו: [בלי להסיט ראשו אליה] ברנרדה…
ברנרדה: הו…
[מסתובבים איש לכיוונו, מתכסים]
מסך

אריאל

,
אריאל שוכב במיטה, מחבק את דובי, הוא לא מצליח להרדם, קם לישיבה.
אריאל
אני כל כך רוצה שזה יבוא לי
אני רוצה שזה יבוא מהשמיים
או מאיפה שהו!
אני רוצה שזה יבוא כבר,
וזה כואב לי בחזה.
דובי
(כמתוך שינה)
אתה רוצה, וזה יבוא.
אריאל
אתה חושב דובי?
דובי
בוודאי שאני חושב.
אז בשביל מה אני פה,
בשביל לחמם?
אריאל
כן, אבל דובי, אני כל כך רוצה שזה יבוא
כבר עכשיו, על המיטה
ואני בסך הכל ילד,
ומה הסיכוי שזה יבוא ככה פתאום
לילד?
ומאיפה זה יבוא, מהעצים?
אני מסתכל מהחלון,
הכל אפור, וחדגוני!
אני פוקח את העיניים, מפוכח
וכבר מבין שזה אף פעם לא יבוא לי.
דובי
(פונה אל אריאל, מתרומם כמעה)
באמת אריאל,
אומרים לך הרי שזה יבוא
אנשים מבוגרים, שכבר היו פה
והם מסתכלים עליך, ורואים את הפוטנציאל
אפילו שהם רק דובי.
כל אחד יש את הזמן שלו, גם מוצארט
שזה הגיע אצלו כשהיה בן שש
אבל מוצארט זה מוצארט
אל תדאג,
זה מאוד יבוא לך.
(מנסה להתכסות)
אריאל
אני רוצה אבל שזה יבוא לי עכשיו!
מוצארט זה מוצארט,
אבל מה אם זה לא יבוא, גם בגיל שבע או גיל שמונה?
אפילו אם אתאמן חזק חזק ואביא את עצמי לקצה
ואז, כשזה לא יבוא, אני אשאר רגיל לגמרי
אחרי שכבר התאמנתי?
אז שיבוא עכשיו, או שכן או שלא,
ונחסוך את ההתאמנות הזו!
דובי
בסדר, אבל זה גם יכול לבוא אחר כך, לא?
בבוקר.
אתה לא הולך להתאמן עכשיו כשההורים ישנים.
אתה תשכב ותחכה ותתגלגל ככה?
הנה, תמרח את המשחה הזו. היא תעזור לך.
(מוציא משחה ונותן אותה לאריאל)
אריאל
משחה?
דובי
כן,
והיא אמורה לעורר את זה, שזה יבוא לך,
באופן טבעי.
היא מזרזת את הדברים לבוא יותר מהר.
והיא גם תרגיע אותך, על הדרך, ככה שעד שמשהו יבוא,
תוכל קצת לישון.
אריאל
ואני אמרח ואז זה יבוא?
דובי
תמרח, וקודם תרגע,
ואז, אחרי שתרגע, זה יבוא.
שים קצת מתחת לאף.
והכי טוב אם זה יבוא כשאתה ישן.
אריאל
טוב.
(נשכב, מתכוון למרוח, ומתוך שכיבה)
אבל מה אם אני אלך לישון, ואז זה בדיוק
יבוא ויעבור לידי, ויהיו לו שאלות? מה אז?
והוא ירצה לשאול אותי למשל, אם כינור, או ויולה, ולא תהייה לי תשובה?
דובי
אם זה יבוא ותישן, אני אעיר אותך טוב?
הרי אף אחד לא יחליט שום דבר בלי שתגיד מה דעתך.
את שם?
אריאל
(קם שוב לישיבה)
לא!
דובי
למה?
אריאל
כי לא!
דובי
תראה, אריאל, אני דובי,
ואני איתך ואני החבר הטוב ביותר שתמיד תוכל
לסמוך עליו ואף פעם לא אעזוב אותך
אבל אני גם עושה את העבודה שלי
ואני כאן ונחמד לנו לפני שאתה הולך לישון
אבל אתה לא יכול להחזיק אותי סתם.
רק בתנאי שאתה הולך לישון, ואז אני הולך קצת
לדברים שלי –
כי אני דובי, אבל זה לא אומר שאני לא עסוק. מבין?
אז עכשיו אם אתה רוצה לשבת ולחכות שמשהו יבוא
אני מבקש ממך לא להחזיק אותי.
אריאל
(מופתע)
אתה תלך דובי?
דובי
(מרכך)
מה פתאום שאלך? אני אף פעם לא אלך.
אני רק אומר שכדאי שנלך לישון עכשיו.
(הוא משכיב את הילד לישון)
טוב?
אז תמרח את המשחה.
(אריאל מורח את המשחה מתחת לאף, דובי מביט בזהירות, ממתין קצת)
ב.
דובי
אריאל?
אריאל
אני ער.
דובי
אתה מרגיש משהו?
אריאל
לא. אני מריח וניל.
זה בגלל המשחה?
דובי
כן. המשחה. וזה גם המלאכים.
הם בדרך.
אתה לא מרגיש כלום?
אריאל
כמו מה?
דובי
שאתה עייף…
אריאל
לא. המלאכים בדרך? מתי הם יגיעו?
דובי
הם בדרך. אבל זו גם יכולה להיות דרך ארוכה.
אולי הם בדרך משוודיה…
אריאל
המלאכים באים משוודיה?
דובי
לא כל המלאכים.
אבל כנראה שהמלאכים שלך הם כאלה שבאים משוודיה.
אריאל
למה משוודיה?
דובי
למה לא? יש מלאכים מצוינים בשוודיה.
הם מלאכים מאוד מקצועיים
והם הולכים להביא לך. כבר דיברתי איתם.
החיסרון היחיד הוא שלוקח להם קצת יותר זמן.
הם מביאים הרבה דברים, ואולי הם יבואו בספינה,
וזה יכול לקחת גם חודש.
אריאל
אני לא רוצה מלאכים משוודיה!
דובי
אבל זה הכי טוב שיש.
כל ילד היה מתפלל שיבואו אליו מלאכים משוודיה
בעיקר בתחום הספרות,
וגם בתחום הרפואה
מחלקים פרסים מאוד חשובים בשוודיה.
אבל הם יבואו רק עוד חודש,
הם רק עכשיו יצאו משוודיה.
אריאל
אני רציתי מלאכים מכאן
לא רוצה מלאכים תוצרת חוץ
זו לא ההכרה שאני רוצה
אני רוצה שיעריכו אותי פה
ופה הם עדיין לא באו לי
זה לא אמור היה לקחת להם כל כך הרבה זמן
הם יכלו לבוא מירושלים!
דובי
נפלת על הראש?
אמרתי לך שהם בדרך,
מלאכים מהגוש האירופי
אתה יודע איזה קהל יהיה לך שם?
מי אתה שואף להיות?
גם רובינשטיין ומהטה נסעו לאירופה
למרות שנתנו להם כאן.
אתה באמת קצת מותח את הקו. זו שוודיה.
מדינה עם מורשת,
זה אנדרסן.
ואם לא תרצה, אתה שייך גם לאיחוד
שזה בלי גבולות, אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה,
תרצה רומניה, אז רומניה,
תרצה צרפת אז צרפת.
באים בשבילך מלאכים,
ואומרים לך שהם בדיוק בשבילך עזבו את שוודיה
עם מדליות.
ומה יהיה אם יגיעו ואתה לא תהייה פה?
ואז יחפשו ילד אחר ויכריזו עליו במקום?
אתה חושב שיש להם סבלנות?
אם הם מחפשים מלחין, או מחפשים נוירולוג,
הם יבואו וישיגו נוירולוג.
אתה יודע כמה ילדים מתפללים שיבוא אליהם מלאך משוודיה?
אריאל
טוב, אני מוכן לבחון את זה
אבל בזריזות.
דובי
הנה, הנה!
אני שומע, קוראים לך,
יש קול. זו שיחה משוודיה,
הם מוסרים לך הודעה.
ילד
אלו המלאכים השוודים?
דובי
הם קוראים לך, בבירור,
זה קול רחוק, והוא בשוודית,
אני יכול לתרגם לך.
אריאל
מה הם אומרים?
דובי
כן, הם אומרים,
אריאל, אריאל,
חכה רגע לפני שאתה פוסל!
אנחנו המלאכים, אנחנו מצטערים מאוד על העיכוב
אבל אנחנו בדקנו ואנחנו יכולים לתת לך
גם במדעים מדוייקים וגם במדעי הרוח
יכולת בסדר גודל כזה שמובילה לפרס נובל כפול
זה הישג חסר תקדים שלא היה כמותו מאז ההישג של קירי.
תמתין קצת אם אפשר, גם עבור האנושות,
מגיעים אליך מאוד מאוד בקרוב, על הספינה
בים הבלטי, עוד מעט נעגון בחוף פולין,
בינתיים אם אפשר
תהייה ילד טוב
ותנסה לחטוף כמה שעות שינה.
אריאל
מלאכים, אני מחכה, אבל אני גם קצת בספקות
מלאכים תוצרת חוץ זו לא הייתה הבחירה הטבעית שלי
ואין לי שום דבר נגד שוודיה.
אתם יכולים לבוא, אבל אני לא מבטיח שום דבר,
אם יבוא מישהו לפני כן, ויציע משהו אטרקטיבי,
כנראה שאלך איתו.
דובי
אתה צריך להחליט,
זה לא מלאכים שבאים בכל מקרה
כמו קו תעופה סדיר מניו יורק
באים במיוחד. ובשביל להביא לך!
אתה לא יכול לגרור אותנו,
אתה מחליט עכשיו אם אתה מחכה לנו או לא.
עצה שלנו, עדיף לך ללכת על הנובל הכפול
זה חסר תקדים!
מה דעתך קצת לישון על זה?
אריאל
מה אכפת לכם שאני אלך לישון?
דובי
אכפת לנו, כי כולנו עייפים פה.
אריאל
זה אתה אומר, או המלאכים אומרים?
דובי
זה המלאכים, אני לא אמרתי כלום.
אריאל
זה נשמע כאילו אתה אומר לי ללכת לישון.
דובי
לא, המלאכים, הם גם רוצים שתלך לישון.
נכון המלאכים?
כן, כן. אנחנו מאוד רוצים. זה טוב לכולם,
עדיף שנבוא אחרי שכבר ישנת. בגלל ההתרגשות.
אנשים מגיבים מאוד אמוציונלית למדליות
במיוחד אם הם מתחת לגיל שבע.
אריאל
אתם גם נתתם למוצארט?
דובי
לא, הוא קיבל ממלאכים מתחום הקיסרות האוסטרית,
אבל אנחנו בקשרים טובים.
בפועל זה באמת באמת לא חשוב,
כי כאן אירופה והכל עובד לפי סטנדרטים
ואם קיבלת מאיתנו
זה כאילו קיבלת מאלו שנתנו למוצארט.
אריאל
בסדר,
אבל אני מקווה שאתם באמת בדרך
ואתם לא דובי.
דובי
מה פתאום דובי,
אנחנו המלאכים משוודיה.
אריאל
טוב, אז להתראות.
דובי
לילה טוב אריאל.
אנחנו סוגרים עכשיו.
אריאל
לילה טוב המלאכים.
דובי
סגרנו.
ג.
דובי
אריאל… אריאל…
נרדמת?
אריאל
לא קניתי אף מילה.
דובי
למה לא?
אריאל
ממתי מלאכים מדברים בטלפון?
דובי
זה היה דרך הלוויין.
הם משתמשים בחיבור של מלאכים.
אריאל
אני חושב שהם מושכים אותי
ואז הם ימשכו אותי בהבטחות ובפרסים
עד גיל שמונים
ובסוף אמות ורק אז אקבל מדליה
אני מכיר את ההתנהלות הזו.
אנשי רוח נהרסים ככה מימין ומשמאל,
אני רוצה את ההכרה שלי עכשיו.
דובי
גם אם יבואו ויחתמו לך
מה אתה חושב
קריירה זה נהייה מיד? זה מאוד הדרגתי
אפילו מוצארט…
אריאל
מוצארט בגיל שש כבר סיים את האופרטה הראשונה שלו.
ביד אחת
על צ׳לו ופסנתר.
לא מתחיל את הקריירה שלי, אם אין לי משהו ביד.
דובי
טוב. זו בחירה שלך.
אתה יכול לבחור לקבל ואתה יכול להיות פרנואיד.
היו כאן המלאכים, בשיחת לווין,
ואמרו לך ישירות.
זה מלאכים. גוף ממלכתי. לא איזה ארגון פיקטיבי
אתה יודע מה יקרה אם מישהו יתלונן עליהם?
אריאל
אני לא הולך להתלונן על אף אחד,
זה פרסום רע. רוצה לקבל את מה שמגיע לי, וזהו.
הבטחה. בכתב. עם חותמת!
דובי
ומה אם לא יבואו?
אריאל
סליחה?
דובי
ומה אם, באופן לא צפוי, משהו יקרה בדרך
איזו ספינה תתהפך חס וחלילה
או שטורקיה תסגור את המים הטריטוריאליים
אתה יודע מה קורה בטורקיה?
או מסיבות של גורמי שמיים. גורמי שמיים זו ארכה
מעל למלאכים. אין להם מה לעשות מולם.
אני מדבר על אלוהים לדוגמא.
אריאל
אתה אומר שאלוהים לא רוצה להעניק לי?
דובי
חס וחלילה. הוא מאשר את זה ראשון.
אבל הוא גם מאשר אם יש מעל יוון בערב מסוים
גשם. סופת ברקים. הוא מתנגש עם עצמו
ואז המלאכים יושבים שבועיים בסלוניקי
ומה אז?
אריאל
לא אוכל את הקישקושים האלו על סלוניקי.
אני בולע את המשחה עכשיו!
דובי
למה אריאל? למה?
אני מעלה כאן רעיון קצת חתרני והיפוטתי ובבקשה אל
תשלול אותו ישר,
לא מספיק לך, ישמור השם, להסתפק במשהו סולידי,
כמו להיות פשוט, מי שאתה?
תחשוב על זה, מה רע כבר יכול לצאת? כמו בעבר הלא רחוק.
אתה יודע, אנשים נולדו, חרשו את האדמה, הביאו ילדים.
עוד לא המציאו את המילה אושר. כמו שלא המציאו את המילה, קוביזם.
מי חשב על זה בכלל?
לא היו כל השאלות האלו.
אריאל
תגיד, איפה אתה חי, במאה ה17?
כאן אם אתה לא יוצא לרחוב אם שני תארים וטאלנט נדיר בולעים אותך. אתה שקוף. מה אני הולך למכור להם, ציורי שמן
מסריחים שציירתי בבית אחרי שלא התקבלתי לאקדמיה?
זה מתכון מוכח להיהפך להיטלר.
עדיף לחתוך את עצמי עכשיו, ולא לתת לכל האשליות האלה להסתובב חופשי. אתה יודע כמה מסוכן זה ילד עם מטען כזה מסתובב בלי רסן בעולם? אתה רוצה להיות אשם בכל התסכול הזה?
דובי
טוב. אתה רוצה לחתוך את עצמך עכשיו. בסדר.
אריאל
מה בסדר?
דובי
בסדר. אם אין לך סבלנות לחכות, או לשמוע הסברים
של מבוגרים ממך, תעשה מה שאתה מבין.
אריאל
אתה אומר לי לחתוך את עצמי דובי?
דובי
אני לא אמרתי לך שום דבר
אתה אגומניאק קפריזי חסר כל כבוד וסבלנות
שחושב שהכל מגיע לו.
למה שיתנו לך? אתה בן חמש.
ככה? תוכיח משהו, תגיע לאיזו מסקנה על החיים
תחווה משהו. אתה רוצה לחתוך את עצמך, נראה אותך.
אולי זה יתן לך איזה מימד עומק ואז יבוא מישהו ויסתכל עליך.
יש לי חדשות בשבילך, אתה חושב שמישהו בא ונותן לך?
עם שליח? אתה תתגלגל בכל המדורים
עד שמישהו יתלה תמונה שלך על הקיר של החוג השכונתי לאמנות
עשר שנים אחרי שכבר סיימת אותו
כי זה יהיה המקום היחיד שיזכרו את הפרצוף שעל הכרטיס אשראי שלך,
וגם אז, איזה כלב יבוא וישתין על האדומים והכחולים שלך. ואז אתה תתחנן שהמורה שלך מהחטיבה תכתוב עליך המלצה שהיית תלמיד מיוחד. מיוחד!?
היא תכתוב לך איזה משהו על פתק רק מרחמים ומפליאה, מי מבקש המלצה מהמורה שלו מהחטיבה? ואז תצטרך לעבוד בתור איזה גרפיקאי של חברה מקומית לנייר טואלט ולעצב בשבילם את הכלבים והג׳ירפות ״המקוריים״ שלך, אמנות קקי! ותתבכיין על זה שחברת הנייר טואלט המתחרה גונבת לך את הדוגמא, ועוד תרצה לתבוע אותם. אתה מבין! אתה מבין את זה?
אריאל
[בוכה בקול, שב להיות ילד]
דובי
[לאחר רגע ארוך, מתעשת]
סליחה…
סליחה אריאל.
אריאל לא התכוונתי להפחיד אותך.
אריאל
למה אתה אומר את זה?
דובי
שום דבר. זה שום דבר…
אני נסחפתי קצת. אני סיפרתי דוגמא על מישהו אחר…
אריאל
אני רוצה שמישהו יתן לי.
אני רוצה להיות מיוחד…
דובי
אתה מיוחד! אתה הכי הכי מיוחד.
הנה, הנה.
אני אתן לך מדליה. טוב?
[הוא מוציא משהו מסיכו, מדליית שוקולד, מעניק לאריאל]
אריאל
מה זה?
דובי
זו מדליה,
לילד הכי הכי מיוחד.
אריאל
זה באמת?
זה גם מה שמוצארט קיבל?
דובי
גם… גם.
אריאל
אתה חושב שאני אצליח דובי?
דובי
אני חושב שיש לך תשוקה מאוד מאוד גדולה.
אריאל
כן, אבל אתה מאמין בי?
דובי
אני מאמין. כן. בטח! אחרת מה אני? אני הדובי שלך.
אבל אני מאמין גם שאתה מכביד על עצמך
כי אתה רוצה מאוד מאוד…
אתה צריך קצת להניח לזה אריאל, והכל יקרה.
הכל יקרה מעצמו. כשתלמד להיות פחות קשה עם עצמך.
אתה תראה. זה יבוא.
אתה צריך לעצום את העיניים ולומר
אני אריאל, אני המלאך אריאל,
והכל יבוא לי.
אריאל
[עוצם את העיניים]
הכל יבוא לי?
דובי
כן, הנה, כשאתה מרפה.
הנה אריאל, העיניים נכבות לאט לאט.
אריאל
הכל יבוא…
דובי
כן, הנה, אתה נרגע לאט לאט,
אתה תראה, הכל יתגלה לך,
הוא יתגלה לך, בדרך שהיא שלך בלבד,
והיא גם לפעמים קשה… קשה מאוד,
כך תפליג בסירת דגים קטנה, לבד בים נורא,
תפליג והכרישים יסתובבו מסביב, ויכרסמו לאט, עד ש…! אוי אריאל…
לא. לא הדרך הקשה.
הנה המלאכים, עוזבים את חוף אירופה,
מאותתים לך מבין העננים…
אותות של כוכבים צפים ומאירים אליך,
אנחנו באים אריאל,
אנחנו שטים אליך אריאל
שטים אליך בסירת דגים קטנה…
שטים, מתעופפים. אריאל, הקשב…
הנה הגענו.
אנחנו פה.
אריאל?
[אריאל נרדם בינתיים…]
סוף.