אריאל

,
אריאל שוכב במיטה, מחבק את דובי, הוא לא מצליח להרדם, קם לישיבה.
אריאל
אני כל כך רוצה שזה יבוא לי
אני רוצה שזה יבוא מהשמיים
או מאיפה שהו!
אני רוצה שזה יבוא כבר,
וזה כואב לי בחזה.
דובי
(כמתוך שינה)
אתה רוצה, וזה יבוא.
אריאל
אתה חושב דובי?
דובי
בוודאי שאני חושב.
אז בשביל מה אני פה,
בשביל לחמם?
אריאל
כן, אבל דובי, אני כל כך רוצה שזה יבוא
כבר עכשיו, על המיטה
ואני בסך הכל ילד,
ומה הסיכוי שזה יבוא ככה פתאום
לילד?
ומאיפה זה יבוא, מהעצים?
אני מסתכל מהחלון,
הכל אפור, וחדגוני!
אני פוקח את העיניים, מפוכח
וכבר מבין שזה אף פעם לא יבוא לי.
דובי
(פונה אל אריאל, מתרומם כמעה)
באמת אריאל,
אומרים לך הרי שזה יבוא
אנשים מבוגרים, שכבר היו פה
והם מסתכלים עליך, ורואים את הפוטנציאל
אפילו שהם רק דובי.
כל אחד יש את הזמן שלו, גם מוצארט
שזה הגיע אצלו כשהיה בן שש
אבל מוצארט זה מוצארט
אל תדאג,
זה מאוד יבוא לך.
(מנסה להתכסות)
אריאל
אני רוצה אבל שזה יבוא לי עכשיו!
מוצארט זה מוצארט,
אבל מה אם זה לא יבוא, גם בגיל שבע או גיל שמונה?
אפילו אם אתאמן חזק חזק ואביא את עצמי לקצה
ואז, כשזה לא יבוא, אני אשאר רגיל לגמרי
אחרי שכבר התאמנתי?
אז שיבוא עכשיו, או שכן או שלא,
ונחסוך את ההתאמנות הזו!
דובי
בסדר, אבל זה גם יכול לבוא אחר כך, לא?
בבוקר.
אתה לא הולך להתאמן עכשיו כשההורים ישנים.
אתה תשכב ותחכה ותתגלגל ככה?
הנה, תמרח את המשחה הזו. היא תעזור לך.
(מוציא משחה ונותן אותה לאריאל)
אריאל
משחה?
דובי
כן,
והיא אמורה לעורר את זה, שזה יבוא לך,
באופן טבעי.
היא מזרזת את הדברים לבוא יותר מהר.
והיא גם תרגיע אותך, על הדרך, ככה שעד שמשהו יבוא,
תוכל קצת לישון.
אריאל
ואני אמרח ואז זה יבוא?
דובי
תמרח, וקודם תרגע,
ואז, אחרי שתרגע, זה יבוא.
שים קצת מתחת לאף.
והכי טוב אם זה יבוא כשאתה ישן.
אריאל
טוב.
(נשכב, מתכוון למרוח, ומתוך שכיבה)
אבל מה אם אני אלך לישון, ואז זה בדיוק
יבוא ויעבור לידי, ויהיו לו שאלות? מה אז?
והוא ירצה לשאול אותי למשל, אם כינור, או ויולה, ולא תהייה לי תשובה?
דובי
אם זה יבוא ותישן, אני אעיר אותך טוב?
הרי אף אחד לא יחליט שום דבר בלי שתגיד מה דעתך.
את שם?
אריאל
(קם שוב לישיבה)
לא!
דובי
למה?
אריאל
כי לא!
דובי
תראה, אריאל, אני דובי,
ואני איתך ואני החבר הטוב ביותר שתמיד תוכל
לסמוך עליו ואף פעם לא אעזוב אותך
אבל אני גם עושה את העבודה שלי
ואני כאן ונחמד לנו לפני שאתה הולך לישון
אבל אתה לא יכול להחזיק אותי סתם.
רק בתנאי שאתה הולך לישון, ואז אני הולך קצת
לדברים שלי –
כי אני דובי, אבל זה לא אומר שאני לא עסוק. מבין?
אז עכשיו אם אתה רוצה לשבת ולחכות שמשהו יבוא
אני מבקש ממך לא להחזיק אותי.
אריאל
(מופתע)
אתה תלך דובי?
דובי
(מרכך)
מה פתאום שאלך? אני אף פעם לא אלך.
אני רק אומר שכדאי שנלך לישון עכשיו.
(הוא משכיב את הילד לישון)
טוב?
אז תמרח את המשחה.
(אריאל מורח את המשחה מתחת לאף, דובי מביט בזהירות, ממתין קצת)
ב.
דובי
אריאל?
אריאל
אני ער.
דובי
אתה מרגיש משהו?
אריאל
לא. אני מריח וניל.
זה בגלל המשחה?
דובי
כן. המשחה. וזה גם המלאכים.
הם בדרך.
אתה לא מרגיש כלום?
אריאל
כמו מה?
דובי
שאתה עייף…
אריאל
לא. המלאכים בדרך? מתי הם יגיעו?
דובי
הם בדרך. אבל זו גם יכולה להיות דרך ארוכה.
אולי הם בדרך משוודיה…
אריאל
המלאכים באים משוודיה?
דובי
לא כל המלאכים.
אבל כנראה שהמלאכים שלך הם כאלה שבאים משוודיה.
אריאל
למה משוודיה?
דובי
למה לא? יש מלאכים מצוינים בשוודיה.
הם מלאכים מאוד מקצועיים
והם הולכים להביא לך. כבר דיברתי איתם.
החיסרון היחיד הוא שלוקח להם קצת יותר זמן.
הם מביאים הרבה דברים, ואולי הם יבואו בספינה,
וזה יכול לקחת גם חודש.
אריאל
אני לא רוצה מלאכים משוודיה!
דובי
אבל זה הכי טוב שיש.
כל ילד היה מתפלל שיבואו אליו מלאכים משוודיה
בעיקר בתחום הספרות,
וגם בתחום הרפואה
מחלקים פרסים מאוד חשובים בשוודיה.
אבל הם יבואו רק עוד חודש,
הם רק עכשיו יצאו משוודיה.
אריאל
אני רציתי מלאכים מכאן
לא רוצה מלאכים תוצרת חוץ
זו לא ההכרה שאני רוצה
אני רוצה שיעריכו אותי פה
ופה הם עדיין לא באו לי
זה לא אמור היה לקחת להם כל כך הרבה זמן
הם יכלו לבוא מירושלים!
דובי
נפלת על הראש?
אמרתי לך שהם בדרך,
מלאכים מהגוש האירופי
אתה יודע איזה קהל יהיה לך שם?
מי אתה שואף להיות?
גם רובינשטיין ומהטה נסעו לאירופה
למרות שנתנו להם כאן.
אתה באמת קצת מותח את הקו. זו שוודיה.
מדינה עם מורשת,
זה אנדרסן.
ואם לא תרצה, אתה שייך גם לאיחוד
שזה בלי גבולות, אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה,
תרצה רומניה, אז רומניה,
תרצה צרפת אז צרפת.
באים בשבילך מלאכים,
ואומרים לך שהם בדיוק בשבילך עזבו את שוודיה
עם מדליות.
ומה יהיה אם יגיעו ואתה לא תהייה פה?
ואז יחפשו ילד אחר ויכריזו עליו במקום?
אתה חושב שיש להם סבלנות?
אם הם מחפשים מלחין, או מחפשים נוירולוג,
הם יבואו וישיגו נוירולוג.
אתה יודע כמה ילדים מתפללים שיבוא אליהם מלאך משוודיה?
אריאל
טוב, אני מוכן לבחון את זה
אבל בזריזות.
דובי
הנה, הנה!
אני שומע, קוראים לך,
יש קול. זו שיחה משוודיה,
הם מוסרים לך הודעה.
ילד
אלו המלאכים השוודים?
דובי
הם קוראים לך, בבירור,
זה קול רחוק, והוא בשוודית,
אני יכול לתרגם לך.
אריאל
מה הם אומרים?
דובי
כן, הם אומרים,
אריאל, אריאל,
חכה רגע לפני שאתה פוסל!
אנחנו המלאכים, אנחנו מצטערים מאוד על העיכוב
אבל אנחנו בדקנו ואנחנו יכולים לתת לך
גם במדעים מדוייקים וגם במדעי הרוח
יכולת בסדר גודל כזה שמובילה לפרס נובל כפול
זה הישג חסר תקדים שלא היה כמותו מאז ההישג של קירי.
תמתין קצת אם אפשר, גם עבור האנושות,
מגיעים אליך מאוד מאוד בקרוב, על הספינה
בים הבלטי, עוד מעט נעגון בחוף פולין,
בינתיים אם אפשר
תהייה ילד טוב
ותנסה לחטוף כמה שעות שינה.
אריאל
מלאכים, אני מחכה, אבל אני גם קצת בספקות
מלאכים תוצרת חוץ זו לא הייתה הבחירה הטבעית שלי
ואין לי שום דבר נגד שוודיה.
אתם יכולים לבוא, אבל אני לא מבטיח שום דבר,
אם יבוא מישהו לפני כן, ויציע משהו אטרקטיבי,
כנראה שאלך איתו.
דובי
אתה צריך להחליט,
זה לא מלאכים שבאים בכל מקרה
כמו קו תעופה סדיר מניו יורק
באים במיוחד. ובשביל להביא לך!
אתה לא יכול לגרור אותנו,
אתה מחליט עכשיו אם אתה מחכה לנו או לא.
עצה שלנו, עדיף לך ללכת על הנובל הכפול
זה חסר תקדים!
מה דעתך קצת לישון על זה?
אריאל
מה אכפת לכם שאני אלך לישון?
דובי
אכפת לנו, כי כולנו עייפים פה.
אריאל
זה אתה אומר, או המלאכים אומרים?
דובי
זה המלאכים, אני לא אמרתי כלום.
אריאל
זה נשמע כאילו אתה אומר לי ללכת לישון.
דובי
לא, המלאכים, הם גם רוצים שתלך לישון.
נכון המלאכים?
כן, כן. אנחנו מאוד רוצים. זה טוב לכולם,
עדיף שנבוא אחרי שכבר ישנת. בגלל ההתרגשות.
אנשים מגיבים מאוד אמוציונלית למדליות
במיוחד אם הם מתחת לגיל שבע.
אריאל
אתם גם נתתם למוצארט?
דובי
לא, הוא קיבל ממלאכים מתחום הקיסרות האוסטרית,
אבל אנחנו בקשרים טובים.
בפועל זה באמת באמת לא חשוב,
כי כאן אירופה והכל עובד לפי סטנדרטים
ואם קיבלת מאיתנו
זה כאילו קיבלת מאלו שנתנו למוצארט.
אריאל
בסדר,
אבל אני מקווה שאתם באמת בדרך
ואתם לא דובי.
דובי
מה פתאום דובי,
אנחנו המלאכים משוודיה.
אריאל
טוב, אז להתראות.
דובי
לילה טוב אריאל.
אנחנו סוגרים עכשיו.
אריאל
לילה טוב המלאכים.
דובי
סגרנו.
ג.
דובי
אריאל… אריאל…
נרדמת?
אריאל
לא קניתי אף מילה.
דובי
למה לא?
אריאל
ממתי מלאכים מדברים בטלפון?
דובי
זה היה דרך הלוויין.
הם משתמשים בחיבור של מלאכים.
אריאל
אני חושב שהם מושכים אותי
ואז הם ימשכו אותי בהבטחות ובפרסים
עד גיל שמונים
ובסוף אמות ורק אז אקבל מדליה
אני מכיר את ההתנהלות הזו.
אנשי רוח נהרסים ככה מימין ומשמאל,
אני רוצה את ההכרה שלי עכשיו.
דובי
גם אם יבואו ויחתמו לך
מה אתה חושב
קריירה זה נהייה מיד? זה מאוד הדרגתי
אפילו מוצארט…
אריאל
מוצארט בגיל שש כבר סיים את האופרטה הראשונה שלו.
ביד אחת
על צ׳לו ופסנתר.
לא מתחיל את הקריירה שלי, אם אין לי משהו ביד.
דובי
טוב. זו בחירה שלך.
אתה יכול לבחור לקבל ואתה יכול להיות פרנואיד.
היו כאן המלאכים, בשיחת לווין,
ואמרו לך ישירות.
זה מלאכים. גוף ממלכתי. לא איזה ארגון פיקטיבי
אתה יודע מה יקרה אם מישהו יתלונן עליהם?
אריאל
אני לא הולך להתלונן על אף אחד,
זה פרסום רע. רוצה לקבל את מה שמגיע לי, וזהו.
הבטחה. בכתב. עם חותמת!
דובי
ומה אם לא יבואו?
אריאל
סליחה?
דובי
ומה אם, באופן לא צפוי, משהו יקרה בדרך
איזו ספינה תתהפך חס וחלילה
או שטורקיה תסגור את המים הטריטוריאליים
אתה יודע מה קורה בטורקיה?
או מסיבות של גורמי שמיים. גורמי שמיים זו ארכה
מעל למלאכים. אין להם מה לעשות מולם.
אני מדבר על אלוהים לדוגמא.
אריאל
אתה אומר שאלוהים לא רוצה להעניק לי?
דובי
חס וחלילה. הוא מאשר את זה ראשון.
אבל הוא גם מאשר אם יש מעל יוון בערב מסוים
גשם. סופת ברקים. הוא מתנגש עם עצמו
ואז המלאכים יושבים שבועיים בסלוניקי
ומה אז?
אריאל
לא אוכל את הקישקושים האלו על סלוניקי.
אני בולע את המשחה עכשיו!
דובי
למה אריאל? למה?
אני מעלה כאן רעיון קצת חתרני והיפוטתי ובבקשה אל
תשלול אותו ישר,
לא מספיק לך, ישמור השם, להסתפק במשהו סולידי,
כמו להיות פשוט, מי שאתה?
תחשוב על זה, מה רע כבר יכול לצאת? כמו בעבר הלא רחוק.
אתה יודע, אנשים נולדו, חרשו את האדמה, הביאו ילדים.
עוד לא המציאו את המילה אושר. כמו שלא המציאו את המילה, קוביזם.
מי חשב על זה בכלל?
לא היו כל השאלות האלו.
אריאל
תגיד, איפה אתה חי, במאה ה17?
כאן אם אתה לא יוצא לרחוב אם שני תארים וטאלנט נדיר בולעים אותך. אתה שקוף. מה אני הולך למכור להם, ציורי שמן
מסריחים שציירתי בבית אחרי שלא התקבלתי לאקדמיה?
זה מתכון מוכח להיהפך להיטלר.
עדיף לחתוך את עצמי עכשיו, ולא לתת לכל האשליות האלה להסתובב חופשי. אתה יודע כמה מסוכן זה ילד עם מטען כזה מסתובב בלי רסן בעולם? אתה רוצה להיות אשם בכל התסכול הזה?
דובי
טוב. אתה רוצה לחתוך את עצמך עכשיו. בסדר.
אריאל
מה בסדר?
דובי
בסדר. אם אין לך סבלנות לחכות, או לשמוע הסברים
של מבוגרים ממך, תעשה מה שאתה מבין.
אריאל
אתה אומר לי לחתוך את עצמי דובי?
דובי
אני לא אמרתי לך שום דבר
אתה אגומניאק קפריזי חסר כל כבוד וסבלנות
שחושב שהכל מגיע לו.
למה שיתנו לך? אתה בן חמש.
ככה? תוכיח משהו, תגיע לאיזו מסקנה על החיים
תחווה משהו. אתה רוצה לחתוך את עצמך, נראה אותך.
אולי זה יתן לך איזה מימד עומק ואז יבוא מישהו ויסתכל עליך.
יש לי חדשות בשבילך, אתה חושב שמישהו בא ונותן לך?
עם שליח? אתה תתגלגל בכל המדורים
עד שמישהו יתלה תמונה שלך על הקיר של החוג השכונתי לאמנות
עשר שנים אחרי שכבר סיימת אותו
כי זה יהיה המקום היחיד שיזכרו את הפרצוף שעל הכרטיס אשראי שלך,
וגם אז, איזה כלב יבוא וישתין על האדומים והכחולים שלך. ואז אתה תתחנן שהמורה שלך מהחטיבה תכתוב עליך המלצה שהיית תלמיד מיוחד. מיוחד!?
היא תכתוב לך איזה משהו על פתק רק מרחמים ומפליאה, מי מבקש המלצה מהמורה שלו מהחטיבה? ואז תצטרך לעבוד בתור איזה גרפיקאי של חברה מקומית לנייר טואלט ולעצב בשבילם את הכלבים והג׳ירפות ״המקוריים״ שלך, אמנות קקי! ותתבכיין על זה שחברת הנייר טואלט המתחרה גונבת לך את הדוגמא, ועוד תרצה לתבוע אותם. אתה מבין! אתה מבין את זה?
אריאל
[בוכה בקול, שב להיות ילד]
דובי
[לאחר רגע ארוך, מתעשת]
סליחה…
סליחה אריאל.
אריאל לא התכוונתי להפחיד אותך.
אריאל
למה אתה אומר את זה?
דובי
שום דבר. זה שום דבר…
אני נסחפתי קצת. אני סיפרתי דוגמא על מישהו אחר…
אריאל
אני רוצה שמישהו יתן לי.
אני רוצה להיות מיוחד…
דובי
אתה מיוחד! אתה הכי הכי מיוחד.
הנה, הנה.
אני אתן לך מדליה. טוב?
[הוא מוציא משהו מסיכו, מדליית שוקולד, מעניק לאריאל]
אריאל
מה זה?
דובי
זו מדליה,
לילד הכי הכי מיוחד.
אריאל
זה באמת?
זה גם מה שמוצארט קיבל?
דובי
גם… גם.
אריאל
אתה חושב שאני אצליח דובי?
דובי
אני חושב שיש לך תשוקה מאוד מאוד גדולה.
אריאל
כן, אבל אתה מאמין בי?
דובי
אני מאמין. כן. בטח! אחרת מה אני? אני הדובי שלך.
אבל אני מאמין גם שאתה מכביד על עצמך
כי אתה רוצה מאוד מאוד…
אתה צריך קצת להניח לזה אריאל, והכל יקרה.
הכל יקרה מעצמו. כשתלמד להיות פחות קשה עם עצמך.
אתה תראה. זה יבוא.
אתה צריך לעצום את העיניים ולומר
אני אריאל, אני המלאך אריאל,
והכל יבוא לי.
אריאל
[עוצם את העיניים]
הכל יבוא לי?
דובי
כן, הנה, כשאתה מרפה.
הנה אריאל, העיניים נכבות לאט לאט.
אריאל
הכל יבוא…
דובי
כן, הנה, אתה נרגע לאט לאט,
אתה תראה, הכל יתגלה לך,
הוא יתגלה לך, בדרך שהיא שלך בלבד,
והיא גם לפעמים קשה… קשה מאוד,
כך תפליג בסירת דגים קטנה, לבד בים נורא,
תפליג והכרישים יסתובבו מסביב, ויכרסמו לאט, עד ש…! אוי אריאל…
לא. לא הדרך הקשה.
הנה המלאכים, עוזבים את חוף אירופה,
מאותתים לך מבין העננים…
אותות של כוכבים צפים ומאירים אליך,
אנחנו באים אריאל,
אנחנו שטים אליך אריאל
שטים אליך בסירת דגים קטנה…
שטים, מתעופפים. אריאל, הקשב…
הנה הגענו.
אנחנו פה.
אריאל?
[אריאל נרדם בינתיים…]
סוף.

שן חלב

,
אני
יש לי בעיות בשיניים
כמו לכל אחד
אבל אצלי זה חזק
אז הלכתי לרופא
והנה מה שהוא אמר לי:
הרופא
יש לך בעיות בשיניים
כמו לכל אחד,
אבל אתה לא מטפל בהן כמו שצריך
אם תזניח אותן הן רק יחמירו,
מה עוד אתה מצפה שאגיד?
אני
אני יודע, כבודו הרופא
ומאוד מעוניין לטפל בבעיה,
ככה אני אומר לרופא.
אבל אתה יכול רק לתאר לך מה עובר בתוכי
הר געש של בעד ושל נגד –
מצד אחד אני סובל מבעיות בשיניים
אבל מצד שני מרגיש שאם עקרתי שן אחת
כאילו עקרתי עולם ומלואו.
הרופא
שב בבקשה.
אני
אתה עומד לטפל בי?
הרי אמרתי לך שמה שאני סובל ממנו
הוא הסבל בעצמו.
הרופא
אל תדאג, אני הולך לטפל בך,
אבל בתור יועץ פסיכולוגי.
אני
אז מה אתה חושב שהבעיה שלי
כבודו הרופא?
הרופא
אתה מתקשה מאוד בנושא הפרידה
עלית על תלולית גבוהה מאוד
ואתה לא מוצא את הדרך החוצה.
אני
וזה כאילו שהדרך מלאה בקוצים.
הרופא
ועכשיו מה שאני מבקש ממך
זה לתת לי יד, ולנשום פנימה,
ולהרשות לי להוביל אותך בדרך הזו
המלאה בקוצים.
אני
אז מה אתה מתכוון לעשות,
לעקור לי שן?
הרופא
שן חלב.
אחרי שהיא תלך, תבוא אחרת,
והיא תהייה רק יותר טובה.
אני
אני לא מפחד מהכאב,
אבל אם אפשר היה להרדים את החשש.
הרופא
עכשיו אני מבקש ממך לדמיין משהו.
אני
כל דבר?
הרופא
כל דבר, אבל אני ממליץ לך שתדמיין חוף
עם עצי דקל, כמו שכולם עושים.
אני
אני רואה חוף עם עצי דקל.
הרופא
טוב מאוד. עכשיו תדמיין שבתוך החוף הזה,
עם עצי הדקל,
יש סירה קטנה, רפסודה, עם שן חלב,
ושן החלב מנופפת לך לשלום.
אני
קשה לי כל כך להפרד.
הרופא
אבל היא מנופפת לך לשלום
ואומרת שאין לך מה לדאוג,
כי במקומה תבוא אחת אחרת
רק טובה יותר…
אני
אבל אני נקשרתי מאוד לשן
הספציפית הזאת…
הרופא
אבל היא אומרת לך שזה רק תעתוע,
ושתניח לה לנסוע,
כי היא אף פעם לא הייתה באמת שייכת למקום הזה
היא שייכת אל ארץ שיני החלב
אבל אחרי שהיא תסע יישארו החוף ועצי הדקל
ותבוא שן אחרת, שמתאימה לך יותר, מבשר.
אני
אבל אני צועק לה שגם אני לא מרגיש שייך
שתקח אותי אתה לארץ שיני החלב.
הרופא
היא לא שומעת, כי היא כבר הפליגה,
ותוך כדי היא שבה וקוראת, אל תדאג
אני מבטיחה לך… תמיד אזכור לך חסד
של חלב…
אני
הרופא, תחזיק לי את היד,
כי קשה לי להגיד שלום.
הרופא
זהו,
אנחנו אחרי.
האם אתה מרגיש משהו?
אני
במטושטש.
הרופא
תצמיד בבקשה את צמר הגפן הזה
אל ההיעדר, ותנשוך.
אני
מעניין איפה השן שלי עכשיו?
הרופא
אתה יודע איפה השן שלך…
היא ממש עכשיו נחתה בארץ שיני החלב.
אני
כבודו הרופא, עשיתי טעות נוראה,
ואני רוצה את השן שהייתה לי, בחזרה.
הרופא
זהו זה, אי אפשר להסתכל אחורה,
אתה צריך לדעת, המעבר מחלב לבשר, הוא מעבר טבעי.
אני
רק שאני לא רוצה לעשות את המעבר הזה.
הרופא
אני אומר לך, אל תנסה בכוח,
כל מי שניסה בעבר להתחכם עם הטבע, התבדה
ושילם מחיר כואב.
אני
ואני בכל זאת מרגיש שאצלי זה יהיה אחרת.
הרופא
אולי אתה מכיר את הסיפור על אורפאוס ואאורדיקה?
אני
לא.
הרופא
אוורדיקה הייתה שן החלב של אורפאוס,
והוא אהב אותה מאוד,
ואז, אל שיני החלב, היווני, החליט שהוא רוצה את אוורדיקה אצלו,
כי היא הייתה רקובה מהשורש,
ואורפאוס ניסה להגיע אל ארץ החלב
כדי לקחת בחזרה את אוורדיקה,
ואל החלב אמר לו, שהכל טוב ויפה והוא מוזמן לנסות
אבל אם יסתכל אחורה, אפילו לרגע אחד, הוא הופך את שניהם לאבנית,
וככה, לפני שהוא יצא מארץ החלב, בלי שהסתכל אחורה ובלי שהציץ,
והוא כבר עומד על סף המערה
ממש ברגע האחרון, הוא חשב ששמע שן נסדקת מאחוריו,
והוא לא הצליח להתאפק…
וכך הוא נשאר קפוא בפתח ההר, לא בשר ולא חלב,
פרווה.
אני
זה סיפור עצוב! והיא באמת הלכה שם מאחוריו…
הרופא
לא, אמרתי לך, כי השיניים לא יכולות לחזור אחורה.
אני
כבודו הרופא, האם מותר לי לשמור
את צמר הגפן הזה, המלא דם,
לפחות לתקופת מה?
הרופא
כמובן, אתה יכול לשמור אותו,
עד שתרגיש שאתה לא זקוק לו יותר.
אני
מוזר, כשאני נוגע בו עם הלשון, אני מרגיש
כאילו שאני נוגע בשן ההיא שהייתה לי.
הרופא
למה לא, אתה רואה,
ואתה עוד תלמד לגלות שההבדל לא כל כך נורא.
אני
נדמה שעם המציצה, הלשון כבר כמעט התרגלה,
מה זה אומר הרופא, שהלשון כבר עומדת להתרגל?
האם היא תשכח את השן שהייתה שם?
הרופא
בכלל לא. זה בסך הכל אומר, שאתה משתנה,
ושאתה כבר בעל צרכים אחרים
זה מה שהלשון שלך מנסה לאותת לך.
אני
ואני מנסה לדחוק את העבר בחזרה
אל תוך הפה.
הרופא
אני מבטיח לך, שכל עוד אתה מצליח ללעוס,
העבר תמיד יהיה שם איתך.
החניכיים זוכרות.
אני
הרופא, תוכל לפחות לתת לי פתק?
הרופא
ברצון. ומה אתה רוצה שאכתוב?
אני
מהכסא הזה, בתאריך הזה, יצאה שן החלב,
ומכאן הפליגה לארץ החלב.
תהייה בלבנו תמיד…
הרופא
הנה, מילה במילה.
עכשיו אתה יכול להוריד את הסינר.
אני
אני שואל את עצמי, כבודו הרופא,
לאן הולכים הזכרונות,
כל אלו שאין להם שם.
לאן נשטפות השיניים שלנו,
אחרי שעזבו את העולם?
הרופא
אתה רואה את הקלסר, מעל הארון?
בספר הזה נכתבות השיניים, לדורות
שם נכתבות כל השיניים שהיו פה
וכולן מתועדות בתיקייה מסודרת.
ושם כמובן,
תשאר גם שלך, אחרי הטיפול,
ובכל פעם שתחזור לבדיקה שגרתית.
אני
אני מפקיד בידיך,
את הפתק הזה כעדות,
הנה, קח.
והוא יספר –
על השן שאי פעם הייתה.
הרופא
אשמור בלי ספק,
ורק עוד משהו אחד, לפני הפרידה –
אני
מה, הרופא?
הרופא
חשוב גם להשאיר,
בסופו של דבר, עצה להמשך.
אל תשכח שיש שלב
אחרי האבלות –
אל תשכח שישנו גם לבלוב.
תשטוף את הפה, עם מים חמים
בתמיסה שמצוינת בדף,
ואם אחרי חודש בערך, תקופת הבשלה,
תשמע נקישה עדינה בצדודית של הפה
שדופחת מלמטה, ורוצה לעלות
אל תנעל את הלסת –
תגיד לה – יבוא.
אני
תודה אדוני הרופא
תחזקנה ידייך!
עכשיו זה ברור, יש לאן להביט…
איך הרוח נשארת, בהיעדרו של הגוף.
גם בסוף כשנראה שנגמר
גם בסופו של כל החלב
ואחרי הבשר
במאורה חשוכה ללא פתח מואר
גם שם מחכה עוד חלב…
סוף

בסופו של דבר

,
בסופו של דבר, זה הכל כבר קרה את היית כבר את, הייתי אני זה היה במבט, מתגלות הפנים החלון המוסט, בכן שושנה זה התחיל במעט, זה קרה לפנים
כבר נפגשנו מזמן, את ראית אותי כבר כבר נפגשנו לפני החלון המואר התחשק לנו שוב לשחק מן משחק את היית מסתובבת, הייתי נסגר
זה קרה כבר מזמן, זה קורה לך שנים ומצמיד את חותמת החול לָפּנים את היית מה שאת, הייתי אני התרגלנו לזה ואנחנו שונים
התפלאנו מאוד, בחלון המרושת מה שהתחיל ונגמר במבט מלוכסנת חותמת האור המונח הרוכסן שנפתח, הסדין המקומט
זו הפעם הזו, אך קרה בעבר כבר עברנו בסך, כבר היינו בשר כבר מצאנו הכד, והפרח הונח כבר עשינו את כל מה שאפשר
בסופו של דבר, העיקר שנשכח כבר מגע הפנים והמשי הרך שהצמדנו בפה, שאחזנו בכף העיקר מסתתר כבר במה שנשכח
את חושבת על זה, מחשבות כל עיקר בראשך מתיישבות, על התריס, הנקר מתחשק לך לזוע אל פנים ואחור מתחשק לך למשוך את הצליל המוכר
המרפסת פתוחה, ובפנים המבט ובינינו נותרה רק דמותך האחת ובינינו נפתח המראֶה אל הצד התקרבנו לבד, התרחקנו לאט
כבר מצאנו את זה, ואיבדנו תדיר חלונות נפתחו והוגפו להכביר החולות נודדים, התחושה ישנה המנורה מכתיבה צלליות על הקיר
זה קרה כבר מזמן ועכשיו מאוחר ומכל הדברים שקרו, מה נשאר התמונה הקטנה, החלון אל הפנים זה הכל כבר קרה ועכשיו הוא נייר.

השכן מהקומה למעלה

,
[נכתב לפסטיבל 14/48 2010 בנושא "השכן מהקומה למעלה". בימוי: איסי ממנוב, בהשתתפות: ישי גולן, רינת מטטוב, איילת רובינסון ורות רסיוק].
[דירה בבית דירות]
קיקי: ציקי.
ציקי: כן קיקי.
קיקי: מה את אומרת?
ציקי: משעמם.
קיקי: נכון? זה גם מה שאני חשבתי.
ציקי: שמשעמם.
גם אני חשבתי את זה.
קיקי: כמו שחשבתי.
ציקי: אנחנו יושבות לנו בבית בנעימים,
אבל הבעיה היא שמשעמם לנו.
כל מה שחסר לנו הוא איזה שכן מהקומה למעלה.
שכן מהקומה למעלה. רק שהבעיה היא, שאין.
קיקי: אני מסכימה איתך מאוד בנושא הזה,
באמת חסר לנו שכן בקומה למעלה, ובינתיים אין לנו כזה.
עוד מעט תבוא חברתנו מיקי, מיקי היא חברתנו הטובה
וגם היא גרה איתנו. ואולי יהיה לה משהו חשוב להגיד לנו,
לגבי השכן למעלה, שבינתיים חסר מאוד.
ציקי: נכון, היא באמת צריכה כבר להגיע,
ואולי יהיה לה משהו חשוב להגיד לנו,
לגבי השכן הזה מלמעלה, שעדיין אין לנו אותו.
קיקי: כבר אין לי סבלנות.
ציקי: הנה, היא כבר מגיעה, עוד כמה רגעים.
קיקי: נמתין לה בינתיים, אין ברירה.
[נכנסת מיקי]
ציקי: מיקי! איזו הפתעה.
מיקי: אבל אמרתי לכן שאני צריכה להגיע.
ציקי: נכון, חיכינו לך מאוד, וכמה טוב שבסוף באמת את פה.
קיקי: שבי בבקשה מיקי.
ספרי לנו משהו.
כל היום היה לנו משעמם, לי ולציקי,
אולי יש לך משהו מעניין ומפתיע לספר לנו, לגבי מישהו או משהו
בקומה למעלה?
מיקי: לא. אין לי שום דבר מעניין.
קיקי: חבל. פיתחנו ציפיות.
מיקי: רק דבר אחד קטן, אני לא יודעת אם זה יעזור,
גיליתי שיש לנו שכן למעלה, כשעליתי איתו במעלית.
אפשר להיות בטוחים שהוא שכן,
ואפשר להיות בטוחים שהוא מלמעלה.
ציקי: אני לא מאמינה, זה בדיוק אותו שכן שדיברנו עליו,
שמקודם לא היה, ועכשיו הוא ישנו.
זה בדיוק מה שהיינו צריכות!
מיקי, איזה בשורות.
קיקי: בואו נזמין אותו שיבוא!
[מיקי הולכת אל צד הבמה, קוראת]
מיקי: אתה יכול לבוא.
[נכנס השכן]
השכן: שלום, אני השכן מלמעלה,
בדיוק פגשתי כאן במעלית את החברה שלכן מיקי,
והופ, כבר אני אצלכן בבית,
זה דבר משמח בשביל כולם.
ציקי: מאוד משמח! אנחנו בדיוק העברנו כאן את כל אחר הצהריים
במחשבה על זה שאין לנו שכן מהקומה למעלה.
והנה, עוד לא הספקנו להתרגל לחסרונו,
וכבר גם יש לנו שכן, והוא גם אצלנו בבית.
השכן: אני שכן שיודע לעמוד בלוח זמנים.
ציקי: כן, אנחנו מאוד מתרשמות.
קיקי: אולי אפשר להציע לך משהו לשתות?
השכן: קפה שחור בבקשה.
[קיקי הולכת לערבב קפה בצד]
ציקי: טוב, אז ספר לנו, מה עושה שכן מלמעלה,
מה הוא עושה?
מיקי: ציקי, אל תציקי לו,
תתני לו להתאקלם. הוא רק עכשיו נחת.
ציקי: אבל אני מתעניינת!
מיקי: אף פעם לא פגשת שכן?
ציקי: פגשתי, אבל השכן הקודם היה השכן מהצידה,
וזה לפניו היה השכן מהחלון ממול,
אבל אף פעם לא היה לי שכן מלמעלה.
מיקי: זה בדיוק אותו דבר, רק מלמעלה.
השכן: זה בסדר, זה בסדר, אני אענה.
החיים של שכן מלמעלה הם מאוד נוחים
הוא בדרך כלל מאוד אוהב לפגוש אחת,
או שתיים או שלוש מהשכנות שלו מלמטה
וככה הוא מעביר את היום.
ציקי: ידעתי. הוא מסתדר כמו כפפה ליד.
זה בדיוק מה שהיינו צריכות.
קיקי: הנה. הכנתי לך קפה.
תשתה אותו בבקשה.
כמה כיף לארח אותך, השכן מלמעלה, כמה כיף.
ציקי: כן.
השכן: תודה רבה.
ציקי: כיף. תשתה את הקפה.
מיקי: [טראגית] אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני כבר קצת לא אוהבת את כל העניין הזה של השכן מלמעלה.
אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך עם זה.
כל פעם זה נגמר אותו הדבר.
קיקי: אל תקשיב לה. היא בסך הכול קצת עייפה.
מיקי: באמת. אני שבעה כבר מכל העניין הזה.
השכן: כן, שבעה ממה?
קיקי: אל תגידי שום דבר.
מיקי: אני בכול זאת אומר!
ציקי: היא מסכנת לנו את כל העסק.
השכן: אני רוצה לדעת על מה מדובר,
גם לי יש כאן חלק, כי אני השכן מלמעלה.
מיקי: אתה לא השכן מלמעלה,
אתה לא, גם אתמול היית פה,
ואתמול היית השכן מהמרפסת ליד.
השכן: לא, באמת… אני השכן מלמעלה,
[במבוכה] מה זה צריך להיות?
ציקי: היא מנסה למתוח אותך!
קיקי: אל תאמין לה,
בכול אופן, אל תשתף פעולה.
השכן: בטח שאני לא אאמין לה,
אני השכן מלמעלה, מה עוד אני יכול להיות!
מיקי: רק אתמול אתה היית פה,
ואתה גם התאהבת בי, וגם לקחת אותי לחדר,
והבטחת לי דברים באוזן,
וכל זה רק היה אתמול!
קרה או לא קרה?
השכן: בסדר, כל זה יכול לקרות באותה מידה גם היום,
אולי, במידה ואני באמת השכן מלמעלה!
מיקי: אני לא מוכנה לזה.. אני פשוט לא מוכנה!
קיקי: בואו כולנו פשוט נרגע רגע,
למה שלא נרגע?
אתה תשתה את הקפה שלך.
אנחנו בינתיים נדבר כאן על משהו.
[אל מיקי] מיקי. עם כל הכבוד לחיים האישיים שלך,
ועם כל הרצון הטוב מבחינתנו,
האיש הזה הוא השכן מלמעלה,
וזה סופי.
ציקי: גם מבחינתי.
[אל השכן] זהו זה, עכשיו אולי אני אעשה לך איזה סיור קצר בבית?
בא לך לראות את המטבח?
מיקי: [בכאב עמוק] אתה אמרת לי דברים באוזן,
וזה רק היה אתמול.
קיקי: אני מצטערת מיקי, אבל אין מה לעשות עכשיו,
כי הוא השכן מלמעלה והוא החליט לעשות סיור בבית
עם ציקי. יש לו רצונות פרטיים. אל תפריעי לו יותר.
מיקי: בסדר. שיעשה מה שיעשה.
מה אכפת לי! תעשו מה שתעשו, אתן והשכן!
ציקי: בוא. אני אראה לך את המטבח.
ואז את ה – אתה יודע מה.
מיקי: אני הולכת.
[היא קמה והולכת, קיקי קמה אחריה ועוצרת אותה על סף הדלת]
קיקי: את לא הולכת לשום מקום.
מיקי: אני אעשה מה שאני רוצה.
קיקי: את לא תעשי כלום!
כללים זה כללים.
וכדי שתלמדי לקח, אני גם אתן לך סטירה.
[היא סוטרת לה]
מיקי: אי.
קיקי: אפשר להמשיך, כאילו שום דבר לא קרה.
השכן: תודה רבה, אנחנו היינו בדרך למטבח.
ציקי: רגע. גם אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני לא כל כך אוהבת את העניין של הסטירה,
אפשר למצוא פתרונות אחרים,
הבחירה כאן לא מוצאת חן בעיניי. כל פעם זה אותו הדבר.
השכן: רגע רגע רגע, אני רוצה להבין פה משהו,
מה זאת אומרת העניין של הסטירה?
מה זאת אומרת?
קיקי: אל תקח מהדברים שלה יותר מדיי,
זו פרובוקציה, תמשיכו בסיור.
ציקי: אני לא זזה מכאן.
השכן: טוב, אני בכל זאת השכן מלמעלה, ויש לי זכות
לדעת על מה מדברים.
קיקי: אין לך.
השכן: יש לי.
קיקי: אין לך. כללים זה כללים.
תעשה מה שאתה צריך!
השכן: מצטער. אני יותר לא השכן מהקומה למעלה.
זהו זה. אני חוזר הביתה.
קיקי: לא? אז מי אתה?
אתה חושב שאתה מאיים עליי?
[הוא שותק]
קיקי: כדאי שתזהר!
השכן: לא אמרתי כלום.
קיקי: רגע. אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני לא מבינה למה תמיד אני צריכה להיות האישה הרעה,
כשבעצם מתחשק לי להיות מישהי אחרת.
השכן: באמת?
קיקי: לא שמת לב? ניסיתי להגיד לך את זה כל הזמן.
מיקי: הי, המשפט האחרון שלך היה מיותר.
את לא צריכה להגיד אותו עכשיו. אסור לך להגיד אותו!
קיקי: אני אגיד מה שאני רוצה!
מיקי: הוא שלי. אני התחלתי את כל העניין.
קיקי: את לא התחלת כאן כלום.
אני הייתי כאן הראשונה, ואני זו שהביאה אותך.
השכן: סליחה, אבל…
קיקי: את אף פעם לא תקבלי אותו, את מבינה?
הוא אף פעם לא יהיה שלך!
השכן: רגע! אני רוצה לומר משהו, אפשר?
אני לא כל כך אוהב את העניין הזה של הריב בסוף. בלי שום הסבר. מה הטעם?
זה קצת נמאס, הכול נמאס!
מתי כבר יקרה משהו אחר?
מתי נוכל לסיים כמו שצריך,
פעם אחת. רק פעם אחת…
קיקי: אין מה לעשות. אלו הכללים.
והם לא בשליטתנו. אסור להתערב.
אסור לדחוק בהם.
עכשיו תלך הביתה.
ותחזור בזמן.

היפופוטם

,

היפופוטם

אמא ובת בפארק

בת: תראי אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: וואו, כמה שאת גדולה.

בת: אמרתי, אמא, תראי, היפופוטם.

אמא: ואני אמרתי, כמה את גדולה.

בת: בגלל שאמרתי היפופוטם?

אמא: יש דברים שאי אפשר עוד להסביר לך.

כמו מה קורה כשילדה אומרת לאמא

תראי אמא, היפופוטם,

והאמא לא מתייחסת להיפופוטם,

אלא לכמה הבת שלה גדולה.

בת: זה אומר שאין שם היפופוטם?

אמא: כמובן שיש,

אבל מעבר להיפופוטם, יש את האדם

שראה את ההיפופוטם,

שהרים את היד, ואמר, הנה היפופוטם.

בת: אם לא הייתי מרימה את היד, לא היה שם היפופוטם?

אמא: מתוקה שלי, זו שאלה פילוסופית.

בת: אני מבינה אמא את הדאגה שלך,

מהמקום שלך דברים נראים אחרת.

אני בתור בת, לא אכפת לי אלא מההיפפופוטם.

מעצם זה שאני רואה אותו,

מעצם זה שאני מחזיקה לך את היד,

אבל לך חשובים דברים אחרים –

את כבר עברת את כל אלה.

אמא: נכון, אני כבר ראיתי היפופוטם או שניים בחיים שלי,

זה לא שלא אכפת לי מההיפופוטם,

אבל אני כאן בעיקר בשבילך. כל מה שאת רואה,

תרגישי חופשי למשוך לי ביד ולהגיד לי.

בת: אני מבינה,

אחרי הכול, ההתרגשות שלך היא הרבה יותר גדולה –

לראות בת זה הרי הרבה יותר מרגש מלראות היפופוטם.

אמא: לא, לא צריך להשוות,

כל אחת וההתרגשות שלה.

כשהייתי בגילך וראיתי גם אני בפעם הראשונה היפופוטם,

התרגשתי כמו שעכשיו אני מתרגשת

לראות אותך, רואה היפופוטם.

בת: אמא, זה בסך הכל היפופוטם.

אמא: נכון, התכוונתי אז, בראייה לאחור –

על איך הרגשתי כשראיתי בפעם הראשונה היפופוטם,

הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו כשאני רואה – בת.

הכול בחיים יחסי.

בת: את זה לא כל כך הבנתי, אמא,

וגם קצת נעלבתי.

אמא: בכלל לא היינו צריכות להכנס לשיחה הזאת.

בת: תראי אמא, ההיפופוטם מרים את הרגל.

אמא: כל הכבוד חמודה! כל הכבוד.

אהבה וילדים

,

[הם יושבים כולם בסינרים ומפיות לשולחן, 

לחנה צלחת על ברכיה, ולידה מונח רוטב אהבה,

לפנינה גם כן צלחת על ברכיה, ולידה מונח רוטב ילדים.

לאלקנה אין דבר על ברכיו, גם הוא עוטה סינר,

ידיו נחות בדייקנות על רגליו]

חנה: פנינה, את יכולה להעביר לי את הילדים בבקשה?

פנינה: את מה?

חנה: את הילדים.

  אלקנה, תבקש מפנינה שתעביר לי בבקשה את הילדים.

אלקנה: פנינה, תעבירי בבקשה את הילדים לפנינה.

פנינה: אני משתמשת בהם. [לוחצת על רוטב הילדים]

אלקנה: [לחנה] היא משתמשת בהם.

חנה: היא לא מוכנה להעביר לי את הילדים.

  אני לא מבינה את זה!

  לא מבינה את זה!

פנינה: אלקנה, אתה יכול להעביר לי קצת אהבה?

אלקנה: האהבה אצל חנה.

פנינה: אז תבקש ממנה.

אלקנה: אני מצטער, אבל האהבה הזאת של חנה,

  את לא רואה?

פנינה: הוא לא מוכן לתת לי את האהבה,

  אני לא מבינה את זה!

  אני לא מבינה!

[הוא מקיש על כוסו כדי להשקיט את האווירה, אז הוא קם,

ומספר]

מספר: לאלקנה היו שתי נשים.

  שם האחת חנה

חנה: אני.

מספר: ושם האחת פנינה.

פנינה: אני.

מספר: והנה לפנינה יש ילדים

פנינה: לי!

מספר: ולחנה אין ילדים

חנה: לי.

מספר: ואילו את חנה אהב אלקנה, מנה אחת אפיים.

חנה: אותי!

מספר: ואת פנינה לא אהבמנה אחת אפיים.

פנינה: אותי.

חנה: [דידקטית] אותי אלקנה אוהב. אבל אין לי ילדים.

פנינה: [כנל] אותי אלקנה לא אוהב. אבל יש לי ילדים.

חנה: בגלל שאין לי ילדים, אני אומרת.

  ילדים יותר טובים מאהבה.

פנינה: בגלל שאין לי אהבה אני אומרת

אהבה יותר טובה מילדים.

חנה: איך אני מקנאה בך, שיש לך ילדים.

פנינה: אין אני מקנאה בך שיש לך אהבה.

חנה: תני לי קצת ילדים.

פנינה: תני לי קצת אהבה.

חנה: ילדים

פנינה: אהבה

חנה: ילדים

פנינה: אהבה

אלקנה: בנות, בנות, לא לריב.

אי אפשר שיהיה הכל.

חנה: למה לה אתה נותן כל כך הרבה ילדים

זה מכעיס אותי!

אלקנה: אל תכעסי חנה. אל תכעסי.

אני אתן לך עוד קצת אהבה.

הנה, קחי. הנה. [הוא מפזר לעברה אהבה כביכול]

פנינה: למה לה אתה נותן כל כך הרבה אהבה.

זה מכעיס אותי.

אלקנה: אל תכעסי פנינה, אל תכעסי.

אני אתן לך עוד קצת ילדים

הנה , קחי, הנה. [כנל]

פנינה: אני לא רוצה עוד קצת ילדים.

אני רוצה אהבה.

יש לי מספיק ילדים.

תן לי אהבה. אהבה!

אלקנה: היא רוצה אהבה

אני לא יכול לתת לך אהבה,

כי אני נותן אותה לחנה.

חנה: לא רוצה אהבה.

ילדים אני רוצה!

ילדים. ילדים!!

יש לי מספיק אהבה.

תן אותה לפנינה.

אלקנה: לפנינה אני נותן ילדים.

פנינה: לא רוצה ילדים.

קישטא. לכו!!

חנה: אהבה! קישט! לכי

איכס!!

אלקנה: אי אפשר קצת שקט בבית הזה!!!

מה דעתכן לתת לי קצת שקט?

כל היום מקשקשות,

ילדים, אהבה

אהבה ילדים.

גם לי חסר משהו

שקט. [מוציא שפופרת קטנה עם שקט]

תנו לי שקט, מה דעתכן.

פנינה: אהבה.

חנה: ילדים.

אלקנה: שקט.

[כולם מתכוננים שוב לסעודה,

מרימים את הרטבים שלהם,

כאשר פנינה פונה אל חנה]

פנינה: [בשקט] יש לי הצעה.

יש לי הצעה, צנועה.

ילד תמורת אהבה.

אלקנה: [בביטול] ילד תמורת אהבה!

פנינה: כן. ילד, תמורת אהבה.

אלקנה: ילד תמורת אהבה

נו באמת. ילד תמורת אהבה.

מה זה ילד תמורת אהבה.

שמעת אותה.

היא רוצה לתת לך ילד

תמורת

מי שמע כזה דבר.

פנינה: את אמרת מקודם, שהיית עושה הכל

חנה: כן. באמת. לא צריך לתפוש אותי במילה.

אמרתי, נכון.

אבל מהאת חושבת ש

[מהרהרת בדבר] זה לא רע!

אלקנה: זה מצחיק, זה

  ילד תמורת אהבה.

על מה את מדברת?

פנינה: שני ילדים תמורת אהבה.

אלקנה: [בבוז] שני ילדים תמורת אהבה!

חנה: את לא מתביישת?

שני ילדים. לא, זה

טוב

אתה שמעת?

  שני ילדים. תמורת

את מקשיבה לעצמך?

איך את מעזה להציע כזה דבר. זאת בושה.

ילדים תמורת אהבה. מה, זה נראה כמו איזה שעשוע?

פנינה: חמישה ילדים תמורת אהבה.

אלקנה: תמורת מה?

פנינה: אהבה.

חנה: היא עושה ממני צחוק.

היא רוצה לתת לי, חמישה ילדים

ובתמורה,

לקחת אהבה.

תגידי את נורמאלית.

את מדברת על אהבה!

אהבה.

אהבה. זה לא משהו שעושים באצבע.

זה לא משהו שקונים בסופר.

ומה את מציעה לי?

ילדים? ילדים יש הרבה. כל בתי הספר מלאים ילדים.

ואהבה, מי יימצא אהבה?

היא לא גדלה על העצים.

היא דבר נדיר. בכל החיים את מוצאת אחת כזאת.

אם יש לך מזל. ואם גם לא מרמים אותך, ונותנים לך משהו מזויף.

כי זה לא קשה למצוא מזויף.

בכל מקום יש אהבה מזויפת. קשה ממש לראות את ההבדל.

אבל איזה הבדל, איזה הבדל.

את מבינה על מה את מדברת?

פנינה: עשרה ילדים.

קחי הכל. הכל.

מפרי הבטן.

הכל הבשיל כבר, את לא צריכה להתאמץ.

קחי עשרה.

אני הכנתי. וגידלתי, והנקתי.

ושלחתי לבית ספר, כל בוקר.

את לא צריכה יותר לעבוד,

רק לשים במיטה, ולתת נשיקה בערב, על המצח.

קחי. זה מפעל חיי,

ותני לי את האהבה.

[חנה נעמדת, אחריה גם פנינה נעמדת,

הן מביטות זו בזו חליפות,

אז ברגע אחד, מחליפות את המקום.

אלקנה מביט בהן בפליאה,

כולם שוב מתיישבים.]

המספר: לאלקנה היו שתי נשים

שם האחת חנה.

פנינה: אני.

ושם האחת פנינה.

חנה: אני.

והנה לפנינה יש ילדים.

חנה: לי.

ולחנה אין ילדים.

פנינה: לי.

כי אלוהים סגר רחמה.

 

הוא והיא

,

[הסצנה מתרחשת בחוץ, הוא הולך אחריה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו.

היא: שמע, אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי חזק,

אם לא תנסה כל כך חזק, אני אהייה שלך.

הוא: תגידי לי מה את רוצה שאעשה ואעשה.

היא: בדיוק, אל תבקש ממני להגיד לך מה אני רוצה שתעשה,

זה נקרא, לנסות יותר מדי חזק.

אתה צריך להיות הרבה יותר ישיר.

תציע לי לשבת איפשהו.

הוא: אני כבר הצעתי לך, אבל את אמרת לי לא.

היא: זה כבר היה, תציע שוב,

תהייה בטוח, ואני מתישהו אגיד לך כן.

הוא: אולי נשב איפשהו.

היא: למה הכוונה, נשב איפשהו?

הוא: הכוונה, אני ואת, נשב.

היא: מצחיק אתה.

הוא: את אמרת לי לבקש.

היא: אמרתי לך לבקש, לא אמרתי לך מה אני אענה.

הוא: אני מצטער, אבל כל הסיפור הזה לא בשבילי.

היא: מה אמרת?

הוא: אמרתי משהו לא בסדר?

היא: לא, דווקא אמרת משהו בסדר, איך זה היה?

הוא: זה לא בשבילי.

היא: עכשיו כבר יש כאן משהו מסקרן!

הוא: עכשיו כן? אז אולי את רוצה שנשב איפשהו.

היא: אמרתי כבר שלוש פעמים, לא!

הוא: אז איך את רוצה שאתקדם עם זה?

היא: אני רוצה שתלך.

הוא: ללכת?

היא: כן, תלך. ותראה לי שאתה הולך.

הוא: הנה, אני הולך.

היא: בנחישות. תלך תלך. אל תסתכל.

אני לא רוצה שתסתכל עליי.

אל תסתכל עליי.

כן, הנה, עכשיו אני רוצה אותך.

הוא: עכשיו?

היא: עוד קצת קדימה… עכשיו.

הוא: באמת? טוב, אני חוזר.

היא: זהו, אני מצטערת.

הוא: מה זהו. מה קרה?

היא: [מצביעה] שם אני רוצה אותך, שם אני לא רוצה אותך.

תבין את העניין, אני רוצה אותך כשאתה מתרחק, לא מתקרב,

ככה אתה בעליה.

הוא: אבל מה יקרה כשבסופו של דבר, אני אתקרב?

היא: אז אני לא רוצה אותך. כי אתה בירידה.

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: לא.

הוא: רק ניסיתי.

טוב, אז להתראות.

[הוא הולך.]

היא: חכה. [הוא עוצר]

לא. [הוא הולך.]

חכה. [הוא עוצר.]

לא. [הוא הולך.]

חכה!

הוא: אני לא מתכוון לחכות כל פעם שתגידי לי!

היא: אתה לא?

הוא: בשום אופן.

היא: עכשיו אני רוצה אותך. אבל באמת.

הוא: אני רוצה לבדוק.

היא: בבקשה.

הוא: אני מתקרב.

היא: בזהירות.

הוא: אין שינוי?

היא: לא, אני עדיין, אותו הדבר.

הוא: הנה, לאט לאט.

היא: אתה כבר באמת קרוב.

הוא: עוד קצת… רק עוד קצת…

היא: [הוא כבר קרוב אליה] זהו.

הוא: מה זהו?

היא: עצור.

הוא: כבר כמעט הגעתי.

היא: זהו, מאחורי הנקודה הזאת אני כבר לא רוצה אותך,

אני מרגישה איך זה עולה לי בגרון.

הוא: חשבתי שאמרת שזה הפעם באמת.

היא: אני לא ידעתי מה יקרה כשתתקרב.

רציתי לבחון את זה צעד צעד.

מצטערת. זה מה שקרה.

הוא: [מתלבט לאיזה כיוון ללכת]. טוב,

אני כבר די עייף.

אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: בסדר. אבל באופן חברי. מן הסתם. כמו ידידים.

הוא: בוודאי. איפה תרצי לשבת?

היא: אפשר למצוא מקום קרוב,

אולי אפילו כאן.

[מתיישבים על הספסל]

הוא: תקשיבי, רציתי להגיד לך בתור ידיד,

שההתנהגות שלך עם גברים שמנסים להתקרב אלייך היא מתחת לכל ביקורת.

היא: כן, אני יודעת, זה משהו נורא איתי.

כל פעם אותו סיפור. אם מישהו מתקרב אליי, אני מיד מתרחקת, ולהיפך.

אני מספרת לך את זה בתור ידיד, אתה בטח מבין.

הוא: כן. אני מבין. אבל תדעי שגם בתור אדם שניסה את המזל שלו אצלך,

יצאתי מאוד מאוכזב.

היא: באמת קשה לי עם המצב, מה אתה מציע שאעשה?

הוא: בפעם הבאה שמישהו יגיד לך כן,

תגידי גם את, כן. וזהו.

היא: אתה חושב שזה חכם?

הוא: תנסי. אחר כך תגידי. אין לך מה להפסיד.

היא: כמה אני שמחה שיש לי חברים כמוך.

הוא: בשביל זה אני פה. אז מה, נקום?

היא: ישבנו מספיק.

[הם קמים מהספסל]

הוא: אני רוצה אותך.

היא: אתה? חשבתי שאנחנו ידידים.

הוא: דברים כאלו קורים כל הזמן, אל תהיי מופתעת.

היא: טוב, אני בעצם לא כל כך מופתעת.

הוא: הנה, זה בא, תני תשובה מהירה, כן או לא.

היא: לא.

הוא: את יכולה לחשוב קצת, אם את צריכה זמן.

היא: אני חושבת שאתה מנסה יותר מדי.

הוא: אנחנו סיכמנו שהפעם את תגיבי אחרת.

היא: מתי סיכמנו? אה, זה…

טוב, זו הייתה רק שיחה חברית. ככה זה בשיחה חברית,

תמיד אנחנו מדברים על זה שבפעם הבאה יהיה אחרת,

אתה מכיר את זה.

הוא: כדאי לך להקשיב להצעות של חברים שלך.

הם יודעים מה טוב בשבילך.

היא: ומה בדיוק טוב בשבילי?

הוא: החברים שלך.

היא: הנושא הזה כבר נמאס עלי לגמרי,

אין לך דברים אחרים בראש?

אני מתארת לעצמי שלא.

אם אין לך שום דבר אחר בראש,

תמציא.

הוא: על מה את רוצה שנדבר.

היא: על כל דבר חוץ מעל עצמי,

אני רוצה להרחיב את האופקים.

הוא: [מספר] פעם, הייתה לי סירה.

הייתה לי סירה קטנה, היינו שטים, אני

ואחותי בסירה, שהייתה קרובה מאוד לבקתה שהייתה לנו על האגם.

אז גם הייתה לנו בקתה.

כשהיינו חוזרים מהסירה, ישר היינו רצים אל הבקתה.

היו לנו סירה ובקתה, וזה מה שאחותי ואני עשינו כל היום.

מהבקתה אל הסירה,

ומהסירה אל הבקתה.

היא: סיפור מקסים.

הוא: הוא באמת יצא מקסים.

היא: אני חושבת שאני מתאהבת קצת.

כן, אולי רק קצת אני מתאהבת.

הוא: בי?

היא: לא. בסיפור של הסירה והבקתה,

כנראה שזה עושה בי משהו להכיר מישהו עם סיפור של סירה ובקתה על האגם.

אף פעם לא היה לי מישהו עם סיפור כזה.

הוא: את מתכוונת אליי.

היא: כן.

הוא: אז את מתאהבת בי.

היא: קודם כל התאהבתי בסיפור,

אבל בגלל שהסיפור הזה הוא חלק ממך עצמך,

אז אפשר להגיד שאני מתאהבת גם בך.

הוא: הסיפור הזה הוא הוא אני עצמי.

היא: כן, כן, גם לך יש חלק, בהתאהבות הזאת.

הוא: זה אומר שתהיי מוכנה לנשק אותי עכשיו?

היא: את הסיפור.

הוא: כן, אבל תצטרכי לנשק אותי כדי להגיע לסיפור.

היא: בסדר, אני מצידי מנשקת את הסיפור,

וכל מה שנמצא בדרך יכול להרוויח.

[מנשקת אותו]

היא: וואו, אני כמעט הרגשתי עכשיו שזו אני עצמי שם

על האגם.

הוא: כן. גם אני…

היא: כן, גם אני… [צוחקת] מה אתה בכלל יודע, על האגם.

הוא: אני ראיתי אותו.

היא: כן, אבל השאלה היא האם נישקת אותו.

הוא: אני הייתי בתוכו!

היא: אבל האם הוא היה בתוכך?

הוא: מי, האגם?

היא: כן, האגם, האגם!

הוא: זה אני שהייתי, זאת אומרת, בתוכך.

היא: סליחה?

הוא: זה אני שהייתי…

היא: אתה יודע, אתה שתלטן ודוחה.

אין לך גבול. רואה נשיקה, מיד אתה נדחף.

כמו קבצן. 

הוא: סליחה. אני כבר לא מבין…

היא: [ברוך] יש דרכים יותר טובות.

הוא: אני לא מכיר דרכים יותר טובות.

אתה רוצה משהו, אתה פשוט צריך לעשות.

היא: בדיוק.

הוא: מה זאת אומרת בדיוק.

היא: אתה רוצה משהו… מה שאמרת.

הוא: אבל את אמרת מקודם…

היא: תבין מה שתבין מכל הסיפור.

[שהייה]

הוא: אולי את רוצה לשבת איפשהו?

היא: [פולטת אנחה] אף פעם לא מאוחר מדי להמשיך לנסות.

הילדה שאוהבת לאהוב

,

הילדה שאוהבת לאהוב

עלה במסגרת צילום סדרת תולדות התיאטרון הישראלי, נוב’ 2013, בהשתתפות דנה יצחקי ועדי רביד, בבימוי עודד ליפשיץ

[הן יושבות על שני כסאות, ומביטות קדימה]
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב.
ב. גם אני.
א. אני הילדה שאוהבת לאהוב יותר.
ב. אותו דבר.
א. לא כמו שאני אוהבת לאהוב.
ב. בדיוק ככה.
א. הנה באה ילדה וטוענת שהיא היא זאת שאוהבת לאהוב,
בזמן שמי שאוהבת לאהוב באמת, זו אני.
ב. לכל אחת יש זכות לאהוב לאהוב.
א. כן, אבל אני נולדתי עם זה.
ב. ואצלי זה התפתח, עם הזמן.
א. הצחקת אותי. אהבה זה לא דבר שמפתחים עם הזמן.
זה דבר שנולדים איתו. ככה זה הולך.
אני זו שאוהבת לאהוב בסופו של דבר,
כי אלוהים רצה.
ב. אבל גם אני רציתי.
א. איפה את ואיפה אלוהים.
ב. הוא לא רוצה יותר ממני.
א. כן, זה לא חשוב. כשאלוהים רוצה, אלוהים מקבל.
ב. כשהייתי קטנה מאוד החלטתי, שאני אהיה
ילדה שאוהב לאהוב. ככה החלטתי,
וגם הגעתי לתוצאות.
א. איזה תוצאות? תסתכלי על עצמך, את לא מהחומר
שממנו באים ילדים שאוהבים לאהוב.
ב. אולי לא. ובכול זאת, כנגד כל הסיכויים,
אני כן!
א. תאהבי משהו.
ב. מה, עכשיו?
א. תאהבי משהו, שנראה.
ב. את העץ הזה.
א. את העץ?
ב. כן. אני אוהבת את העץ הזה, מה יש?
אני אוהבת אותו. הנה.
א. מה בכלל את יודעת על העץ הזה
שאת יכולה ככה לאהוב אותו?
ב. לא הרבה. ובכול זאת.
אני פשוט אוהבת אותו.
כנראה שהעץ מצית בי משהו.
א. מצית בך משהו… פשוט…
איזו אהבה כללית. את בכלל יודעת מה דרוש בשביל לאהוב את העץ הזה?
ב. ספרי לי עליו דבר אחד שאני לא יודעת.
א. זה לא יהיה קשה. הנה לך –
הוא מטפטף בחורף.
ב. מה זאת אומרת מטפטף בחורף?
א. מה שאת שומעת. אמרתי לך שאת לא יודעת.
ב. זה באמת מוזר, כי איתי הוא לא טפטף.
א. ומה היה עושה איתך, אם מותר לי לשאול?
ב. איתי היה מלבלב בקיץ.
א. מה זה מלבלב בקיץ, תגידי לי,
אם היית מכירה את העץ הזה באמת,
היית יודעת שהוא מטפטף בחורף,
מלבלב בקיץ, זה רק הפן החיצוני שלו.
אני מצטערת להגיד לך, אבל את לא באמת יודעת עליו שום דבר,
כמה בדיחות פה ושם, זה נחמד, אבל מה קורה לו באמת
מתחת פני השטח, לגבי זה אין לך שום מושג.
ב. מה לעשות שהוא היה מלבלב איתי,
ככה הוא הרגיש.
א. באמת? ככה הרגיש? את בכלל שאלת אותו,
איך הוא מרגיש? את בכלל יודעת כמה הוא היה צריך לטפטף איתי בחורף,
כדי שיוכל לבוא וללבלב איתך, ככה סתם, בקיץ?
את יודעת מה עברנו יחד? את יודעת… מה אני מדברת,
אני תוהה אם אי פעם באמת ראית עץ שמטפטף בחורף.
ב. ראיתי.
א. איפה.
ב. אני ראיתי.
א. ובאמת את חושבת שיבואו עצים, עם מצב רוח נדיב,
שילבלבו בשבילך ככה סתם, בקיץ? תדעי לך,
ואת זה אני אומרת לך מתוך כנות ובצער –
אהבה היא משהו אחר לגמרי.
ב. אני חשבתי שגם זאת אהבה.
א. טעית. אבל לפחות למדת משהו.
ב. ואני פעם חשבתי שאוכל לאהוב את העץ הזה…
א. אבל את רואה, את לא, כי בסופו של דבר
אני זו שאוהבת את העץ הזה. את כבר לא תוכלי לאהוב אותו,
זה רחוק ממך מאוד.
אבל אולי תוכלי יום אחד, אם תרצי באמת,
לאהוב אותי.
וככה תוכלי בעקיפין גם לאהוב את העץ.
ב. (מביטה כה וכה, על העץ ועל הילדה)
אני חושבת שאני אוהבת אותך כבר.
א. שטויות.
ב. כן. באמת. אהבתי ישר, מהרגע שראיתי אותך,
אבל לא רציתי להגיד שום דבר.
א. את לא באמת אוהבת אותי,
אני זו שאוהבת אותך, ואת לא יודעת מה זה דורש ממני.
ב. אבל אני בטוחה שגם אני אוהבת אותך.
א. במה זה בא לידי ביטוי?
ב. אני מסתכלת עלייך, וכבר עולה לי חיוך.
א. זה לא אומר שום דבר.
ב. זה לא?
א. זה לא. הנה, אני מסתכלת עלייך,
וכבר אני עומדת לבכות.
ב. למה לבכות?
א. כי אני אוהבת אותך באמת.
עד כדי כך.
זה מתוך דאגה. וגם עצב עמוק.
ב. על מה?
א. על זה שאני אוהבת אותך, ואת אותי לא.
ב. אני, מה אני יודעת על אהבה,
ניסיתי לאהוב באופן ספונטאני.
א. ציפיתי ממך למשהו אחר,
ציפיתי שתתעקשי על מה שאת אוהבת,
ועכשיו, כשקצת קשה, אז את מוותרת.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
ב. את באמת יודעת לאהוב כל כך יפה…
א. אמרתי לך.
ב. בהתחלה היה קשה לראות עלייך, באמת…
נראית כמו כל אחת, ואי אפשר היה לדעת כמה את באמת מסוגלת לאהוב
אבל כשזה מופנה לכיוונך, פתאום מרגישים את זה!
א. היית צריכה את החוויה הזאת כדי להבין במה מדובר.
ב. נכון, אבל את עדיין אוהבת אותי?
א. לא, זה הכול היה לצורך הדוגמא.
ב. כמובן. בכול זאת זה היה חשוב לי מאוד,
כי לא ידעתי שככה אפשר לאהוב.
א. האמת שיש בזה גם איזה צד של מיומנות,
אני לא רוצה להוזיל בערך של עצמי,
אבל לפעמים, אם את עולה על הטריק
אז זה בא ממש בקלות.
ב. את רוצה לומר שהאהבה שלך אליי הייתה טריק?
א. אמנם אני הילדה שנולדה לאהוב,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה
שיש לי הרבה ניסיון.
בואי נחזור בבקשה אל העץ הזה…
ב. כן.
א. עכשיו נסי לדמיין את העץ הזה,
ונסי לדמיין שהוא עושה לך משהו נעים.
ב. למה הכוונה?
א. משהו נעים. כמו למשל דגדוג באוזן.
אבל תשמרי אותו אצלך, ואל תספרי אותו לאף אחד.
ב. אוקיי…
א. יש לך משהו נעים?
ב. יש לי.
א. עכשיו תעצמי את העיניים, תתרכזי בו, בדבר הנעים,
ותספרי עד חמש בקול רם.
ב. טוב. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש.
א. נו!
ב. מה?
א. את אוהבת את העץ?
ב. נכון.
א. טוב, אבל זה רק טריק, את יודעת, אחיזת עיניים.
ב. איך עשית את זה?
א. אני לא יכולה לגלות.
ב. תגלי.
א. תעזבי את זה אמרתי. זה שלי.
ב. את כל כך מיוחדת. (בוהה בה באימה) אני לא מאמינה…
א. מה קרה?
ב. נראה לי שאני אוהבת אותך שוב.
א. עכשיו?
ב. אני חושבת שזה קרה בדיוק עכשיו.
א. איך זה קרה?
ב. לא יודעת, את היית אליי מאוד קשה, כנראה שזה הצית בי משהו.
א. שוב הצית בך משהו. את ממש חסרת אחריות.
ב. אולי תנסי עליי את הטריק? אולי תנסי לאהוב אותי גם?
א. אפשר לנסות. תעמדי כמו שאת ואל תזוזי.
(א’ עוצמת את העיניים, סופרת עד חמש)
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש…
ב. נו, את אוהבת אותי?
א. לא.
ב. חשבתי שהקסם הזה עובד.
א. אמרתי לך, זו רק אחיזת עיניים.
ב. אבל אהבת אותי מקודם.
א. (מאוכזבת מעצמה) אבל זה עבר, אי אפשר לאהוב אותך שוב סתם, מהשרוול.
ב. תשתדלי, את הרי הילדה שנולדה לאהוב.
א. כנראה שלא נולדתי לאהוב אותך.
ב. (היסטרית) זה נורא כואב.
א. תרגעי, זו בסך הכול אהבה. כמה רגעים וזה עובר.
ב. אני מרגישה כאילו אכלתי משהו לא טוב.
א. לאט לאט, תנשמי חזק.
ב. תחזיקי אותי! (היא מתנשמת במהירות ובכבדות)
א. תתני לזה לצאת, אל תשאירי שום דבר בבטן.
קדימה, תוציאי החוצה את הכול. קדימה.
ב. (נרגעת) זהו זה.
א. זהו זה?
ב. יצא.
א. נו, את מרגישה משהו?
ב. כלום. ואת?
א. שום דבר. זו הייתה אפיזודה חולפת.
ב. נכון. ומוזר. אני מרגישה מן ריקות… כאילו כל המפגש הזה,
לא היה. יש לי תחושה מוזרה בסרעפת…
א. [מביעה הזדהות מסוימת] כן… כן…
[רגע קצר, ב’ מביטה ב א’ בתהייה, אז בהשלמה]
ב. אני חושבת שזה הזמן עכשיו
שנלך כל אחת לדרכה.
א. גם אני. זה מרגיש כמו הזמן.
אם ככה, להתראות.
ב. להתראות.
[הן פונות ללכת, אז עוצרות]
ב. אולי עוד נפגש פעם,
ככה במקרה. בתחנת הרכבת…
כמו שני ידידים… מה את חושבת?
ויעלה בנו ככה… זכרון רחוק
של אהבה שהייתה?
א. מי יודע, אולי… אולי…
[הן פונות לדרכן ויוצאות]
סוף.

פיית החלומות

,
פיית החלומות
אמא: אני אמא והילד שלי רוצה ללכת לגן, זה הסיפור של הילד שלי, שרוצה ללכת לגן והסיפור של האמא שהילד שלה הולך לגן.
הילד: אני הילד שרוצה ללכת לגן, זה הסיפור שלי, כמו שיהיה אפשר לראות תיכף.
הנה אני הולך לגן, יד ביד עם אמא, הנה אני הולך לגן, ושורק.
אמא: אני גם פיית החלומות, אבל זה יהיה רלוונטי לאחר כך.
הילד הולך לגן, ואני מחזיקה לו ביד, ושנינו שרים משהו.
הילד: הגענו. הנה אמא, הגן.
אמא: יופי. תכנס ושיהיה בהצלחה.
[נכנס] הילד נכנס לגן, איזו התרגשות. נניח שעכשיו הלכתי הביתה. אבל אני נשארת פה ומסתכלת מה קורה עם הבן שלי אם קרה לו משהו אם מישהו הציק לו. את זה אני עושה רק בגלל שבמציאות עצמה נניח שהלכתי הביתה. אז אפשר לחשוב שהלכתי הביתה בזמן שאני מסתכלת על הילד שלי.
הילד: הגן. אני יושב על כסא. ואז משחק בחול. ואז מתרוצץ. מישהי משכה לי בשיער. כל מני דברים קורים בגן.
ואז מגיע מיטשל והוא מרביץ לי, מסיבה כלשהי, נניח, בגלל שאני נמוך. אי, אי, תעזוב אותי מיטשל.
זהו. הולכים.
אמא: איך היה בגן? הילד: יפה. אמא: שום דבר רע לא קרה לך? אף אחד לא הרביץ לך או דחף אותך על האסלה בשירותים? אף אחד לא משך לך בשיער ועשה לך רע? הילד: לא.
אמא: מצוין. אני לוקחת את הדברים שלך כמו שהם למרות שאתה מסתיר מה שקרה לך באמת. ואנחנו הולכים הביתה בלב שקט. אגב, למה אתה מסתיר את מה שקרה לך באמת? הילד: לא יודע, אולי אני מתבייש. אמא: לא חשוב, העיקר שאני לא דואגת. עכשיו אנחנו כבר בבית.
נניח שכל היום עובר. היום עבר, עכשיו אתה במיטה.
הילד: אמא, אני מרגיש שהולכת ליפול לי שן, זה לא קשור כמובן לזה שהרביצו לי בגן כי הרי לא הרביצו לי בגן, אז פשוט הולכת ליפול לי שן, בסדר?
אמא: בסדר גמור. אם תיפול לך שן, תבוא פיית החלומות ותשים לך משהו מתחת לכרית. מה היית מבקש מפיית המשאלות?
הילד: זה אישי.
אמא: תספר לי, כי אחרת פיית החלומות לא תדע, אני בעצמי עושה רשימה ומעבירה לה. זה ההסכם בינינו.
הילד: זה אישי. וזה ביני ובין פיית החלומות. הייתי מבקש שלא ירביצו לי יותר בגן.
אמא: אבל אמרת שלא הרביצו לך בגן!
הילד: בסופו של דבר כן הרביצו לי בגן, אבל אל תקחי את זה על עצמך, זה מאוד ביני ובין פיית החלומות.
אמא: לעזאזל, זה מעציב אותי מאוד, למה לא סיפרת לי? אני אמא שלך. בכל מקרה, אמסור לפיית החלומות.
הילד: תודה אמא. הנה השן יצאה, בדיוק בזמן. עכשיו גם את יכולה לדעת שהחשד הוא שהיא יצאה בגלל שהרביצו לי.
אמא: אלא מה. אני לא תמימה.
הילד: לילה טוב, ואני מקווה שהפיה תבוא כבר הלילה, כי גם מחר יש גן.
אמא: אני תיכף מדברת איתה.
הוא הלך לישון, בני הרך, האהוב הבישן, ועכשיו אני יודעת שהוא לא סיפר לי את סודו הגדול, כי הוא לא רצה לרגש אותי. ואם לא הייתי במסווה מספרת לו שאני צריכה לתווך בינו ובין פיית החלומות, שאני בדיתי, מי יודע אם הוא היה אומר לי משהו. הילד: לילה, הלכתי לישון, זה מה שפיית החלומות צריכה לדעת, ובעצם אני ער, ומחכה בדריכות גדולה. אמא: הנה, הוא כבר נרדם, עכשיו אני צריכה להכנס לחדר שלו ולשים שם פתק – האומר יותר לא ירביצו לך. אבל מה אני עושה, אמא מסכנה שכמוני, שאין לי איך לעזור לבן שלי. אשים פתק, ונראה מה יקרה. מה שקרה הוא שהתחלתי לפרוץ בבכי. הילד: פיית החלומות?
אמא: מה..
הילד: מה קרה?
אמא: אני מצטערת, אבל אני עומדת מול שוקת שבורה.
הילד: בקשר למה?
אמא: לא חשוב. אתה כבר תראה.
הילד: מה זאת אומרת, את מילאת את הבקשה שלי?
אמא: כן, אבל האמת היא שאין לי מה לעשות כדי שלא ירביצו לך יותר ובגלל זה אני עצובה מאוד.
הילד: אבל נפלה לי שן.
אמא: אתה היית בסדר גמור. זו אני שנכשלתי בתור פיית החלומות.
הילד: את לא יכולה לעשות שלא ירביצו לי יותר?
אמא: לא. אני כל כך מצטערת. זו פעם ראשונה שזה קורה לי. מה לעשות. זו המציאות האכזרית. עכשיו כדאי שאני אלך ואמשיך לבכות בסלון, כדי לא לחשוף לגמרי את האשלייה.
הילד: אפשר לבקש משהו אחר?
אמא: מה אתה מבקש?
הילד: טרקטור. זאת אומרת, טרקטור חשמלי.
אמא: לא. זה לא הולך ככה. אני מבטיחה שאעשה הכול כדי שלא ירביצו לך יותר. אני מבטיחה שאעשה הכול. אני אוהבת אוהבת אוהבת! לילה טוב יקר שלי.
הילד: אל תקחי את זה קשה. בסופו של דבר אני אגדל, וכבר לא ירביצו לי יותר אבל טרקטור חשמלי יישאר לנצח. זה אפילו עדיף מבחינתי.
אמא: זה לא נכון, תשאר לך צלקת נוראית!
הילד: וגם יישאר לי טרקטור.
אמא: טוב, אבל ייקח לי עד מחר, כי כל החנויות סגורות. אבל זה לא יהיה על חשבון המאמצים האדירים שאעשה כדי למלא את המשאלה הראשונה שלך. מגיע לך פיצוי.
הילד: לא נורא. אני כבר מתחרט שביקשתי. לא נורא. שירביצו. שירביצו. הרי אנחנו בסך הכל ילדים. אף אחד לא מבין מה הוא עושה בשלב הזה. אני לגמרי שלם עם זה.
אמא: בסדר. תדע לך שאני שבורה. ואני פשוט שבורה מהסיפור הזה.
הילד: לכי לישון.
אמא: לילה טוב יקר שלי.
הילד: לילה טוב פיית החלומות. בסוף נרדמתי ושוב התעוררתי, כמו בכל בוקר.
אמא: איך היה הלילה?
הילד: היה בסדר. איך היה לך?
אמא: היה בסדר. איך היה הביקור של פיית החלומות?
הילד: היה לא קל, אני לא בטוח אם כדאי להכנס לזה.
אמא: יצאת עם תחושה חיובית?
הילד: יצאתי עם מה שיצאתי, זה לא חשוב, אני מאוד שלם. היא עשתה את המקסימום.
אמא: תדע לך שהיא מאוד התרגשה, פגשתי אותה בדרך החוצה, זה היה לה מאוד מאוד חשוב, והיא אמרה שתעשה הכול, בפירוש הכול.
הילד: בסדר אמא, היא בסך הכל פייה. זה אנושי.
אמא: כמה שאתה בוגר. זה מדהים אותי.
הילד: טוב, אז הולכים לגן?
אמא: כן. הכנתי לך סנדוויץ’.
הילד: טוב, אז הלכנו לגן, הנה הגן, להתראות אמא.
אמא: תשמור על עצמך.
הילד: זה בסך הכול עוד יום בגן. להתראות בצהריים.
אמא: שוב נגזר עליי ללכת הביתה בייסורי מצפון כבדים, אבל נניח שהלכתי הביתה, אני לא יכולה לעזוב את הגדר של הגן ולצפות ולקוות לרע במיעוטו.
הילד: בגן אין חדש. אני יושב על הכסא. ערמת החול. ואז שוב מכות, מהילד מיטשל, בשירותים.
זהו, נגמר.
אמא: איך היה בגן? איך היה. אל תשתוק.
הילד: כרגיל.
אמא: אני לא מסוגלת לדמיין.
הילד: נעבור את זה אמא, נעבור את הכול.
אמא: ילדי היקר. אני לא אוותר אף פעם, אני לא אוותר בשבילך. אתה יודע את זה.
הילד: זה בסדר אמא, אל תבכי, את עוד תתגברי על הכל.