חַמְשִׁיר לְיוֹם סַגְרִיר

,

בַּיָּמִים חָרְפִּיִּים

כְּשֶׁאֵין דָּבָר לַעֲשׂוֹת

אֶפְשֹׁר בְּבִטּוּל אֶת הַזְּמַן

לְהַשְׁחִית

אוּלַי אֵצֵא לְחָפְשָׁהּ?

לֹא,

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

אֶתְחַבֵּר וְאַמְתִּין

לְמוֹקֵד הַשֵּׁרוּת

וְשָׂם אַעֲנִיק

אֶת מִסְפַּר הַמָּנוּי

וְכָךְ אֶתְקָרֵב אֵל

תָּפְתָּהּ שֶׁל נִפְשִׁי

הַשּׁוֹכֶנֶת בְּעֹמֶק נִסְתָּר שֶׁל

מַהוּת

בִּימֵי חוֹרֵף קָרִים

כְּשֶׁהָאֹפֶק הוּא לוֹט

וְהַדַּעַת זְחוּחָה וּצְרִיכָה

לְהַחֲלִיט

מָה אָז אֶעֱשֶׂה?

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

אַקִּישׁ עַל מִסְפָּר

אֲחַכֶּה לְאִשּׁוּר

וְכָל עֲתִידִי יֵעָשֶׂה

לְבָרוּר

אַמְתִּין לִתְגוּבַת

מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי

וְכָךְ בְּחֶדְוָה

יִנְקְפוּ הַשָּׁעוֹת

אַאֲזִין בִּמְסִירוּת

לְקוֹל טֵיְפּ מְבֻגָּר

שֶׁיַּכְרִיז, בְּסַמְכוּת

אַתָּה שְׁתַּיִם בְּתוּר

וְאֵת נִשְׁמָתִי יְמַלֵּא בְּתִקְוָה

וְכָךְ שׁוּב אֵדַע

אֶת מְקוֹמִי בַּמֶּרְחָב

לְכָל אִישׁ יֵשׁ יִעוּד

זוֹ שָׁרְשָׁהּ שֶׁל קִרְבָה

בְּיָמִים אֲרֻכִּים

הַזְּמַן כְּמוֹ נָהָר

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל הַתּוֹר

פִּסְגָּתוֹ שֶׁל הָהָר

הִבְטִיחוּ כִּי שָׂם יֵשׁ גִּלּוּי אֲמִתִּי

נַצִּיג שֶׁמַּכִּיר הוּא לְבֶטַח אוֹתִי

יִתְגַּלֶּה לְפָנַי בְּמוֹפְתִים

וּבְאוֹת

עַל קַו הַשֵּׁרוּת הַנִּסְתָּר

שָׂם בְּהוֹט

יִפְתֹּר תַּקָּלָה

אָז הַכֹּל יִתְחַוֵּר

שְׁאֵלוֹת יֵעָנוּ

חֲשֵׁכָה תִּתְבַּהֵר

בִּקְרִיאַת רְוָחָה

שָׂם אֶשְׁנָב יִפָּתַח

וְיָד תֵּצֵא לִקְרָאתִי

מִבַּעַד לַסְּבַךְ

וְתַפְנֶה אוֹתִי הָלְאָה

לִשְׁלָל נָצִיגִים

וְאֵצֵא בֵּין פְּלָגִים

לַמַּסָּע נִפְלָאוֹת

בִּימֵי הַסַּגְרִיר

כְּבֵדִים כֶּעָנָן

עֵת עוֹלוֹ שֶׁל עוֹלָם מְעָלַי

מִתְפָּרֵק

אַאֲזִין לִנְעִימַת הַמְתָּנָה

נוֹשָׁנָה

שֶׁתָּצִיף אֶת לִבִּי הַשָּׁכוּחַ

הָרֵיק

כִּי בְּפַעַם הַהִיא

אַחֲרֵי צִפִּיָּה מְרֻבָּה

מַמָּשׁ עַל קַו הַסִּיּוּם

הִתְנַתֵּק הַמַּכְשִׁיר

וְרַק טַעַם שֶׁל בִּלְתִּי סִפּוּק

הוּא הִשְׁאִיר

לְהַמְשִׁיךְ וְלַחֲקֹר

אֶת עוֹלַם הָאֱמֶת

כִּי מִי שֶׁחִכָּה עַד הַסּוֹף

הוּא כְּבָר מֵת

וְאוּלַי נִשְׁמָתִי

עוֹד תַּגִּיעַ לְשֵׁם

אֵל מָקוֹם שֶׁל שַׁלְוָה

בִּמְחוֹזוֹת אֵין אָדַם

תְּחַיֵּג עַל חַיְגָן

בִּבְלִי אֶצְבָּעוֹת

בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים

שָׂם הַבַּיִת שֶׁל הוֹט

איש בלי אהבה

,

הִכַּרְתִּי אִישׁ בְּלִי אַהֲבָה
בְּלִי אַהֲבָה בִּכְלָל
כָּל פָּעַם שֶׁעָבַר
הָיִיתִי קְצָת נִבְהָל

תָּמִיד הָיָה הוּא מִתְאוֹנֵן
לֹא נֹחַ לָעוֹלָם
“לֹא טוֹב” אָמַר “מַמָּשׁ לֹא טוֹב!
וּבְטַח לֹא מֻשְׁלָם”

כֻּלָּם סָבְלוּ מְחִתָּתוֹ
עַל אִישׁ הוּא לֹא פָּסַח
שָׁמַר הוּא טַעֲנוֹת לְכָל
מִי שֶׁעָבַר בַּסָּךְ

וְגַם מֵהַפְּרָחִים נִדְמֶה
חָסַךְ בְּאַהֲבָה
הוּא לֹא הִשְׁקָה – אֲבָל שָׁפַךְ
קִיטוֹר מְלֹא הַקֵּבָה

לֹא הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
וְלֹא חַיּוֹת מַחְמַד
בָּעֲרָבִים הָיָה וַדַּאי יוֹשֵׁב
רַק עִם עָצְמוּ. לְבַד!

כֵּן כָּךְ הָיָה, אוֹתוֹ הָאִישׁ
בּוֹדֵד כּוֹעֵס וּמַר
כִּי הוּא גָּרַם לִי לְהַרְגִּישׁ
תָּמִיד כָּל כָּךְ מוּזָר

כִּי זֹאת – גָּרוּעַ בְּיוֹתֵר
גָּרוּעַ וּמַצְמִית
שֶׁבְּעֵינָיו שָׁלוּ אַנִּי –
רָאִיתִי אֶת עָצְמִי

כֵּן, זֶה כּוֹאֵב
כּוֹאֵב וְלֹא נָעִים
אֶת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בַּחוּץ
הוּא שֶׁקּוֹרֶה בִּפְנִים

וְכָךְ בַּסּוֹף, בְּשֶׁקֶט רַב
אָמַרְתִּי לוֹ – סְלִיחָה –
כִּי אַיֵּן תְּרוּפָה לְאַף-שׁוּם-אִישׁ
שֶׁהוּא לֹא עַצְמְךָ

וְכָךְ אֲנִי גַּם לֶאֱהֹב
לָמַדְתִּי לְיָמִים
וּבְסוֹפוֹ הַסּוֹף הוּא טוֹב
הַיּוֹם אָנוּ שְׁכֵנִים

מֵאָז כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר
אֱנִי אוֹמֵר שָׁלוֹם תָּמִיד
וְהוּא מַשִּׁיב לִי בְּחִיּוּךְ
וּכְבָר אֵינוֹ מַפְחִיד.

היפופרפר

, ,

היפופרפר

 

במקום לא רחוק, לא קרוב

לא חם ולא קר

בביצה שבלב הסוואנה

חי היפופרפר

 

הוא לא היה בדיוק עוף

ולא דג עם סנפיר

לא בא לו לטרוף

לא למד איך לשיר

 

הוא היה כמו כל היפו

אחר. גדול, וחום – בלי מקור

אבל עם שני חישוקים

עגולים על גבו

ממש כמו ציפור

 

אם אני לא באוויר

ואינני שייך אל הים

מי אני בדיוק

התגלגל ונהם

הוא שחה לאיטו

מיוסר וקרוע

כשהבוץ התגבש על גבו

לא יורד ותקוע

 

הוא המתין כך בבוץ

לתשובה שתבוא

התשובה לא הגיעה

הגיע עוד בוץ

 

אז הוא החליט לעשות מעשה

וארז תיק קטן

את כנפיו הוא ניער מהגב –

זה אף פעם, או עכשיו!

 

הוא עזב את ביתו

ונדד לארצות-ערבה

כי חשב שאולי שם

אולי שם תהייה התשובה

 

לא בחורש

לא בעמק

לא בים

לא בהר

לא משקיף ממצוק מרחוק על אחו מוריק פסטוראלי –

ולא במדבר

 

בשום מקום לא מצא

במדויק ובאופן סופי

תשובה שתחבר את כנפיו אל גופו –

״מי אני?״

 

הוא דהר וצעד

פירפר ונרדם

וראיין צורות של חיים אחרות, מכול

קצות העולם

 

יום אחד,

ממש כשחשב, שזהו –

הסוף לפניו

ואף פעם כבר לא יבין

הוא ראה שלט קטן

״זה הסוף, סוף העולם

הסוף הסופי בהחלט.

אם הגעתם עד כאן –

אז ברוכים הבאים.״

 

הוא נכנס למאורה עמוקה – ארוכה

שלום! הוא קרא

לום-לום-לום-לום

מישהו ענה

 

מישהו? שוב ניסה

איפה אתה?

זה היה מקום לא מואר

אבל לא מפחיד

לא היה מאוחר

לא מוקדם

לא קר במיוחד

לא ממש חם

 

אז איפה כולם?

מישהו?

הוא-הוא-הוא

הוא שמע את הקול

חד וברור.

 

״אולי בהחלט״

הוא חשב.

״זה הוא קולו החכם…

אולי מדבר אליי –

סוף העולם״

 

״סוף העולם,

אדוני הנכבד. רציתי לשאול

כי אף אחד לא מוכן לתקן

מי אני בדיוק

היפופוטם, או פרפר

עזור לי, אני כבר ממש מסכן!״

 

כן-כן-כן-כן

 

״תודה לך, אדוני

אולי אתה עוד לא מבין

חלקי העליון רק רוצה להמריא

למרומים

אבל זה לגמרי לא מקובל על

הצד השני״

 

אני-אני-אני-אני

 

״תודה, סוף העולם היקר,

באמת זה אני, הכללי, וכך זה מרגיש

אבל כשאני מסתובב מסביב לאגם

איך אפשר שאהייה

לפרפר

כשחלקי האחר רק דורש שאהייה

היפופוטם למופת

ובלי פגם״

 

גם-גם-גם-גם

 

הוא ישב לא באור, לא בצל

ישב ושקע בדממה ארוכה

(מן הסתם כבר היה

מדוכדך ועייף)

וזמן מה שהמתין,

ותהה, וחשב.

כשלפתע נאורו עיניו.

זהו זה! קרא. אני מבין!

 

כן, זה נכון.

בכל שנותי הקצרות

לא חשבתי על כך מעולם –

גם הגוף, גם הראש

הזנב, הכנף,

כל זה יחד. הכל – גם וגם.

 

זו הייתה הטעות

שהכאיבה לי כך במשך שנים

שרציתי להיות רק אחד,

או כמו אחרים.

וכך, שכחתי להביט רק על פרט –

על עצמי.

 

את כל הדרך הזו,

הכי רחוק שמותר,

הייתי צריך לטייל

רק כדי להבין –

אני היפופרפר.

 

אני היפופרפר!

לא יותר, לא פחות

אבל בזה אני

הטוב ביותר. אם לא בסדר גמור –

לפחות.

 

וכך הוא שב לביתו

בצעד כבד וקליל

לפעמים הסתובב בסיבוב פירואט

לפעמים כך קפץ למרומים

 

הוא פרש את כנפיו

וכרע ברגליו הכבדות

והיה מאושר

ומאז הוא נשאר

לפעמים משכשך

לפעמים מטייל כמו פר

לפעמים מפרפר לו פרפור

קצר

 

במקום גם רחוק, גם קרוב

חם וגם קר

היפופרפר די רגיל

משתכשך וגם שר

שם הוא חי עד היום

וכאן סיפורינו נגמר

צעד אחד

, ,

כשאתה מתייצב

כך בפתח הדלת

וחושב אם לחצות

את קצה המפתן

 

ונאחזת ידך בידית

הגואלת

ואתה מפוחד ומרגיש

כה קטן

 

כי אפילו אתמול

זה נכון, כבר שכחת

חזרת מיום צבעוני

ומפותל

 

אבל כל הדברים

שאפילו הצלחת

נשכחו כמו

לא היו שם בכלל

 

ונראה שוב רחוק

ומפחיד וגבוה

והאופק ניצב כתמרור

מאיים

 

האם תוכל באותן הדרכים

שהלכת

האם את מה שהתחלת

תוכל לסיים?

 

כי היום שוב

עומדים שם למעלה – בסדר

שרשרת הרים ארוכה

ומשעול

 

ואיך תוכל לבדך

בלי סולם ובלי חבל

לחצות את כולם

ולשוב בשלום?

 

איך אפשר להתחיל בדבר

שנדמה הוא,

יכול להפוך

למסע ללא סוף

 

כשבבית יש אור

ותנור ויש ספר

ועוגה וכוס תה

ושמיכה לעטוף?

 

אז חשוב שתזכור

כשעומדים כך בפתח

הפחדים הם שבים

לבקר ובאים

 

אבל ההרים

כשדורכים צעד צעד

נעשים לפעמים

למסלול די נעים

 

ודברים שרואים כבר

מאמצע הדרך

דרדר משולהב

או שן לוע ארי

 

הם שונים – בתכלית

טוב, שונים הם בערך

נכון, הם דוקרים –

אבל גם נסבלים

 

כי ככה זה, כן

תשנס את מתניך

הצעדים נדבקים לנו

פרט אחר פרט

 

כי אין קשת צומחת

סתם ככה בלי גשם

ואין דרך שלא מתפתלת

כמעט

 

אבל מי שחולם להגיע

ליעד

חייב בסופו של דבר

גם לצאת

 

כי כיצד ייעשה הפרפר

ללא גולם

איך תשקע החמה בסוף יום

לבלי צאת

 

תארוז התרמיל

ותתפוס איזה פרי

בתחילה של כל דרך

חשוב שתאכל

 

אם תמשיך ותלך

כך שבוע בערך

אפשר שתמצא עצמך

בחלל

 

מרחבים עלי ארץ

ייפתחו בפניך

העולם כל כולו

בתוך צעד אחד

 

אז דרוך צעדיך

וראה איזה פלא

מה כוחה של פסיעה

שהחלה לבד.

 

בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן בוב דילן

,
תרגום לDesolation Row
בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן –
הֵם מוֹכְרִים גְלֻיּוֹת שֶׁל הַתְּלוּיִים שָׁם – תְּמוּנוֹתֵיהֶם צוֹבְעִים חוּם מַאֲפִיר, סָלוֹן הַיֹּפִי בְּמַלָּחִים מָלֵא הוּא הַקִּרְקָס הִגִּיעַ אֶל הֵעִיר הִנֵּה בָּא הַמְּפַקֵּחַ הָעִוֵּר כָּל כֻּלּוֹ שָׁבוּי בְּטְּרַאנְס יָד אַחַת אֶל הֶעָצִיר קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל הָאַחֶרֶת בַּמִּכְנָס מפזרי הַהַפְגָּנוֹת עוֹמְדִים בְּלִי נָחַת מְחַפְּשִׂים לָהֶם נִדּוֹן בְּעוֹד לֵידִי וַאֲנִי פּוֹסְעִים הַלַּיְלָה בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
סִינְדֶּרֶלָה, הִיא נִרְאֵית קלת דַּעַת ״צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּזֹאת כְּדֵי לְהָבִין״ הִיא מְחַיֶּכֶת וְטוֹמֶנֶת אֶת יָדֶיהָ סְטַיְל בטי דייויס בַּכִּיסִים הִנֵּה מַגִּיעַ רומיאו – וְהוּא נוֹהֵם ״אַתְּ שַׁיֶּכֶת לִי, אֲנִי חוֹשֵׁב״ וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר לוֹ, ״טָעִיתָ בָּמָקוֹם, חָבֵר, כְּדָאִי מְאֹד שֶׁתַּעֲזֹב״ וְהָרַעַשׁ הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר אַחֲרֵי שהסירנות פינו אֶת הַמָּקוֹם הוּא רחשה שֶׁל סִינְדֶּרֶלָה מטאטאה אֶת נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כְּעֵת הַיָּרֵחַ כִּמְעַט נִבְלַע הוּא, הַכּוֹכָבִים נָפְלוּ בֵּין עֲנָנִים אֲפִלּוּ מַגֶּדֶת הֶעָתִיד הֶחְבִּיאָה אֶת כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁלָּהּ בִּפְנִים כֻּלָּם חוּץ מקין וְהבל וְהַגִּיבֵּן מנוטרדאם עוֹשִׂים אָהֲבָה, וְאִם לֹא זֶה מִתְפַּלְּלִים לבוֹא גְּשָׁמִים בַּזְּמַן והשומרוני הַטּוֹב שֶׁהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה, בְּבִגְדֵי הַמּוֹעֲדוֹן גַּם הוּא הוֹלֵךְ לִצְפוֹת בַּקַּרְנָבָל הָעֶרֶב בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הִנֵּה אופליה, בַּחַלּוֹן לְמַטָּה, עֲבוּרָה אֲנִי חוֹשֵׁשׁ נוֹרָא עוֹד לֹא הָיוּ לָהּ 22 וּכְבָר נִרְאֵית אִשָּׁה גְּמוּרָה לָהּ הַמָּוֶת הוּא רוֹמַנְטִי – עוֹטָה הִיא אֲפֻדַּת בַּרְזֶל מִקְצוֹעָהּ הָפַךְ דָּתָהּ חֶטְאָהּ עוֹנֶדֶת – כְּאוֹת לְמָוֶת מִזְדַּחֵל וְאַף שֶׁאֶת עֵינֶיהָ הִיא נוֹשֵׂאת כַּלּוֹת אֶל נֵס הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹמֶדֶת דֹם תכלה זְמַנָּהּ גַּם הִיא לָעַד, בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
איינשטיין, לָבוּשׁ כרובין הוּד שְׁלַל זִכְרוֹנוֹת מַחֲזִיק בְּתָא מִטְעָן חָלַף כָּאן, רַק לִפְנֵי שָׁעָה עִם יְדִיד קָרוֹב, נָזִיר-נרגן הָיָה נִרְאֶה מַמָּשׁ הִיסְטֶרִי כשבמקטרתו הֵפִיחַ אֵשׁ-אֱמֶת עַד שֶׁהֵחֵל הוּא מְרַחְרֵחַ בְּפִתְחֵי מַרְזֵב חוֹזֵר עַל כָּל הָא״ב לֹא הָיִיתָ חוֹשֵׁב אֲפִלּוּ לְהַבִּיט בּוֹ אֲבָל כְּבָר אָז נוֹדַע הוּא בְּכָל סְדוֹם כְּנַגָּן בַּכִּנּוֹר הָאֶלֶקְטְרוֹנִי לְאוֹרֵךְ נְתִיב הָאֲָבַדּוֹן
ד״ר רֶפֶשׁ, הוּא שׁוֹמֵר עַל עוֹלָמוֹ אָטוּם בְּכוֹס עוֹר מְהֻדָּק וְעַל כָּל מְטֻפָּלָיו נְטוּלֵי-הַחֵשֶׁק הוּא מְצַוֶּה לִנְשֹׁף לְשָׁם חָזָק הָאָחוֹת שֶׁלּוֹ, אֵיזוֹ מְקוֹמִית נִרְפֶּסֵת הִיא אַחְרָאִית לָצִיאָנִיד כְּשֶׁבְּיָד שְׁנִיָּה הִיא קוֹרֵאת מִקְּלָף – ״תהא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה תָּמִיד״ הֵם מְנַגְּנִים שָׁם בַּחֲלִילֵי הַפַּח אֶת ראשם נוֹטִים לִטְמֹן אִם תִּטֶּה לַצָּד וַדָּאִי תִּשְׁמַע אוֹתָם בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
מֵעֵבֶר לַכִּכָּר, שָׁם וִלָאוֹת תָּלוּ מִתְכּוֹנְנִים לַסְּעוּדָה ״הָפָנְטוֹם שֶׁל הָאוֹפֵּרָה״ תְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁל אִישׁ-דָּת אֶת קזנובה מַאֲכִילִים בְּכַף גְּדוֹלָה כְּדֵי לִנְסֹךְ בּוֹ בִּטָּחוֹן אַחַר כָּךְ גַּם יַהַרְגוּ אוֹתוֹ, בְּרַעַל הַהִמְנוֹן וְהָפָנְטוֹם, צוֹעֵק אֶל הַנְּעָרוֹת, ״בִּרְחוּ אִם לֹא הֵבַנְתֶּן אֶל-נָכוֹן, כִּי גַּם קָזָנוֹבַה מָאֳשָׁם עַל שֶׁדָּרַך בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן״
עַכְשָׁו חֲצוֹת כְּבָר, וְהַסּוֹכְנִים כֻּלָּם גַּם הַצֶּוֶת הַמְּנֻסֶּה מְהַלְּכִים כִּשּׁוּף עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאָז הֵם מוּבָלִים, בֶּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה אַל מְכוֹנוֹת גּוֹרְמוֹת הֶתְקֵף זְרוֹעוֹתֵיהֶם קְשׁוּרוֹת בִּמְהֻפָּךְ תַּחַת נוֹזֵל לָבָן נוֹטֵף אֲשֶׁר מוּבָא מֵהַטִּירוֹת מֵעַל בִּידֵי שכירים אוחזי כִּידוֹן כְּדֵי לִשְׁמֹר שֶׁאִישׁ לֹא יִמָּלֵט שׁוּב אֶל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הַשֶּׁבַח יֹאמַר לנפטון הטיטאניק כְּכוֹכַב דָּרְכָה מִן הַמִּתְרָס כֻּלָּם צוֹרְחִים כְּתֻכִּי ״הַצָּד שֶׁלִּי, הַצָּד שֶׁלְּךָ״ עֶזְרָא פאונד וטי. אס. אליוט נֶאֱבָקִים שָׂם בַּצְּרִיחַ נשות קָלִיפְּסוֹ הוֹלְלוֹת לַהֵן כָּל דַּיָּג שׁוֹשָׁן מַפְרִיחַ מֵעַל סַלְעֵי הַיָּם, שְׂרוּעוֹת מרמידות מעורטלות שָׂם כְּחַרְדּוֹן וְאִישׁ לֹא נֶאֱלַץ לַחְשֹׁב הַרְבֵּה עַל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כֵּן, קִבַּלְתִּי מִכְתָּבֵךְ כְּבָר (עַל הַתְּקוּפָה בָּהּ יָדִית-הַדֶּלֶת נִשְׁבְּרָה) התעניית בִּשְׁלוֹמִי, כְּאִלּוּ וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ נוֹרָא כָּל אֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתְּ, כֵּן הכרתיהם מִן הַסְּתָם, הָיוּ כָּאֵלּוּ אווילים אַךְ הִדְבַּקְתִּי לְכֻלָּם פַּרְצוּף שׁוֹנֶה בֵּין שְׁמוֹתֵיהֶם בִּלְבַּלְתִּי בעליל כְּעֵת, אֵינִי קוֹרֵא הֵיטֵב עוֹד, פִּסְקִי אֶת מִכְּתָבַיִךְ בַּנִּדּוֹן אֶלָּא אִם תביילי אוֹתָם, אַחֵד אֶחָד ״מִנְּתִיב הָאֲבַדּוֹן״

בסופו של דבר

,
בסופו של דבר, זה הכל כבר קרה את היית כבר את, הייתי אני זה היה במבט, מתגלות הפנים החלון המוסט, בכן שושנה זה התחיל במעט, זה קרה לפנים
כבר נפגשנו מזמן, את ראית אותי כבר כבר נפגשנו לפני החלון המואר התחשק לנו שוב לשחק מן משחק את היית מסתובבת, הייתי נסגר
זה קרה כבר מזמן, זה קורה לך שנים ומצמיד את חותמת החול לָפּנים את היית מה שאת, הייתי אני התרגלנו לזה ואנחנו שונים
התפלאנו מאוד, בחלון המרושת מה שהתחיל ונגמר במבט מלוכסנת חותמת האור המונח הרוכסן שנפתח, הסדין המקומט
זו הפעם הזו, אך קרה בעבר כבר עברנו בסך, כבר היינו בשר כבר מצאנו הכד, והפרח הונח כבר עשינו את כל מה שאפשר
בסופו של דבר, העיקר שנשכח כבר מגע הפנים והמשי הרך שהצמדנו בפה, שאחזנו בכף העיקר מסתתר כבר במה שנשכח
את חושבת על זה, מחשבות כל עיקר בראשך מתיישבות, על התריס, הנקר מתחשק לך לזוע אל פנים ואחור מתחשק לך למשוך את הצליל המוכר
המרפסת פתוחה, ובפנים המבט ובינינו נותרה רק דמותך האחת ובינינו נפתח המראֶה אל הצד התקרבנו לבד, התרחקנו לאט
כבר מצאנו את זה, ואיבדנו תדיר חלונות נפתחו והוגפו להכביר החולות נודדים, התחושה ישנה המנורה מכתיבה צלליות על הקיר
זה קרה כבר מזמן ועכשיו מאוחר ומכל הדברים שקרו, מה נשאר התמונה הקטנה, החלון אל הפנים זה הכל כבר קרה ועכשיו הוא נייר.