Archive for category: שירה

בַּיָּמִים חָרְפִּיִּים

כְּשֶׁאֵין דָּבָר לַעֲשׂוֹת

אֶפְשֹׁר בְּבִטּוּל אֶת הַזְּמַן

לְהַשְׁחִית

אוּלַי אֵצֵא לְחָפְשָׁהּ?

לֹא,

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

–

אֶתְחַבֵּר וְאַמְתִּין

לְמוֹקֵד הַשֵּׁרוּת

וְשָׂם אַעֲנִיק

אֶת מִסְפַּר הַמָּנוּי

וְכָךְ אֶתְקָרֵב אֵל

תָּפְתָּהּ שֶׁל נִפְשִׁי

הַשּׁוֹכֶנֶת בְּעֹמֶק נִסְתָּר שֶׁל

מַהוּת

–

בִּימֵי חוֹרֵף קָרִים

כְּשֶׁהָאֹפֶק הוּא לוֹט

וְהַדַּעַת זְחוּחָה וּצְרִיכָה

לְהַחֲלִיט

מָה אָז אֶעֱשֶׂה?

אֶתְקַשֵּׁר שׁוּב לְהוֹט

–

אַקִּישׁ עַל מִסְפָּר

אֲחַכֶּה לְאִשּׁוּר

וְכָל עֲתִידִי יֵעָשֶׂה

לְבָרוּר

אַמְתִּין לִתְגוּבַת

מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי

וְכָךְ בְּחֶדְוָה

יִנְקְפוּ הַשָּׁעוֹת

–

אַאֲזִין בִּמְסִירוּת

לְקוֹל טֵיְפּ מְבֻגָּר

שֶׁיַּכְרִיז, בְּסַמְכוּת

אַתָּה שְׁתַּיִם בְּתוּר

וְאֵת נִשְׁמָתִי יְמַלֵּא בְּתִקְוָה

וְכָךְ שׁוּב אֵדַע

אֶת מְקוֹמִי בַּמֶּרְחָב

לְכָל אִישׁ יֵשׁ יִעוּד

זוֹ שָׁרְשָׁהּ שֶׁל קִרְבָה

–

בְּיָמִים אֲרֻכִּים

הַזְּמַן כְּמוֹ נָהָר

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל הַתּוֹר

פִּסְגָּתוֹ שֶׁל הָהָר

הִבְטִיחוּ כִּי שָׂם יֵשׁ גִּלּוּי אֲמִתִּי

נַצִּיג שֶׁמַּכִּיר הוּא לְבֶטַח אוֹתִי

יִתְגַּלֶּה לְפָנַי בְּמוֹפְתִים

וּבְאוֹת

עַל קַו הַשֵּׁרוּת הַנִּסְתָּר

שָׂם בְּהוֹט

–

יִפְתֹּר תַּקָּלָה

אָז הַכֹּל יִתְחַוֵּר

שְׁאֵלוֹת יֵעָנוּ

חֲשֵׁכָה תִּתְבַּהֵר

בִּקְרִיאַת רְוָחָה

שָׂם אֶשְׁנָב יִפָּתַח

וְיָד תֵּצֵא לִקְרָאתִי

מִבַּעַד לַסְּבַךְ

וְתַפְנֶה אוֹתִי הָלְאָה

לִשְׁלָל נָצִיגִים

וְאֵצֵא בֵּין פְּלָגִים

לַמַּסָּע נִפְלָאוֹת

–

בִּימֵי הַסַּגְרִיר

כְּבֵדִים כֶּעָנָן

עֵת עוֹלוֹ שֶׁל עוֹלָם מְעָלַי

מִתְפָּרֵק

אַאֲזִין לִנְעִימַת הַמְתָּנָה

נוֹשָׁנָה

שֶׁתָּצִיף אֶת לִבִּי הַשָּׁכוּחַ

הָרֵיק

–

כִּי בְּפַעַם הַהִיא

אַחֲרֵי צִפִּיָּה מְרֻבָּה

מַמָּשׁ עַל קַו הַסִּיּוּם

הִתְנַתֵּק הַמַּכְשִׁיר

וְרַק טַעַם שֶׁל בִּלְתִּי סִפּוּק

הוּא הִשְׁאִיר

לְהַמְשִׁיךְ וְלַחֲקֹר

אֶת עוֹלַם הָאֱמֶת

כִּי מִי שֶׁחִכָּה עַד הַסּוֹף

הוּא כְּבָר מֵת

–

וְאוּלַי נִשְׁמָתִי

עוֹד תַּגִּיעַ לְשֵׁם

אֵל מָקוֹם שֶׁל שַׁלְוָה

בִּמְחוֹזוֹת אֵין אָדַם

תְּחַיֵּג עַל חַיְגָן

בִּבְלִי אֶצְבָּעוֹת

בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים

שָׂם הַבַּיִת שֶׁל הוֹט

היפופרפר

 

במקום לא רחוק, לא קרוב

לא חם ולא קר

בביצה שבלב הסוואנה

חי היפופרפר

 

הוא לא היה בדיוק עוף

ולא דג עם סנפיר

לא בא לו לטרוף

לא למד איך לשיר

 

הוא היה כמו כל היפו

אחר. גדול, וחום – בלי מקור

אבל עם שני חישוקים

עגולים על גבו

ממש כמו ציפור

 

אם אני לא באוויר

ואינני שייך אל הים

מי אני בדיוק

התגלגל ונהם

הוא שחה לאיטו

מיוסר וקרוע

כשהבוץ התגבש על גבו

לא יורד ותקוע

 

הוא המתין כך בבוץ

לתשובה שתבוא

התשובה לא הגיעה

הגיע עוד בוץ

 

אז הוא החליט לעשות מעשה

וארז תיק קטן

את כנפיו הוא ניער מהגב –

זה אף פעם, או עכשיו!

 

הוא עזב את ביתו

ונדד לארצות-ערבה

כי חשב שאולי שם

אולי שם תהייה התשובה

 

לא בחורש

לא בעמק

לא בים

לא בהר

לא משקיף ממצוק מרחוק על אחו מוריק פסטוראלי –

ולא במדבר

 

בשום מקום לא מצא

במדויק ובאופן סופי

תשובה שתחבר את כנפיו אל גופו –

״מי אני?״

 

הוא דהר וצעד

פירפר ונרדם

וראיין צורות של חיים אחרות, מכול

קצות העולם

 

יום אחד,

ממש כשחשב, שזהו –

הסוף לפניו

ואף פעם כבר לא יבין

הוא ראה שלט קטן

״זה הסוף, סוף העולם

הסוף הסופי בהחלט.

אם הגעתם עד כאן –

אז ברוכים הבאים.״

 

הוא נכנס למאורה עמוקה – ארוכה

שלום! הוא קרא

לום-לום-לום-לום

מישהו ענה

 

מישהו? שוב ניסה

איפה אתה?

זה היה מקום לא מואר

אבל לא מפחיד

לא היה מאוחר

לא מוקדם

לא קר במיוחד

לא ממש חם

 

אז איפה כולם?

מישהו?

הוא-הוא-הוא

הוא שמע את הקול

חד וברור.

 

״אולי בהחלט״

הוא חשב.

״זה הוא קולו החכם…

אולי מדבר אליי –

סוף העולם״

 

״סוף העולם,

אדוני הנכבד. רציתי לשאול

כי אף אחד לא מוכן לתקן

מי אני בדיוק

היפופוטם, או פרפר

עזור לי, אני כבר ממש מסכן!״

 

כן-כן-כן-כן

 

״תודה לך, אדוני

אולי אתה עוד לא מבין

חלקי העליון רק רוצה להמריא

למרומים

אבל זה לגמרי לא מקובל על

הצד השני״

 

אני-אני-אני-אני

 

״תודה, סוף העולם היקר,

באמת זה אני, הכללי, וכך זה מרגיש

אבל כשאני מסתובב מסביב לאגם

איך אפשר שאהייה

לפרפר

כשחלקי האחר רק דורש שאהייה

היפופוטם למופת

ובלי פגם״

 

גם-גם-גם-גם

 

הוא ישב לא באור, לא בצל

ישב ושקע בדממה ארוכה

(מן הסתם כבר היה

מדוכדך ועייף)

וזמן מה שהמתין,

ותהה, וחשב.

כשלפתע נאורו עיניו.

זהו זה! קרא. אני מבין!

 

כן, זה נכון.

בכל שנותי הקצרות

לא חשבתי על כך מעולם –

גם הגוף, גם הראש

הזנב, הכנף,

כל זה יחד. הכל – גם וגם.

 

זו הייתה הטעות

שהכאיבה לי כך במשך שנים

שרציתי להיות רק אחד,

או כמו אחרים.

וכך, שכחתי להביט רק על פרט –

על עצמי.

 

את כל הדרך הזו,

הכי רחוק שמותר,

הייתי צריך לטייל

רק כדי להבין –

אני היפופרפר.

 

אני היפופרפר!

לא יותר, לא פחות

אבל בזה אני

הטוב ביותר. אם לא בסדר גמור –

לפחות.

 

וכך הוא שב לביתו

בצעד כבד וקליל

לפעמים הסתובב בסיבוב פירואט

לפעמים כך קפץ למרומים

 

הוא פרש את כנפיו

וכרע ברגליו הכבדות

והיה מאושר

ומאז הוא נשאר

לפעמים משכשך

לפעמים מטייל כמו פר

לפעמים מפרפר לו פרפור

קצר

 

במקום גם רחוק, גם קרוב

חם וגם קר

היפופרפר די רגיל

משתכשך וגם שר

שם הוא חי עד היום

וכאן סיפורינו נגמר