רקס/ אדיפוס בקורונוס

מרפסת מלכותית, בממלכה אי שם

 

המקהלה

אלוהים! איך שדפקו אותנו!

מוכרחים להשאר בבית

הלכה הפרנסה

אוכלים את כל החסכונות

ומה שיש – להסתופף במשך

כל היום צמוד לטלוויזיה ולחיות

בפאניקה, הכל בגלל המגפה הזו

שהתפרצה פתאום, השד יודע

מהיכן, מאיימת לחסל אותנו.

 

עכשיו נותרנו אומללים

תקועים במין חופשה נצחית ללא תשלום

בלי כל אופטימיות באופק וידיעה

שתעודד אותנו, ואם זה לא מספיק –

עוד לא מצאו פתרון לממשלת המעבר!

זו שתקועה כמו עצם בגרוננו

כבר למעלה משנה. נדמה לנו 

שהכל שורר בכאוס מסביב,

מה נעשה עכשיו?

 

נפנה אל מנהיגינו הדגול,

הוא, שעורו עבה כמו של דוב,

ישכיל שוב להצילינו

ימצא את התשובה לשאלה –

מה המקור למגפה

ומהי התרופה המתבקשת,

אם לא הוא שיענה לתפילותינו – 

הוא, החכם מכל אדם,

אז באמת אנחנו אבודים!

 

נקרא בקול מכל מרפסותינו:

הושע אותנו המנהיג

פתור את התעלומה

שמע את תחנונינו!

מצא מרפא למגפה הזו!

 

מופיע במרפסת המנהיג רקס

 

רקס

עמי,

מקשיב אני לקול תחינותיכם

שעה קשה להיות מנהיג יחיד

בממלכה קטנה. עומדים אנו היום

אל מול נגיף נבזה ממלחמות

דביק וקטנוני! שבנו להיות לעבדים.

אומר לכם מתוך לבי, כשעיניי פונות למצלמה –

מילות עידוד סתומות לא יעזרו פה,

כאן לא יועילו, לא שמחה לאיד, 

ולא שנאת חינם! כדי למגר של הנגיף – אויבנו

הבלתי נראה, עליי לומר לכם את הדבר

האחראי, כדאי שתדאגו מאוד!

הדאגה בלבד, היא שתגן עלינו.

הן זוהי האמת, רק דאגה בריאה

ובמינון מוגזם, תצליח להרגיז את הנגיף,

אבל עלינו לפחד ביחד!

 

הקשיבו לי עמי הטוב,

בשעת חירום כזו

עלינו להציב חומה אל מול

אויבינו הבלתי נראה

להסתגר באומץ, ולאטום את החלון

אני ורק אני בלבד

אחבוש כפפות וממחטה

ואתייצב מול הנגיף הזה:

אמצא תרופה למגפה,

ואעקור את שורש האסון.

 

פונה מן המיקרופון, משתעל

 

(לעצמו) אוי לא.

נדמה לי שאני מתחיל גם

לפתח פה שיעול,

מקווה שלא חטפתי משהו,

או רק המחשבות על כל הדיבורים שלי

עשו אותי חולה.

אני צריך להתעלם מזה.

כדאי בינתיים, עד שאשתלט

על המצב, לא לעשות מזה עניין.

 

נכנס שליח, דופק בדלת המשכן

 

שליח

אדון, אדון נכבד!

בבקשה תפתח,

צריך להעביר ארגז.

 

רקס

לצערי, אנחנו לא עובדים היום.

 

שליח

זה ארגז שמחכה לחתימה אישית,

משירותי הפרקליטות עליו כתוב במפורש:

דחוף!

 

רקס

סגורים, אתה לא שמעת כלום?

עומד, חוזר על המילים,

ועוד נושם! אתה מסכן את עצמך,

ועוד יותר מזה – את האוויר!

 

שליח

סליחה, אבל זה לא סובל דיחוי –

כתוב פה במפורש –

״למסור, במהירות,

כדי לא לעכב את 

תהליך הטפסנות של מערכת המשפט״.

 

רקס

אני סגור היום, אתה יכול

להניח בכניסה.

 

שליח

אדוני, אבל צריך לחתום,

אם אין לי חתימה,

כאילו לא מסרתי…

 

רקס

אני לא חותם על כלום

תשכח מזה, אפשר לחטוף

קצרת.

 

שליח

באמת?

 

רקס

חזרת! גרדת עכברים, זה עובר

בצינורות החתימה!

 

שליח

אוי, זה מבהיל ממש! מה אעשה?

שלחו אותי לחתום, לקחתי פה 

סיכון גדול. אבל אם אחזור בלי כלום –

אני יכול להיות גם מפוטר מזה.

 

רקס

אם ככה, אל תדאג,

אני כבר מפטר אותך עכשיו!

זה בסמכותי, לגייס ולפטר.

עדיף, וזה גם לטובתך,

זה טוב יותר להיות לגמרי מפוטר 

מלהסתובב נמרץ במין זמנים 

מסוכנים כאלו.

 

שליח

אוי, אני מרגיש שכבר צומח לי החום!

 

רקס

אתה מבין? הגזמת עם הבלדרות.

אם יש לך מזל, אתה עוד לא גוסס,

עכשיו תלך מכאן, ותסתגר מהר.

וגם, סגור את הפה חזק!

 

השליח יוצא

 

רקס

הפרקליטות!

מזל שהם כסילים כאלה,

מחכים בסבלנות עד שאפתח פה

חבילות. תודה ולא תודה!

הוא משתעל

אוי, שוב השיעול הזה חוזר,

ממש עונה על הסיפטומים

יותר מדיי שיעול בבת אחת מכדי 

לחשוב שאני רק מדמיין את זה

למרות שאני יודע לדמיין הרבה דברים:

הנה – חשבתי שרודפים אותי

ארבעה סכינאים בלילה,

בסוף היו שם קומץ פחדנים במעטה

של מפלגה. כבר אין לי יריבים.

אני חזק! אני חזק כמו פרה!

שוב משתעל

אוי, אני חושב שזה הגיע לריאה,

ממש הרגשתי משהו, בצד הימני,

כמו מן חולשה של אפיסת מנדטים,

אז מה, עדיין אני אוחז

לשור בשתי קרניו.

אסור לי להראות תשישות.

 

נכנס הגנרל

 

הגנרל

אדוני, בבקשה תצא מהמבנה הזה,

סידרנו פתק פתק, את הכל ספרנו

מה מתברר – בסוף הגענו

לשישים ועוד אחד. נכון, גם אני לא האמנתי

אבל זו הדמוקרטיה! נדמה לי

שהרכבנו קואליציה. בגלל זה, לפי החוק 

אני מבקש ממך לצאת,

ולהשאיר לי את המפתחות.

 

רקס

סליחה, אסור לי,

קבענו במפורש – אסור לצאת מהבתים.

 

הגנרל

אתה חייב להשמע להליך הדמוקרטי.

 

רקס

אני מקשיב מאוד. שמעצמי לא אמלא 

פקודות? אבל עובדה – ככה אמרתי, שמעתי ברירור

אין יוצא ואין בא, דבר ראשון, עומד שלום הציבור –

האזרחים לא חשובים לך?

 

הגנרל

חשובים, ואיזו שאלה, 

ובגלל זה אני דופק בדלת,

לא אוותר לך הפעם!

 

רקס

באמת, לא תוותר? בסדר, תן לי שתי דקות.

 

הגנרל

ברצינות אתה יוצא?

 

רקס

מה לא הבנת?

אני יוצא תוך רגע.

 

הגנרל

טוב. שתי דקות אני נותן לך.

 

רקס נכנס אל הארמון, משמיע מבפנים קול זעקה

 

רקס

אוי לא, אוי לא!

 

שב אל המרפסת

 

הגנרל

מה זה היה, ממש הלחצת!

 

רקס

סליחה, עניין בהול, אני חייב לזוז!

 

הגנרל

מה קרה עכשיו?

 

רקס

אני לא יכול לחלוק איתך,

כל עוד אני עדיין בתפקיד.

 

הגנרל

עד כדי כך קשה?

 

רקס

מאוד, ועוד הרבה יותר,

הכי גרוע שנדמה לך – תכפיל בארבע!

המדינה עכשיו זקוקה לי בדחיפות.

 

הגנרל

אני מבין, אז מה אתה צריך ממני?

 

רקס

הכי טוב להגיד לך – שנתיים –

ליתר בטחון, ככה יהיה ממה לחסוך,

אפעל במהירות, אבל ביעילות וגם באורך רוח.

במצבי חירום כאלו, חייבים לפעול ביחד, 

אין שלי – שלך, ניצח או ניצחנו, האינטרס הוא של כולם.

 

הגנרל

בזה אני מסכים מאוד.

 

רקס

וגם אני! ובגלל זה אני מבטיח, לדאוג

לאינטרס שלנו, לכולו, תנוח דעתך, 

וכשנגמר מיד אני קורא לך!

 

הגנרל

בסדר, אבל תזכור מה שהבטחת.

 

הגנרל יוצא

 

רקס

אדיוט מוחלט.

עם אופוזיציה שכזו מי מתפלא

שוירוסים צומחים כמו פטריות?

נהיינו רכרוכים כאלו.

אדם צריך קצת התנגדות בריאה

כדי להיות חזק!

 

שוב משתעל

 

אח, זה מתגבר.

לא, לא, זה לא תקין,

כדאי מהר מאוד שאבדק!

(מהסס)

מצד שני, הנבצרות היא שורש העניין.

איך אוכל להתבצר בבית אם 

כל הזמן יסתובבו פה טרדנים?

(שוב מהסס)

ועוד פעם מצד שני, גם הבריאות שלי

היא חשובה לי!

מה הטעם בכל המגפה הזו אם בסוף גם 

את עצמי הדבקתי?

צריך לבחור בין שתיים –

חוסן השלטון,

או כוח גופני.

 

שוב משתעל

 

זו שאלה טפשית

שני הנושאים חיים שניהם ביחד, במשותף

ובאותו האיש.

 

מגיע הרופא, דופק בדלת

 

הרופא

אדוני, שמענו במכשיר

הסייסמוגרפי, שיעול רועד מהמשכן,

פתח את הפה בבקשה,

הכנס מדחום!

 

רקס

אני, בריא כמו פרד,

תשמור מרחק!

 

הרופא

אדוני, אתה בעצמך הורית

לבודד מיד, בסגר,

כל מי שמשתעל הצידה,

לצד שמאל, או למרכז,

זה קודם כל, אבל גם כל

מי שמשתעל בכלל.

 

רקס

אני מכתיב את החוקים

והחוקים אומרים, וזה ידוע –

שאני בריא.

 

משתעל בקול

 

הרופא

מה זה היה?

 

רקס

איי, איי, כואבת לי הבטן,

זו הקיבה,

אני חושב, אכלתי אתמול בערב

שני מנדטים, מהקולות הערביים.

עשיתי את זה כי אני צריך,

תאמין לי, זה לא טעים.

 

הרופא

מוזר, אם ככה, לך לשירותים.

 

רקס

אני הולך, רק אל תפריע לי.

 

שוב משתעל בקול

 

הרופא

מה זה היה?

זה בא מהגרון!

 

רקס

תשמע,

הנאומים הארוכים האלו,

אתה עומד ומדבר

בסוף אתה נהייה צרוד…

ככה זה כשרק אדם אחד

האחריות לדיבורים כולם

אצלו.

 

הרופא

נכון. גם בזה יש הגיון.

 

רקס שוב משתעל

 

הרופא

בבקשה, תנשוף לכונכיה הזו.

לא אוותר לך.

 

רקס

לא רוצה. אני מרגיש יותר טוב.

 

שוב משתעל

 

הרופא

עכשיו נתפסת. אתה חולה,

אתה האבא של הוירוס,

רואים על המכשיר שהוא התחיל

מפה. הדבקת את כולם!

 

רקס

אני חולה? זה לא יכול להיות.

עוד לא ניצב יריב מוצלח כמוני

מול המגפה.

 

הרופא

יריב מוצלח ופונדקאי מוצלח יותר.

אדוני, אתה חולה מספר אחת!

 

רקס

אוי לי. אם זה נכון, אני מרגיש

חלש!

 

הרופא

כדאי לך להכנע לרפואה!

 

רקס

רפאו אותי,

אני כבר מתחנן לזה!

כואב לי כל הגוף ולא עצמתי עין,

חלצו את הטפיל ממני,

אני סובל כל כך!

 

הרופא

אז כדאי שתתוודה…

 

רקס

נכון. אני אכלתי עטלף,

ושני שוורים מקולקלים בחומץ,

ועגלה עם ענבים דרוסים,

הכל כדי להשאר לשבת.

עכשיו אני חולה ממש.

 

הרופא

תקום מהכסא שלך.

 

רקס

אז תרפא אותי?

 

הרופא

אם עוד לא מאוחר.

אבל המדינה, היא יכולה לכעוס.

 

רקס

נכון, אני כבר רואה אותם עם לפידים

בשער.

בבקשה מחלו. מחלו לאדונכם!

באמונה, תמיד דאגתי לעמי.

 

המקהלה

תפסיק להתלונן

אתה יורק עלינו!

 

רקס

חכו, אני חשוב מאוד 

זו שעת חירום עדיין

 

המקהלה

נכון, אבל אתה השן שמחייבת

עקירה.

 

רקס

תנו לי לפתור את המשבר

 

המקהלה

הוא ייפתר אם תיעלם

 

רקס

אפילו לא שנה אחת?

 

המקהלה

לא עוד מילה

עכשיו תשתוק וזהו!

 

רקס

אבל מה אעשה בבית?

 

המקהלה

זו כבר הבעיה שלך. 

תהייה בחיק המשפחה

 

רקס

אבל זה הנורא מכל!

 

המקהלה

אם ככה, זה העונש

לכל המזימה!

 

רקס

עכשיו אני בודד ממש.

אתם עוד תשלמו על זה!

 

רקס יוצא

 

המקהלה

זהו. ניצלנו!

המגפה חלפה. מצאנו את

המקור לכאבינו. טמון היה בו-במקום

ששם חשבנו התרופה!

פתיים היינו, אבל עכשיו נדע לבחור,

נקשיב לקצב המעיים, ונשאל את הקיבה

בלבד – האם אנו חולים. עכשיו

נשתה קצת סירופ אלכוהולי כדי לחטא

את העבר, ונתעורר כמו חדשים.

ואז, אם ייעלמו העננים

נצא אל הרחובות

ונחגוג את חירותינו.

והעיקר, שנהייה בריאים!

מְגִלַּת אַלְלָה אִסְתֹּר

אָז הָיְתָה מַמְלָכָה אַחַת, אֵיפְשֶׁהוּ בֵּין הֹדּוּ לְבֵין כּוּשׁ,

וּבָאַרְמוֹן חָיוּ מֶלֶךְ אֶחָד מְבֻשָּׂם וַעֲגַלְגַּל וְרַעְיָתוֹ

הָעֲגַלְגַּלָּה וְהַמְּבֻשֶּׂמֶת. וְהַמֶּלֶךְ לֹא מַמָּשׁ סָבַל

אֶת גַּחֲמוֹתֶיהָ שֶׁל רַעְיָתוֹ שֶׁהִתְלוֹנְנָה לְלֹא דַּי

עַל הַסִּקּוּר הַתִּקְשָׁרְתִּי וְעַל מַצַּב הַמֶּלְתָּחָה

וְהִפְצִירָה בּוֹ לְהַזְמִין כַּתָּב מְיֻחָד שֶׁיְּסַפֵּר

כַּמָּה מַחְפִּירִים הָיוּ הַתְּנָאִים שֶׁלָּהּ בָּאַרְמוֹן,

מָה שֶׁאִלֵּץ אוֹתוֹ לְיָמִים לְהִתְיַצֵּב פְּעָמִים רַבּוֹת בִּשְׁמוֹנֶה

בָּעֶרֶב מוּל הַמַּצְלֵמוֹת וְלָתֵת הֶסְבֵּרִים וּלְהִתְנַעֵר

וּלְהַגִּיד אֶת הַמִּלָּה אִירָאן.

וְיוֹם אֶחָד הָיָה נֶשֶׁף שְׁבוּעַ הָאָפְנָה וְהַמַּלְכָּה

לֹא יָכְלָה לְפַסְפֵס אוֹתוֹ, אֲבָל הִיא לֹא הִסְכִּימָה לָצֵאת

עַד שֶׁיִּמְצְאוּ לָהּ בֶּגֶד שֶׁרַק חֲכָמִים יְכוֹלִים לִרְאוֹת

שֶׁהוּא מַחְמִיא לָהּ.

אֲבָל בְּאוֹתוֹ נֶשֶׁף הִסְתּוֹבְבָה גַּם עוֹד מַגִּישַׁת רֵאָלִיטִי

פְּשׁוּטַת עַם שֶׁהָיְתָה יָפָה וּנְכוֹנָהשְׁמָהּ אִסְתֹּר. וְהַמֶּלֶךְ

שֶׁהִבְחִין שֶׁרַעְיָתוֹ עוֹד מִתְבּוֹשֶׁשֶׁת נִגָּשׁ אֵלֶיהָ מְבֻשָּׂם

קְצָת וְאָמַר לָהּ בְּלַהַט הַדְּבָרִים ׳אַלְלָה אִסְתֹּר׳. וְהַמַּגִּישָׁה מִיַּד פֵּרְשָׁה זֹאת

כְּהַזְמָנָה לְדִיּוּן פּוֹלִיטִי וְאָמְרָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ

לַמֶּלֶךְ שֶׁגַּם הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַמִּעוּט הָאֻמְלָל שֶׁחַי

כְּבָר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים בַּמַּמְלָכָה רָאוּי לְסִוּוּג

תַּחַת הַקָּטֵגוֹרְיָהבְּנֵי אָדָם וְשֶׁמַּגִּיעַ לוֹ לִחְיוֹת

בַּמַּמְלָכָה כִּשְׁוֵה זְכֻיּוֹת רַחְמָנָא לִיצְּלַן

כְּלוֹמַר, אַלְלָה יְרַחֲמוּ.

אָז הַמֶּלֶךְ אָמַר שֶׁהִיא לֹא הֵבִינָה אוֹתוֹ נָכוֹן

וְהוּא הִתְכַּוֵּן לְהַעֲנִיק לָהּ רַק חֵצִי מִדִּבְרֵי הַמַּלְכוּת

כְּלוֹמַר רַק אִסְתֹּר בְּלִי אַלְלָה וְשֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב

שֶׁזֶּה שֶׁהוּא נֶחְמָד אֵלֶיהָ אוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ עַמּוּד שִׁדְּרָה מְדִינִי.

אֲבָל אָז הִתְחִילוּ כָּל מִנִּי טַרְדָנִים חֲמוּצִים מֵאִרְגּוּנֵי

זְכֻיּוֹת אָדָם לִטְעֹן שֶׁמַּדּוּעַ לֹא, וְאַדְּרַבָּא וְשֶׁאַף

עַל פִּי כֵּן דַּוְקָא יֵשׁ חַיּוֹת כָּאֵלֶּה, וְשֶׁגַּם הַלָּלוּ בְּנֵי אָדָם

וְעוֹד כָּל מִנִּי טְעָנוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת כָּאֵלּוּ

וְגַם קוֹלוֹת נוֹסָפִים הִגִּיעוּ מֵרְשִׁימוֹת לֹא בְּרוּרוֹת

כְּמוֹ ׳שָׁחֹר לָבָן׳ שֶׁטָּעֲנוּ שֶׁחָשׁוּב מְאוֹד לִתְמֹךְ בְּדֵעוֹת

אֲבָל לֹא הִסְבִּירוּ בְּדִיּוּק בְּאֵילוּ דֵּעוֹת.

וְהַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה בִּלְתִּי רָגִישׁ לִתְנוּדוֹת הַבִּקֹּרֶת

נֶאֱלַץ לִמְשֹׁךְ אֶת דְּבָרָיו מִיָּד וּלְסַיְּגָם וְלוֹמַר

שֶׁאִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא, וְאַלְלָה הוּא גָּדוֹל

תָּמִיד הָיָה, וְהוּא יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן שֶׁיַּגִּיד אֶת זֶה בְּקוֹל

וְשֶׁדִּבְרֵי הַבֶּלַע שֶׁלּוֹ נָבְעוּ מִמַּעֲשֵׂי הַסַּחְטָנוּת

שֶׁל הַבִּגְתָן הַיְּהוּדִי וְתֶרֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל

וְהוּא אֲפִלּוּ נֶאֱלַץ לְהַעֲלוֹת כַּמָּה קִיצוֹנִים עַל הַשִּׁפּוּד

בְּתוֹאֲנוֹת מִזְדַּמְּנוֹת.

וְהַמַּגִּישָׁה אִסְתֹּר נֶאֶלְצָה לְהִסְתַּגֵּר בְּבֵיתָהּ

בִּגְלַל שֶׁסָּפְגָה אִיּוּמִים לְחַיֶּיהָ וּקְרִיאוֹת לְחִסּוּל הַקַּרְיֶרָה

אֲבָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ יָרְדוּ מִסֵּדֶר הַיּוֹם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

בִּגְלַל הַצֹּרֶךְ לְפַנּוֹת מָקוֹם לְסִקּוּר שַׁעֲרוּרִיּוֹת בּוֹעֲרוֹת יוֹתֵר

כְּמוֹ גַּם לִפְרָטִים אוֹדוֹת שִׂמְלַת הַמַּלְכָּה שֶׁאָכֵן חֲכָמִים גְּדוֹלִים

הִצְלִיחוּ לְזַהוֹת אֶת יָפְיָהּ וַעֲדִינוּתָהּ הַנִּשְׂגָּבִים.

וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.

המו״ל

1. פנים. משרד. ערב.

חדר אפלולי. מאחוריו דגלים כחולים אפלוליים. כסא אפלולי. עליו יושב הראש, בגבו אלינו. מעשן סיגר. אנו רואים את ארי, בכיר במשרד, עומד מול הכסא. מהסס. הוא קורא מנייר צהוב.

ארי

לגבי חוק 445, של הקואליציה, הדברים הובאו לסדר יום אדוני.

עברו את הקריאה.

שום בעיה ממשית.

נתנו לשמן ולעיראקי מה שהם ביקשו, מימון מלא והבטחה לסתום את הפה.

הם לקחו.

הראש

יפה.

ארי

אנחנו יכולים לסובב את השחור שיתמוך בוועדה,

להבטיח לו משהו אד-הוק, ואז לסגת.

ולהבטיח אותו דבר גם למוגבלת.

אפשר גם לתת לרכיכה להצביע.

הראש

שהרכיכה יצביע. תתן לו להצביע…

ארי

כן אדוני.

הראש

מה עם וולדמורט.

ארי

הוא כבר פה. מחכה בחדר הצדדי.

הראש

אני רוצה שנקליט את השיחה.

ארי

להקליט? למה?

הראש

ליתר בטחון.

ארי

אני לא אוהב את זה.

הראש

אתה תהייה אחראי להקלטה. אני סומך עליך.

ארי

אדוני, יכולים להשאר קצוות, אפילו אם אני בעצמי… זה חומר גרעיני.

התפקיד שלי אדוני הוא להגן עליך, אפילו מעצמך.

אפילו ממני.

הראש

אתה תקליט. אני הולך לגרום לו להקיא את הכל. הוא יהיה חייב לדבר.

ארי

איך הוא ידבר?

הראש

אמשוך אותו אל העסקה…

ארי

עסקה?

הראש

העסקה. מול הג׳ינג׳י… אני אגיד לו שזה בתהליך, בחקיקה.

נשתול את ההצעה ביד של מישהו וניתן לה להתבשל

ואז נקבור אותה בוועידת הכנסת

ואז, לקראת הסוף… אחזור שוב אל הג׳ינג׳י. בעצמי.

ארי

אדוני, זה תמרון מסוכן, משהו עלול להסתבך.

הראש

אם יסתבך, נפיל את המגדל.

ארי

את המגדל כולו? על זה?

הראש

(שואף מהסיגר ומחייך חיוך ערמומי)

ארי

כמובן.

הראש

תכניס אותו.

2. פנים. משרד. ערב.

נכנס המו״ל. החדר אפוף עשן.

המו״ל

מחניק פה. בשביל מה כל העשן?

הראש

רוצה סיגר? זה קולומביאני, הגיעו משלוחים חדשים.

המו״ל

לא תודה.

הראש

לגבי מה שדיברנו.

המו״ל

מה שדיברנו.

הראש

אני מוכן לסובב את הספינה.

המו״ל

והספינה מוכנה להסתובב…

(הם מביטים זה בעיני זה רגע קצר, מנידים בראשם)

הראש

אני מחפש משהו סולידי. קודם כל.

בסך הכל להוריד קצת את הלהבות…

להוריד את העוינות אליי מ9.5 ל7.5.

קצת למתן… לא יותר.

המו״ל

הכל ברור לי. עזוב, צריך שתשאר ראש ממשלה.

הראש

נכון. צריך… לא בשבילי. בשביל המדינה.

המו״ל

בשביל המדינה. ברור.

אמרתי לך. אתה המשוגע שרוצה את התפקיד הזה.

שיהיה לך לבריאות. אתה תהייה.

תן לי שם. ימני.

אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן.

הראש

אני לא יכול להמציא…

יש את ההוא, סגל.

אבל הג׳ינג׳י לקח אותו כבר למקור ראשון.

המו״ל

זה מקצוע לחיית תקשורת. צריך מישהו מאוד…

הראש

מאוד גמיש.

המו״ל

כן…

הראש

רב אמן. אמיתי. אני אומר לך את זה כרב אמן, אל רב אמן.

המו״ל

אתה…

הראש

אתה רב אמן.

שניהם

(מתמוגגים)

כן… כן.

המו״ל

אני יכול להכניס מישהו שיכתוב. כבר מחר בבוקר. בלי קשר לכלום.

אני רוצה להראות לך רצון טוב.

תתן לארי כמה שמות. אנחנו נטפל בזה.

ניתן לו לכתוב באמצע השבוע.

הראש

כל יום. שיכתבו כל יום!

(רגע)

עוד משהו…

יש את הבחור הזה… אברמוביץ׳.

המו״ל

אמנון.

הראש

כן.

הוא הורג אותי.

גומר אותי לגמרי.

המו״ל

תשכח מאמנון.

אני יכול לתת לך את נחום.

הראש

נחום? מה אני יכול לעשות עם נחום?

מי מתייחס לאפס הזה?

אני רוצה את אמנון!

המו״ל

דיברנו על זה שנתיים.

חשבתי שהגענו לאנשהו.

חשבתי שהתקדמנו.

(המו״ל מסתובב, מתכוון לצאת)

הראש

חכה… נחום.

(המו״ל מתרצה)

רגע

ויש את הבחורה הזו, סימה.

המו״ל

מה עם סימה?

הראש

לא יכולה לזרוק מילה טובה, על השיער?

המו״ל

שלך?

הראש

שלה. של שרה.

המו״ל

אין לי שליטה על זה.

הראש

היא עשתה קארה. לפני שבוע. הורידה שני סנטימ׳.

בהארץ ציירו חזיר. הם ציירו חזיר!

המו״ל

אל תהייה רגשן.

הראש

אני לא…

אתה לא יודע מה היא עושה לי בבית.

המו״ל

בסדר. סימה. אבל משהו קטן. על השיער.

אז סיכמנו?

הראש

סיכמנו.

המו״ל

עכשיו החוק. מה לגבי החוק. אתה דיברת עם הג׳ינג׳י?

הראש

הוא יגיע עוד שבועיים. הוא לא יקבל את זה טוב.

המו״ל

תראה. צריך משהו שהוא יוכל לחיות אתו.

אני רוצה להקל,  לא מחפש להקשות. אני בא בטוב…

הראש

אבל איך?

המו״ל

צריך לחוקק משהו מעודן. משהו, אולי, בנושא הכמויות.

הראש

הכמויות. רעיון מצוין. נגביל את הכמויות של הג׳ינג׳י.

אני כמובן אפגע מזה מאוד. זה יהיה בשבילי חיסול. אבל…

המו״ל

לא חיסול. שיתוף. שיתוף. אנחנו רוצים רק לעקוף פה את הבעיה.

הראש

מישהו צריך לבוא עם ההצעה. כאילו מתנגד.

אני כבר דיברתי עם מישהו.

המו״ל

יריב?

הראש

לא. לא יריב.

המו״ל

בסדר. תביא את מי שאתה רוצה. זה לא ענייני.

הראש

התימני.

המו״ל

איתן?

הראש

איתן. הוא יגיע עם החוק. אני אבקש ממנו להגיע לפשרה.

אגיד לו שאתמוך בזה. נגד עצמי. למען המדינה. והוא יקבל את הקרדיט.

הג׳ינג׳י לא יוכל לעלות על זה.

המו״ל

צריך להקים לזה ועדה…

שניהם

מיוחדת…

(המו״ל קם. הראש קם גם הוא. הם ניצבים זה מול זה כמו עומדים ללחוץ יד, אבל אינם לוחצים. רגע של אימה. לבסוף.)

הראש

(קורא)

ארי… ארי.

(ארי נכנס שוב לחדר)

ארי

כן.

הראש

תרשום את השמות.

בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן בוב דילן

תרגום לDesolation Row
בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן –
הֵם מוֹכְרִים גְלֻיּוֹת שֶׁל הַתְּלוּיִים שָׁם – תְּמוּנוֹתֵיהֶם צוֹבְעִים חוּם מַאֲפִיר, סָלוֹן הַיֹּפִי בְּמַלָּחִים מָלֵא הוּא הַקִּרְקָס הִגִּיעַ אֶל הֵעִיר הִנֵּה בָּא הַמְּפַקֵּחַ הָעִוֵּר כָּל כֻּלּוֹ שָׁבוּי בְּטְּרַאנְס יָד אַחַת אֶל הֶעָצִיר קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל הָאַחֶרֶת בַּמִּכְנָס מפזרי הַהַפְגָּנוֹת עוֹמְדִים בְּלִי נָחַת מְחַפְּשִׂים לָהֶם נִדּוֹן בְּעוֹד לֵידִי וַאֲנִי פּוֹסְעִים הַלַּיְלָה בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
סִינְדֶּרֶלָה, הִיא נִרְאֵית קלת דַּעַת ״צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּזֹאת כְּדֵי לְהָבִין״ הִיא מְחַיֶּכֶת וְטוֹמֶנֶת אֶת יָדֶיהָ סְטַיְל בטי דייויס בַּכִּיסִים הִנֵּה מַגִּיעַ רומיאו – וְהוּא נוֹהֵם ״אַתְּ שַׁיֶּכֶת לִי, אֲנִי חוֹשֵׁב״ וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר לוֹ, ״טָעִיתָ בָּמָקוֹם, חָבֵר, כְּדָאִי מְאֹד שֶׁתַּעֲזֹב״ וְהָרַעַשׁ הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר אַחֲרֵי שהסירנות פינו אֶת הַמָּקוֹם הוּא רחשה שֶׁל סִינְדֶּרֶלָה מטאטאה אֶת נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כְּעֵת הַיָּרֵחַ כִּמְעַט נִבְלַע הוּא, הַכּוֹכָבִים נָפְלוּ בֵּין עֲנָנִים אֲפִלּוּ מַגֶּדֶת הֶעָתִיד הֶחְבִּיאָה אֶת כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁלָּהּ בִּפְנִים כֻּלָּם חוּץ מקין וְהבל וְהַגִּיבֵּן מנוטרדאם עוֹשִׂים אָהֲבָה, וְאִם לֹא זֶה מִתְפַּלְּלִים לבוֹא גְּשָׁמִים בַּזְּמַן והשומרוני הַטּוֹב שֶׁהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה, בְּבִגְדֵי הַמּוֹעֲדוֹן גַּם הוּא הוֹלֵךְ לִצְפוֹת בַּקַּרְנָבָל הָעֶרֶב בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הִנֵּה אופליה, בַּחַלּוֹן לְמַטָּה, עֲבוּרָה אֲנִי חוֹשֵׁשׁ נוֹרָא עוֹד לֹא הָיוּ לָהּ 22 וּכְבָר נִרְאֵית אִשָּׁה גְּמוּרָה לָהּ הַמָּוֶת הוּא רוֹמַנְטִי – עוֹטָה הִיא אֲפֻדַּת בַּרְזֶל מִקְצוֹעָהּ הָפַךְ דָּתָהּ חֶטְאָהּ עוֹנֶדֶת – כְּאוֹת לְמָוֶת מִזְדַּחֵל וְאַף שֶׁאֶת עֵינֶיהָ הִיא נוֹשֵׂאת כַּלּוֹת אֶל נֵס הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹמֶדֶת דֹם תכלה זְמַנָּהּ גַּם הִיא לָעַד, בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
איינשטיין, לָבוּשׁ כרובין הוּד שְׁלַל זִכְרוֹנוֹת מַחֲזִיק בְּתָא מִטְעָן חָלַף כָּאן, רַק לִפְנֵי שָׁעָה עִם יְדִיד קָרוֹב, נָזִיר-נרגן הָיָה נִרְאֶה מַמָּשׁ הִיסְטֶרִי כשבמקטרתו הֵפִיחַ אֵשׁ-אֱמֶת עַד שֶׁהֵחֵל הוּא מְרַחְרֵחַ בְּפִתְחֵי מַרְזֵב חוֹזֵר עַל כָּל הָא״ב לֹא הָיִיתָ חוֹשֵׁב אֲפִלּוּ לְהַבִּיט בּוֹ אֲבָל כְּבָר אָז נוֹדַע הוּא בְּכָל סְדוֹם כְּנַגָּן בַּכִּנּוֹר הָאֶלֶקְטְרוֹנִי לְאוֹרֵךְ נְתִיב הָאֲָבַדּוֹן
ד״ר רֶפֶשׁ, הוּא שׁוֹמֵר עַל עוֹלָמוֹ אָטוּם בְּכוֹס עוֹר מְהֻדָּק וְעַל כָּל מְטֻפָּלָיו נְטוּלֵי-הַחֵשֶׁק הוּא מְצַוֶּה לִנְשֹׁף לְשָׁם חָזָק הָאָחוֹת שֶׁלּוֹ, אֵיזוֹ מְקוֹמִית נִרְפֶּסֵת הִיא אַחְרָאִית לָצִיאָנִיד כְּשֶׁבְּיָד שְׁנִיָּה הִיא קוֹרֵאת מִקְּלָף – ״תהא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה תָּמִיד״ הֵם מְנַגְּנִים שָׁם בַּחֲלִילֵי הַפַּח אֶת ראשם נוֹטִים לִטְמֹן אִם תִּטֶּה לַצָּד וַדָּאִי תִּשְׁמַע אוֹתָם בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן
מֵעֵבֶר לַכִּכָּר, שָׁם וִלָאוֹת תָּלוּ מִתְכּוֹנְנִים לַסְּעוּדָה ״הָפָנְטוֹם שֶׁל הָאוֹפֵּרָה״ תְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁל אִישׁ-דָּת אֶת קזנובה מַאֲכִילִים בְּכַף גְּדוֹלָה כְּדֵי לִנְסֹךְ בּוֹ בִּטָּחוֹן אַחַר כָּךְ גַּם יַהַרְגוּ אוֹתוֹ, בְּרַעַל הַהִמְנוֹן וְהָפָנְטוֹם, צוֹעֵק אֶל הַנְּעָרוֹת, ״בִּרְחוּ אִם לֹא הֵבַנְתֶּן אֶל-נָכוֹן, כִּי גַּם קָזָנוֹבַה מָאֳשָׁם עַל שֶׁדָּרַך בִּנְתִיב הָאֲבַדּוֹן״
עַכְשָׁו חֲצוֹת כְּבָר, וְהַסּוֹכְנִים כֻּלָּם גַּם הַצֶּוֶת הַמְּנֻסֶּה מְהַלְּכִים כִּשּׁוּף עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאָז הֵם מוּבָלִים, בֶּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה אַל מְכוֹנוֹת גּוֹרְמוֹת הֶתְקֵף זְרוֹעוֹתֵיהֶם קְשׁוּרוֹת בִּמְהֻפָּךְ תַּחַת נוֹזֵל לָבָן נוֹטֵף אֲשֶׁר מוּבָא מֵהַטִּירוֹת מֵעַל בִּידֵי שכירים אוחזי כִּידוֹן כְּדֵי לִשְׁמֹר שֶׁאִישׁ לֹא יִמָּלֵט שׁוּב אֶל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
הַשֶּׁבַח יֹאמַר לנפטון הטיטאניק כְּכוֹכַב דָּרְכָה מִן הַמִּתְרָס כֻּלָּם צוֹרְחִים כְּתֻכִּי ״הַצָּד שֶׁלִּי, הַצָּד שֶׁלְּךָ״ עֶזְרָא פאונד וטי. אס. אליוט נֶאֱבָקִים שָׂם בַּצְּרִיחַ נשות קָלִיפְּסוֹ הוֹלְלוֹת לַהֵן כָּל דַּיָּג שׁוֹשָׁן מַפְרִיחַ מֵעַל סַלְעֵי הַיָּם, שְׂרוּעוֹת מרמידות מעורטלות שָׂם כְּחַרְדּוֹן וְאִישׁ לֹא נֶאֱלַץ לַחְשֹׁב הַרְבֵּה עַל נְתִיב הָאֲבַדּוֹן
כֵּן, קִבַּלְתִּי מִכְתָּבֵךְ כְּבָר (עַל הַתְּקוּפָה בָּהּ יָדִית-הַדֶּלֶת נִשְׁבְּרָה) התעניית בִּשְׁלוֹמִי, כְּאִלּוּ וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ נוֹרָא כָּל אֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתְּ, כֵּן הכרתיהם מִן הַסְּתָם, הָיוּ כָּאֵלּוּ אווילים אַךְ הִדְבַּקְתִּי לְכֻלָּם פַּרְצוּף שׁוֹנֶה בֵּין שְׁמוֹתֵיהֶם בִּלְבַּלְתִּי בעליל כְּעֵת, אֵינִי קוֹרֵא הֵיטֵב עוֹד, פִּסְקִי אֶת מִכְּתָבַיִךְ בַּנִּדּוֹן אֶלָּא אִם תביילי אוֹתָם, אַחֵד אֶחָד ״מִנְּתִיב הָאֲבַדּוֹן״

ברנרדה ופטרוקיו

עלה בהשתתפות מוריה בשארי ליפשיץ ודן שפירא בערב לכבוד פרישת פרופ׳ גד קינר לגמלאות 2016.
[ברנרדה ופטרוקיו שוכבים במיטתם. הקטע כולו נערך במיטה תוך אמפטיה]
פטרוקיו: יש דברים שלא הייתי רוצה שתדעי לעולם… בואי נדבר עליהם קצת.
ברנרדה: על מה חשבת?
פטרוקיו: על דברים שהשתיקה יפה להם.
ברנרדה: למשל?
פטרוקיו: למשל מה דעתי לגבייך.
ברנרדה: [מתקנת אותו] על זה אתה אומר לי הכל!
פטרוקיו: לא, אבל מה דעתי לגבייך, באמת.
ברנרדה: ולמשל, באיזה עניין, בדעתך לגבי?
פטרוקיו: למשל על מה שאני חושב על ההתנהגות שלך.
ברנרדה: התנהגות, כלומר איך שאני מסתובבת לפעמים בבית ושרה?
פטרוקיו: זו דוגמה.
ברנרדה: אהה. ואלו דברים שהשתיקה יפה להם?
פטרוקיו: אלו בדיוק.
ברנרדה: ומה זה היה עושה לי?
פטרוקיו: או שזה היה מדרבן, או שהיה מדכדך. תלוי מה הייתי אומר.
ברנרדה: ואתה חושב שזה בטוח?
פטרוקיו: אי אפשר להיות בטוח בלי לנסות.
[הם מביטים אחד בשני ומהנהנים בלבביות. הוא מרים את ידיו כעומד לדבר, מרצין, שומט ידיו]
ברנרדה: אולי נחזור לנושא השיחה הקודם?
פטרוקיו: באיזה שלב היינו?
ברנרדה: [תולה בו מבט]
פטרוקיו: דיברנו על רגשות…
ברנרדה: נכון.
פטרוקיו: הו, ברנרדה, את יודעת כמה רגשות… [בלבביות]
ברנרדה: הו…
פטרוקיו: הו… אבל בואי נדבר על דברים אחרים.
ברנרדה: מה למשל?
פטרוקיו: למשל דברים שלא אומרים אותם בקול.
ברנרדה: אילו מין דברים אלו?
פטרוקיו: דברים שקשה בכלל לחשוב עליהם או לנסח אותם באופן ברור.
ברנרדה: כמו לדוגמה…
פטרוקיו: כמו לדוגמה, מה שאני חושב על הצחוק שלך, ברנרדה. ומה שגם את חושבת על הצחוק שלי.
ברנרדה: ולאיזה עניינים למשל אתה מתכוון בצחוק?
פטרוקיו: אני מתכוון למשל למה שאני חושב על הסנטר שלך, כשהוא רוטט ויותר מזה, למה שאני חושב על הנקודה הקטנה שעל הסנטר שלך. [מסמן בלבביות]
ברנרדה: [נרגשת] ומה אתה חושב עליה?
פטרוקיו: שאלו במיוחד הדברים שעליהם אנו מוכרחים לדבר.
ברנרדה: פשוט לדבר?
פטרוקיו: לדבר…
ברנרדה: [לא לגמרי נרגשת] לדבר… תדבר. ואחרי שנדבר?
פטרוקיו: אחר כך… נמשיך עוד לדבר. אולי נרצה עוד קצת להיסחף בשטף הדיבור. יש הרבה לאן ללכת.
ברנרדה: לאן?
פטרוקיו: אני ארצה לדבר על כל מה שחשבתי עלייך כל הזמן הזה כשהיינו ביחד ו…
ברנרדה: על כמה שנהנינו בנורווגיה…
פטרוקיו: הו, ברנרדה, נורווגיה…
ברנרדה: הו… הו…
פטרוקיו: הו… הו… כן, אבל אני מתכוון לעניינים אחרים לגמרי.
ברנרדה: אחרים לגמרי?
פטרוקיו: כן. ואולי גם נרצה לצעוק קצת ולהזיז חפצים בכוח.
ברנרדה: בכוח? ולשם מה כוח?
פטרוקיו: באמת, אני אומר, לשם מה?
ברנרדה: ואני שואלת גם, לשם מה כוח?
פטרוקיו: אם נסחף כך בדברים, וגם אולי נגלוש הצידה, ודאי נרצה להשתמש קצת בכוח? [עוצר. מסביר] מה דעתך?
ברנרדה: ככה, אתה אומר?
פטרוקיו: ככה…
ברנרדה: [שוקלת] אתה מתכוון להשליך דברים?
פטרוקיו: אני חשבתי להשליך כמה דברים…
ברנרדה: אילו דברים?
פטרוקיו: חפצים. שנמצאים כאן בסביבה.
ברנרדה: כמו הואזה?
פטרוקיו: לא חשבתי במיוחד על הואזה, אבל…
ברנרדה: אין סיבה שתשליך את הואזה, מן הסתם.
פטרוקיו: [מסביר] לא…
ברנרדה: אז פשוט אל תשליך את הואזה.
פטרוקיו: אני לא חשבתי לכלול במיוחד את הואזה…
ברנרדה: אז אל תכלול את הואזה! [עוצרת. בנחמדות] טוב?
פטרוקיו: אין צורך לכלול את הואזה… [מנסה מחדש] אבל חשבתי שכל הענין יתפתח לסערת רגשות ממש… את מבינה? אני מתכוון שאולי לא אחשוב בכלל, או לא אדע בכלל מה אני עושה, ואולי ארצה להשליך את הואזה רק בגלל שאני יודע כמה אהבת אותה, כשקנית אותה .
ברנרדה: כן, אולי כדאי אם ככה, שנוציא מפה את הואזה לפני שכל זה יקרה. [סוגרת את הספר, מתרוממת לישיבה]
פטרוקיו: כן, כדאי…
[ברנרדה הולכת לכיוון המטבח]
ברנרדה: אולי אפשר לשים אותה במטבח בינתיים?
פטרוקיו: [עוצר בעדה] לא, לא בהכרח במטבח…
ברנרדה: לא במטבח?
פטרוקיו: מדוע דווקא במטבח?
ברנרדה: [עוצרת, תוהה] בעצם, מדוע לא?
פטרוקיו: חשבתי שעוד בטח נצטרך את המטבח, לאחר מכן.
ברנרדה: [כמעט מאבדת משלוותה] מה חשבת לחולל במטבח?
פטרוקיו: [כדרך אגב] חשבתי בעיקר על סט הקערות היפה הזה, מווינה.
ברנרדה: לא בא בחשבון!
פטרוקיו: טוב, זה…
ברנרדה: אמרתי לא בא בחשבון! אין לנו מה לחפש במטבח.
פטרוקיו: את דווקא תחפשי את הסכין ההיא, של הלזניה. וזה יהיה מאוד דחוף לך, כשאני אברח לסלון.
ברנרדה: סכין?
פטרוקיו: עם כל הכבוד…
ברנרדה: [תוהה] למה שארצה להוציא סכין?
פטרוקיו: לא יודע, בנקודה הזו זו באמת תהיה הגזמה.
ברנרדה: כל העניין נראה לי מיותר. לשם מה אני צריכה סכין?
פטרוקיו: את שואלת אותי? [פאוזה] אני לא יודע מה עובר לך בראש. וגם את, לא נראה שתהייה לך איזו דעה [פאוזה] או לפחות ככה זה יתפרש, מהמבע על הפרצוף שלך.
ברנרדה: [סקרנית, מוחמאת] ואיך ייראה הפרצוף שלי, אם אפשר לשאול?
[מביטים אחד על השני, פריז, היא מתרככת מהנאה, הוא מתרכך אחריה, שניהם מצחקקים במבוכה]
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: בוא נדבר על מה שדיברנו מקודם.
פטרוקיו: באיזה שלב, באיזה עניין ומה היה הנושא?
ברנרדה: כמה אנחנו מרגישים, כל פעם מחדש. איך היה לנו בנורווגיה איך היה באיסטנבול ובכלל על כמה נהנינו בחו"ל, ועל כמה שאנו נהנים לדבר על כך.
פטרוקיו: הו, ברנרדה, נורווגיה, ספרד, איסטנבול, חו"ל ובכלל, כל העולם הגדול…
ברנרדה: הו, הו, הו, הו, הו ובכלל הו.
פטרוקיו: הו, הו, הו…
ברנרדה: [קוטעת אותו] אתה מוכן להיות קצת יותר ענייני.
פטרוקיו: באיזה עניין?…
ברנרדה: בעניינִי…
פטרוקיו: את מתכוונת להצהרת הרגשות בייחוד?
ברנרדה: כן, אתה מצהיר?
פטרוקיו: כבר שאלת אותי שלוש פעמים.
ברנרדה: ומה קרה?
פטרוקיו: אני עניתי שלוש פעמים.
ברנרדה: מה ענית?
פטרוקיו: עניתי בשאלה…
ברנרדה: ואני ידעתי את התשובה?
פטרוקיו: בטח שידעת.
ברנרדה: [מסופקת, ואז סקרנית] ומה ידעתי?
פטרוקיו: אני לא יודע.
ברנרדה: ואני כן ידעתי?
פטרוקיו: את בטח שידעת…
ברנרדה: [כנ"ל] מה ידעתי?
פטרוקיו: אני לא יודע.
ברנרדה: ידעתי שאתה לא יודע?
פטרוקיו: אנחנו מדברים על זה בלי להפסיק, בלי להפסיק, בואי נדבר על משהו אחר
ברנרדה: על מה אתה רוצה לדבר?
פטרוקיו: על מה שאי אפשר ולעולם לא יהיה אפשר. על זה בדיוק.
ברנרדה: ואיך נדבר על מה שאי אפשר?
פטרוקיו: נצטרך למצוא דרך.
ברנרדה: אתה חושב שזו תהיה דרך ארוכה?
פטרוקיו: זה אכפת לך אם זו תהיה דרך ארוכה?
ברנרדה: אם זו תהיה דרך ממש ארוכה אני מעדיפה לנוח קצת לפני כן.
פטרוקיו: אפשר ישר להגיע לסכין…
ברנרדה: הסכין?
[הוא מרים את ידה בתנוחה מאיימת של סכין, היא מוצאת עצמה אוחזת בסכין הדמיוני,]
ברנרדה: מתי אני החזקתי בסכין?
פטרוקיו: זה קרה אחרי ששברתי את אותן הקערות.
ברנרדה: ק… [בצער רב] אבל לא היית מוכרח להגיע לקערות…
פטרוקיו: הגעתי, את יודעת איך דברים יכולים להתגלגל, אחרי כל הצעקות…
ברנרדה: [תמהה] ולשם מה היו הצעקות?
פטרוקיו: הצעקות היו כתגובה על ההאשמות.
ברנרדה: ועל מה היו ההאשמות?
פטרוקיו: הן היו תגובה לאותן העלבות. [נסוג] או לדברי השבח הנהדרים, שכנראה לחשתי לך… או למקומות הצנועים שבהם צבטתי אותך…[מבהיר] כבר אי אפשר לדעת.
ברנרדה: ואיך כל זה התחיל?
פטרוקיו: או מהסנטר, או מכל דבר אחר.
ברנרדה: ואיך כל זה נגמר?
פטרוקיו: אני לא יודע, זה בידיים שלך.
ברנרדה: מה בידיים שלי?
פטרוקיו: הסכין! את לא ממש מתכוונת להשתמש בה, נכון?
ברנרדה: למה שארצה להשתמש בה?
פטרוקיו: יש לך סיבות טובות להשתמש בה
ברנרדה: [מאיימת] אין לי אף סיבה להשתמש בה
פטרוקיו: [מאוכזב] אז תחזירי אותה למגירה. זה באמת היה מספיק
[הוא חוזר לשכב במיטתו, מכבה את האור]
ברנרדה: [שבה ומדליקה את האור] להחזיר? אז מה, אתה אומר שהוצאתי אותה סתם?
פטרוקיו: לא סתם, למה סתם…
ברנרדה: כי אני לא אוהבת להוציא דברים סתם. אתה מכיר אותי, ו…
פטרוקיו: [באדיבות] כן, אני מכיר אותך …
ברנרדה: ואני לא אוהבת להוציא סתם.
פטרוקיו: אז אל תוציאי סתם!
ברנרדה: למה אתה אומר סתם? [בקרירות] אני אקח אותה לסלון. ואיפה אתה תהיה?
פטרוקיו: אני לא אומר לך. את התעכבת יותר מידי במטבח, להחזיר, לא להחזיר. …
ברנרדה: ואם אסיט את הוילון אמצא אותך מאחוריו?
[פטרוקיו שותק]
ברנרדה: אני מסיטה את הוילון, אתה מאחוריו? [מורידה ממנו את השמיכה, מוצאת אותו שוכב חיוור ומפוחד]
פטרוקיו: לא…
ברנרדה: [פאוזה] ומה עכשיו? [היא גוחנת מעליו וכמו מאיימת על צווארו, בנימה תמה]
פטרוקיו: עכשיו?
ברנרדה: מה…
פטרוקיו: אנחנו שוכבים במיטה הרחבה שלנו, בנעימים…
[היא נשארת קפואה]
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: כן?
פטרוקיו: הסכין!
ברנרדה: [נבהלת] אוי!
פטרוקיו: ברנרדה…
ברנרדה: [לא זזה] גם לי יש מה לומר.
פטרוקיו: זו צורה לדבר?
ברנרדה: יש לי הרבה לפרוק.
פטרוקיו: איי!
ברנרדה: אולי אפתח במשהו כללי!
פטרוקיו: זה לא נכון.
ברנרדה: ובעוד משהו כללי.
פטרוקיו: זה לא מדויק.
ברנרדה: ועוד משהו קטן…
פטרוקיו: [נעלב, מרצין] ככה את חושבת?
ברנרדה: יותר ויותר עם הזמן.
פטרוקיו: זה הכל?
ברנרדה: ואיזו הערת סוגריים…
פטרוקיו: כן, הא, טוב…
ברנרדה: ומחוץ לסוגריים…
פטרוקיו: כן, זה נכון.
ברנרדה: ושוב בסוגריים אחרים…
פטרוקיו: טוב… [מעכל] זה לא כל כך נורא…
ברנרדה: סימן קריאה, סימן קריאה, סימן שאלה…
פטרוקיו: הי, זה גם את.
ברנרדה: סימן פיסוק!
פטרוקיו: א…
ברנרדה: אל תענה לי. וכמה דברים שרציתי לומר לך כבר המון זמן…
פטרוקיו: [מודה, מתרכך] כן, זה הכל נכון
ברנרדה: ירדה לי אבן מהלב. [היא מרפה לרגע, ושוב חוזרת ומאיימת] ויש גם משהו ספציפי אחד או שניים שרציתי להזכיר, בהזדמנות.
פטרוקיו: [במבוכה עליצה] כן, טוב, ככה אני.
ברנרדה: וזה…
פטרוקיו: [מתבייש] קורה…
ברנרדה: וגם זה…
פטרוקיו: את רואה הכל. [מגמגם]
ברנרדה: ועל הזדמנויות מסוימות בייחוד.
פטרוקיו: למשל?
ברנרדה: למשל כשאתה ישן.
פטרוקיו: טוב, ברנרדה, זה אנושי.
ברנרדה: אז תדע מה אני חושבת. ועל הזדמנויות אחרות…
פטרוקיו: למשל?
ברנרדה: כשאתה ער.
פטרוקיו: [מייבב] אני יודע, זה בלתי נסבל.
ברנרדה: ובלי קשר גם איזה נושא צדדי אחד. מאוד צדדי. [מדגישה את הצדדי]
פטרוקיו: כמה צדדי?
ברנרדה: מאוד צדדי.
פטרוקיו: היה יותר צדדי.
ברנרדה: אז הוא…
פטרוקיו: לא היה ולא נברא.
ברנרדה: שקרן!
פטרוקיו: [מתחמק ממנה] זה היה מזמן.
ברנרדה: [מנסה לתפוש אותו] אתה מתחמק. מתחת לשולחן.
פטרוקיו: [מתחמק שוב] זה היה קטן.
ברנרדה: אתה בורח, לשירותים, רכיכה.
פטרוקיו: אני סוגר אחריי את הדלת.
ברנרדה: אתה לא מצליח [הם נאבקים. כל אחד דוחף את השני בכיוונו]
פטרוקיו: את לא מספיקה להיכנס. [הוא מביס אותה, היא נופלת אחורה] נעלתי.
ברנרדה: אני צועקת — שלא תחשוב אפילו לצאת משם. [פאוזה] אני צועקת — שלא תחשוב אפילו שתוכל לצאת משם, אתה שומע? [פאוזה] אני צועקת — צא משם עכשיו, ותסתלק מפה!
[נבהלת מעצמה]
פטרוקיו: אני צועק — בסדר גמור! [כנ"ל]
ברנרדה: אני צועקת — טוב מאוד! [כנ"ל]
פטרוקיו: אני צועק… [מהסס] אני צריך הפסקה.
[המשחק נעצר]
ברנרדה: גם אני
פטרוקיו: [מצביע על עיתון שנמצא בצד שלה] אפשר?
[היא מעבירה לו את העיתון, משמיעה קול נקישה, הוא כמו מושיט יד מבעד לחריץ. הוא שוכב במיטה וקורא, היא נשכבת לידו. פאוזה ארוכה ]
פטרוקיו: [כקורא מתוך העיתון] מתיחות…
ברנרדה: מתיחות
פטרוקיו: [מעביר עמוד] משברים…
ברנרדה: משברים
פטרוקיו: [מעביר עמוד] פערים…
ברנרדה: פערים…
פטרוקיו: תרבות….
ברנרדה: תרבות.
פטרוקיו: [מעביר עמוד] ספורט…
ברנרדה: ספורט
[פטרוקיו מעביר עמוד. העיתון נגמר. פאוזה. עיניהם נפגשות דרך החריץ הדמיוני. הם בוחנים אחד את השניה שעה ארוכה, החריץ כמו מתרחב והם ממשיכים לבחון זה את זו. התשוקה מתגברת, הם מתקרבים בכדי להתנפל זה על זו, הם עוצרים בעד עצמם כשהם כמעט צמודים. בוחנים אחד את השניה רגע נוסף. מתנשמים ארוכות. ומוותרים]
ברנרדה: אנחנו…
פטרוקיו: כן.
ברנרדה: ו…
פטרוקיו: מאוד סביר.
ברנרדה: ו…
שניהם: לא! [מהרהרים] לא…
ברנרדה: ואז?
פטרוקיו: נשכבים במיטה, ממש ככה.
ברנרדה: ככה… [היא מסדרת לעצמה את הכרית מתחת לראשה]
[פאוזה, היא מפנה אליו ראשה בציפייה]
פטרוקיו: [בלי להסיט ראשו אליה] ברנרדה…
ברנרדה: הו…
[מסתובבים איש לכיוונו, מתכסים]
מסך

אריאל

אריאל שוכב במיטה, מחבק את דובי, הוא לא מצליח להרדם, קם לישיבה.
אריאל
אני כל כך רוצה שזה יבוא לי
אני רוצה שזה יבוא מהשמיים
או מאיפה שהו!
אני רוצה שזה יבוא כבר,
וזה כואב לי בחזה.
דובי
(כמתוך שינה)
אתה רוצה, וזה יבוא.
אריאל
אתה חושב דובי?
דובי
בוודאי שאני חושב.
אז בשביל מה אני פה,
בשביל לחמם?
אריאל
כן, אבל דובי, אני כל כך רוצה שזה יבוא
כבר עכשיו, על המיטה
ואני בסך הכל ילד,
ומה הסיכוי שזה יבוא ככה פתאום
לילד?
ומאיפה זה יבוא, מהעצים?
אני מסתכל מהחלון,
הכל אפור, וחדגוני!
אני פוקח את העיניים, מפוכח
וכבר מבין שזה אף פעם לא יבוא לי.
דובי
(פונה אל אריאל, מתרומם כמעה)
באמת אריאל,
אומרים לך הרי שזה יבוא
אנשים מבוגרים, שכבר היו פה
והם מסתכלים עליך, ורואים את הפוטנציאל
אפילו שהם רק דובי.
כל אחד יש את הזמן שלו, גם מוצארט
שזה הגיע אצלו כשהיה בן שש
אבל מוצארט זה מוצארט
אל תדאג,
זה מאוד יבוא לך.
(מנסה להתכסות)
אריאל
אני רוצה אבל שזה יבוא לי עכשיו!
מוצארט זה מוצארט,
אבל מה אם זה לא יבוא, גם בגיל שבע או גיל שמונה?
אפילו אם אתאמן חזק חזק ואביא את עצמי לקצה
ואז, כשזה לא יבוא, אני אשאר רגיל לגמרי
אחרי שכבר התאמנתי?
אז שיבוא עכשיו, או שכן או שלא,
ונחסוך את ההתאמנות הזו!
דובי
בסדר, אבל זה גם יכול לבוא אחר כך, לא?
בבוקר.
אתה לא הולך להתאמן עכשיו כשההורים ישנים.
אתה תשכב ותחכה ותתגלגל ככה?
הנה, תמרח את המשחה הזו. היא תעזור לך.
(מוציא משחה ונותן אותה לאריאל)
אריאל
משחה?
דובי
כן,
והיא אמורה לעורר את זה, שזה יבוא לך,
באופן טבעי.
היא מזרזת את הדברים לבוא יותר מהר.
והיא גם תרגיע אותך, על הדרך, ככה שעד שמשהו יבוא,
תוכל קצת לישון.
אריאל
ואני אמרח ואז זה יבוא?
דובי
תמרח, וקודם תרגע,
ואז, אחרי שתרגע, זה יבוא.
שים קצת מתחת לאף.
והכי טוב אם זה יבוא כשאתה ישן.
אריאל
טוב.
(נשכב, מתכוון למרוח, ומתוך שכיבה)
אבל מה אם אני אלך לישון, ואז זה בדיוק
יבוא ויעבור לידי, ויהיו לו שאלות? מה אז?
והוא ירצה לשאול אותי למשל, אם כינור, או ויולה, ולא תהייה לי תשובה?
דובי
אם זה יבוא ותישן, אני אעיר אותך טוב?
הרי אף אחד לא יחליט שום דבר בלי שתגיד מה דעתך.
את שם?
אריאל
(קם שוב לישיבה)
לא!
דובי
למה?
אריאל
כי לא!
דובי
תראה, אריאל, אני דובי,
ואני איתך ואני החבר הטוב ביותר שתמיד תוכל
לסמוך עליו ואף פעם לא אעזוב אותך
אבל אני גם עושה את העבודה שלי
ואני כאן ונחמד לנו לפני שאתה הולך לישון
אבל אתה לא יכול להחזיק אותי סתם.
רק בתנאי שאתה הולך לישון, ואז אני הולך קצת
לדברים שלי –
כי אני דובי, אבל זה לא אומר שאני לא עסוק. מבין?
אז עכשיו אם אתה רוצה לשבת ולחכות שמשהו יבוא
אני מבקש ממך לא להחזיק אותי.
אריאל
(מופתע)
אתה תלך דובי?
דובי
(מרכך)
מה פתאום שאלך? אני אף פעם לא אלך.
אני רק אומר שכדאי שנלך לישון עכשיו.
(הוא משכיב את הילד לישון)
טוב?
אז תמרח את המשחה.
(אריאל מורח את המשחה מתחת לאף, דובי מביט בזהירות, ממתין קצת)
ב.
דובי
אריאל?
אריאל
אני ער.
דובי
אתה מרגיש משהו?
אריאל
לא. אני מריח וניל.
זה בגלל המשחה?
דובי
כן. המשחה. וזה גם המלאכים.
הם בדרך.
אתה לא מרגיש כלום?
אריאל
כמו מה?
דובי
שאתה עייף…
אריאל
לא. המלאכים בדרך? מתי הם יגיעו?
דובי
הם בדרך. אבל זו גם יכולה להיות דרך ארוכה.
אולי הם בדרך משוודיה…
אריאל
המלאכים באים משוודיה?
דובי
לא כל המלאכים.
אבל כנראה שהמלאכים שלך הם כאלה שבאים משוודיה.
אריאל
למה משוודיה?
דובי
למה לא? יש מלאכים מצוינים בשוודיה.
הם מלאכים מאוד מקצועיים
והם הולכים להביא לך. כבר דיברתי איתם.
החיסרון היחיד הוא שלוקח להם קצת יותר זמן.
הם מביאים הרבה דברים, ואולי הם יבואו בספינה,
וזה יכול לקחת גם חודש.
אריאל
אני לא רוצה מלאכים משוודיה!
דובי
אבל זה הכי טוב שיש.
כל ילד היה מתפלל שיבואו אליו מלאכים משוודיה
בעיקר בתחום הספרות,
וגם בתחום הרפואה
מחלקים פרסים מאוד חשובים בשוודיה.
אבל הם יבואו רק עוד חודש,
הם רק עכשיו יצאו משוודיה.
אריאל
אני רציתי מלאכים מכאן
לא רוצה מלאכים תוצרת חוץ
זו לא ההכרה שאני רוצה
אני רוצה שיעריכו אותי פה
ופה הם עדיין לא באו לי
זה לא אמור היה לקחת להם כל כך הרבה זמן
הם יכלו לבוא מירושלים!
דובי
נפלת על הראש?
אמרתי לך שהם בדרך,
מלאכים מהגוש האירופי
אתה יודע איזה קהל יהיה לך שם?
מי אתה שואף להיות?
גם רובינשטיין ומהטה נסעו לאירופה
למרות שנתנו להם כאן.
אתה באמת קצת מותח את הקו. זו שוודיה.
מדינה עם מורשת,
זה אנדרסן.
ואם לא תרצה, אתה שייך גם לאיחוד
שזה בלי גבולות, אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה,
תרצה רומניה, אז רומניה,
תרצה צרפת אז צרפת.
באים בשבילך מלאכים,
ואומרים לך שהם בדיוק בשבילך עזבו את שוודיה
עם מדליות.
ומה יהיה אם יגיעו ואתה לא תהייה פה?
ואז יחפשו ילד אחר ויכריזו עליו במקום?
אתה חושב שיש להם סבלנות?
אם הם מחפשים מלחין, או מחפשים נוירולוג,
הם יבואו וישיגו נוירולוג.
אתה יודע כמה ילדים מתפללים שיבוא אליהם מלאך משוודיה?
אריאל
טוב, אני מוכן לבחון את זה
אבל בזריזות.
דובי
הנה, הנה!
אני שומע, קוראים לך,
יש קול. זו שיחה משוודיה,
הם מוסרים לך הודעה.
ילד
אלו המלאכים השוודים?
דובי
הם קוראים לך, בבירור,
זה קול רחוק, והוא בשוודית,
אני יכול לתרגם לך.
אריאל
מה הם אומרים?
דובי
כן, הם אומרים,
אריאל, אריאל,
חכה רגע לפני שאתה פוסל!
אנחנו המלאכים, אנחנו מצטערים מאוד על העיכוב
אבל אנחנו בדקנו ואנחנו יכולים לתת לך
גם במדעים מדוייקים וגם במדעי הרוח
יכולת בסדר גודל כזה שמובילה לפרס נובל כפול
זה הישג חסר תקדים שלא היה כמותו מאז ההישג של קירי.
תמתין קצת אם אפשר, גם עבור האנושות,
מגיעים אליך מאוד מאוד בקרוב, על הספינה
בים הבלטי, עוד מעט נעגון בחוף פולין,
בינתיים אם אפשר
תהייה ילד טוב
ותנסה לחטוף כמה שעות שינה.
אריאל
מלאכים, אני מחכה, אבל אני גם קצת בספקות
מלאכים תוצרת חוץ זו לא הייתה הבחירה הטבעית שלי
ואין לי שום דבר נגד שוודיה.
אתם יכולים לבוא, אבל אני לא מבטיח שום דבר,
אם יבוא מישהו לפני כן, ויציע משהו אטרקטיבי,
כנראה שאלך איתו.
דובי
אתה צריך להחליט,
זה לא מלאכים שבאים בכל מקרה
כמו קו תעופה סדיר מניו יורק
באים במיוחד. ובשביל להביא לך!
אתה לא יכול לגרור אותנו,
אתה מחליט עכשיו אם אתה מחכה לנו או לא.
עצה שלנו, עדיף לך ללכת על הנובל הכפול
זה חסר תקדים!
מה דעתך קצת לישון על זה?
אריאל
מה אכפת לכם שאני אלך לישון?
דובי
אכפת לנו, כי כולנו עייפים פה.
אריאל
זה אתה אומר, או המלאכים אומרים?
דובי
זה המלאכים, אני לא אמרתי כלום.
אריאל
זה נשמע כאילו אתה אומר לי ללכת לישון.
דובי
לא, המלאכים, הם גם רוצים שתלך לישון.
נכון המלאכים?
כן, כן. אנחנו מאוד רוצים. זה טוב לכולם,
עדיף שנבוא אחרי שכבר ישנת. בגלל ההתרגשות.
אנשים מגיבים מאוד אמוציונלית למדליות
במיוחד אם הם מתחת לגיל שבע.
אריאל
אתם גם נתתם למוצארט?
דובי
לא, הוא קיבל ממלאכים מתחום הקיסרות האוסטרית,
אבל אנחנו בקשרים טובים.
בפועל זה באמת באמת לא חשוב,
כי כאן אירופה והכל עובד לפי סטנדרטים
ואם קיבלת מאיתנו
זה כאילו קיבלת מאלו שנתנו למוצארט.
אריאל
בסדר,
אבל אני מקווה שאתם באמת בדרך
ואתם לא דובי.
דובי
מה פתאום דובי,
אנחנו המלאכים משוודיה.
אריאל
טוב, אז להתראות.
דובי
לילה טוב אריאל.
אנחנו סוגרים עכשיו.
אריאל
לילה טוב המלאכים.
דובי
סגרנו.
ג.
דובי
אריאל… אריאל…
נרדמת?
אריאל
לא קניתי אף מילה.
דובי
למה לא?
אריאל
ממתי מלאכים מדברים בטלפון?
דובי
זה היה דרך הלוויין.
הם משתמשים בחיבור של מלאכים.
אריאל
אני חושב שהם מושכים אותי
ואז הם ימשכו אותי בהבטחות ובפרסים
עד גיל שמונים
ובסוף אמות ורק אז אקבל מדליה
אני מכיר את ההתנהלות הזו.
אנשי רוח נהרסים ככה מימין ומשמאל,
אני רוצה את ההכרה שלי עכשיו.
דובי
גם אם יבואו ויחתמו לך
מה אתה חושב
קריירה זה נהייה מיד? זה מאוד הדרגתי
אפילו מוצארט…
אריאל
מוצארט בגיל שש כבר סיים את האופרטה הראשונה שלו.
ביד אחת
על צ׳לו ופסנתר.
לא מתחיל את הקריירה שלי, אם אין לי משהו ביד.
דובי
טוב. זו בחירה שלך.
אתה יכול לבחור לקבל ואתה יכול להיות פרנואיד.
היו כאן המלאכים, בשיחת לווין,
ואמרו לך ישירות.
זה מלאכים. גוף ממלכתי. לא איזה ארגון פיקטיבי
אתה יודע מה יקרה אם מישהו יתלונן עליהם?
אריאל
אני לא הולך להתלונן על אף אחד,
זה פרסום רע. רוצה לקבל את מה שמגיע לי, וזהו.
הבטחה. בכתב. עם חותמת!
דובי
ומה אם לא יבואו?
אריאל
סליחה?
דובי
ומה אם, באופן לא צפוי, משהו יקרה בדרך
איזו ספינה תתהפך חס וחלילה
או שטורקיה תסגור את המים הטריטוריאליים
אתה יודע מה קורה בטורקיה?
או מסיבות של גורמי שמיים. גורמי שמיים זו ארכה
מעל למלאכים. אין להם מה לעשות מולם.
אני מדבר על אלוהים לדוגמא.
אריאל
אתה אומר שאלוהים לא רוצה להעניק לי?
דובי
חס וחלילה. הוא מאשר את זה ראשון.
אבל הוא גם מאשר אם יש מעל יוון בערב מסוים
גשם. סופת ברקים. הוא מתנגש עם עצמו
ואז המלאכים יושבים שבועיים בסלוניקי
ומה אז?
אריאל
לא אוכל את הקישקושים האלו על סלוניקי.
אני בולע את המשחה עכשיו!
דובי
למה אריאל? למה?
אני מעלה כאן רעיון קצת חתרני והיפוטתי ובבקשה אל
תשלול אותו ישר,
לא מספיק לך, ישמור השם, להסתפק במשהו סולידי,
כמו להיות פשוט, מי שאתה?
תחשוב על זה, מה רע כבר יכול לצאת? כמו בעבר הלא רחוק.
אתה יודע, אנשים נולדו, חרשו את האדמה, הביאו ילדים.
עוד לא המציאו את המילה אושר. כמו שלא המציאו את המילה, קוביזם.
מי חשב על זה בכלל?
לא היו כל השאלות האלו.
אריאל
תגיד, איפה אתה חי, במאה ה17?
כאן אם אתה לא יוצא לרחוב אם שני תארים וטאלנט נדיר בולעים אותך. אתה שקוף. מה אני הולך למכור להם, ציורי שמן
מסריחים שציירתי בבית אחרי שלא התקבלתי לאקדמיה?
זה מתכון מוכח להיהפך להיטלר.
עדיף לחתוך את עצמי עכשיו, ולא לתת לכל האשליות האלה להסתובב חופשי. אתה יודע כמה מסוכן זה ילד עם מטען כזה מסתובב בלי רסן בעולם? אתה רוצה להיות אשם בכל התסכול הזה?
דובי
טוב. אתה רוצה לחתוך את עצמך עכשיו. בסדר.
אריאל
מה בסדר?
דובי
בסדר. אם אין לך סבלנות לחכות, או לשמוע הסברים
של מבוגרים ממך, תעשה מה שאתה מבין.
אריאל
אתה אומר לי לחתוך את עצמי דובי?
דובי
אני לא אמרתי לך שום דבר
אתה אגומניאק קפריזי חסר כל כבוד וסבלנות
שחושב שהכל מגיע לו.
למה שיתנו לך? אתה בן חמש.
ככה? תוכיח משהו, תגיע לאיזו מסקנה על החיים
תחווה משהו. אתה רוצה לחתוך את עצמך, נראה אותך.
אולי זה יתן לך איזה מימד עומק ואז יבוא מישהו ויסתכל עליך.
יש לי חדשות בשבילך, אתה חושב שמישהו בא ונותן לך?
עם שליח? אתה תתגלגל בכל המדורים
עד שמישהו יתלה תמונה שלך על הקיר של החוג השכונתי לאמנות
עשר שנים אחרי שכבר סיימת אותו
כי זה יהיה המקום היחיד שיזכרו את הפרצוף שעל הכרטיס אשראי שלך,
וגם אז, איזה כלב יבוא וישתין על האדומים והכחולים שלך. ואז אתה תתחנן שהמורה שלך מהחטיבה תכתוב עליך המלצה שהיית תלמיד מיוחד. מיוחד!?
היא תכתוב לך איזה משהו על פתק רק מרחמים ומפליאה, מי מבקש המלצה מהמורה שלו מהחטיבה? ואז תצטרך לעבוד בתור איזה גרפיקאי של חברה מקומית לנייר טואלט ולעצב בשבילם את הכלבים והג׳ירפות ״המקוריים״ שלך, אמנות קקי! ותתבכיין על זה שחברת הנייר טואלט המתחרה גונבת לך את הדוגמא, ועוד תרצה לתבוע אותם. אתה מבין! אתה מבין את זה?
אריאל
[בוכה בקול, שב להיות ילד]
דובי
[לאחר רגע ארוך, מתעשת]
סליחה…
סליחה אריאל.
אריאל לא התכוונתי להפחיד אותך.
אריאל
למה אתה אומר את זה?
דובי
שום דבר. זה שום דבר…
אני נסחפתי קצת. אני סיפרתי דוגמא על מישהו אחר…
אריאל
אני רוצה שמישהו יתן לי.
אני רוצה להיות מיוחד…
דובי
אתה מיוחד! אתה הכי הכי מיוחד.
הנה, הנה.
אני אתן לך מדליה. טוב?
[הוא מוציא משהו מסיכו, מדליית שוקולד, מעניק לאריאל]
אריאל
מה זה?
דובי
זו מדליה,
לילד הכי הכי מיוחד.
אריאל
זה באמת?
זה גם מה שמוצארט קיבל?
דובי
גם… גם.
אריאל
אתה חושב שאני אצליח דובי?
דובי
אני חושב שיש לך תשוקה מאוד מאוד גדולה.
אריאל
כן, אבל אתה מאמין בי?
דובי
אני מאמין. כן. בטח! אחרת מה אני? אני הדובי שלך.
אבל אני מאמין גם שאתה מכביד על עצמך
כי אתה רוצה מאוד מאוד…
אתה צריך קצת להניח לזה אריאל, והכל יקרה.
הכל יקרה מעצמו. כשתלמד להיות פחות קשה עם עצמך.
אתה תראה. זה יבוא.
אתה צריך לעצום את העיניים ולומר
אני אריאל, אני המלאך אריאל,
והכל יבוא לי.
אריאל
[עוצם את העיניים]
הכל יבוא לי?
דובי
כן, הנה, כשאתה מרפה.
הנה אריאל, העיניים נכבות לאט לאט.
אריאל
הכל יבוא…
דובי
כן, הנה, אתה נרגע לאט לאט,
אתה תראה, הכל יתגלה לך,
הוא יתגלה לך, בדרך שהיא שלך בלבד,
והיא גם לפעמים קשה… קשה מאוד,
כך תפליג בסירת דגים קטנה, לבד בים נורא,
תפליג והכרישים יסתובבו מסביב, ויכרסמו לאט, עד ש…! אוי אריאל…
לא. לא הדרך הקשה.
הנה המלאכים, עוזבים את חוף אירופה,
מאותתים לך מבין העננים…
אותות של כוכבים צפים ומאירים אליך,
אנחנו באים אריאל,
אנחנו שטים אליך אריאל
שטים אליך בסירת דגים קטנה…
שטים, מתעופפים. אריאל, הקשב…
הנה הגענו.
אנחנו פה.
אריאל?
[אריאל נרדם בינתיים…]
סוף.

שן חלב

אני
יש לי בעיות בשיניים
כמו לכל אחד
אבל אצלי זה חזק
אז הלכתי לרופא
והנה מה שהוא אמר לי:
הרופא
יש לך בעיות בשיניים
כמו לכל אחד,
אבל אתה לא מטפל בהן כמו שצריך
אם תזניח אותן הן רק יחמירו,
מה עוד אתה מצפה שאגיד?
אני
אני יודע, כבודו הרופא
ומאוד מעוניין לטפל בבעיה,
ככה אני אומר לרופא.
אבל אתה יכול רק לתאר לך מה עובר בתוכי
הר געש של בעד ושל נגד –
מצד אחד אני סובל מבעיות בשיניים
אבל מצד שני מרגיש שאם עקרתי שן אחת
כאילו עקרתי עולם ומלואו.
הרופא
שב בבקשה.
אני
אתה עומד לטפל בי?
הרי אמרתי לך שמה שאני סובל ממנו
הוא הסבל בעצמו.
הרופא
אל תדאג, אני הולך לטפל בך,
אבל בתור יועץ פסיכולוגי.
אני
אז מה אתה חושב שהבעיה שלי
כבודו הרופא?
הרופא
אתה מתקשה מאוד בנושא הפרידה
עלית על תלולית גבוהה מאוד
ואתה לא מוצא את הדרך החוצה.
אני
וזה כאילו שהדרך מלאה בקוצים.
הרופא
ועכשיו מה שאני מבקש ממך
זה לתת לי יד, ולנשום פנימה,
ולהרשות לי להוביל אותך בדרך הזו
המלאה בקוצים.
אני
אז מה אתה מתכוון לעשות,
לעקור לי שן?
הרופא
שן חלב.
אחרי שהיא תלך, תבוא אחרת,
והיא תהייה רק יותר טובה.
אני
אני לא מפחד מהכאב,
אבל אם אפשר היה להרדים את החשש.
הרופא
עכשיו אני מבקש ממך לדמיין משהו.
אני
כל דבר?
הרופא
כל דבר, אבל אני ממליץ לך שתדמיין חוף
עם עצי דקל, כמו שכולם עושים.
אני
אני רואה חוף עם עצי דקל.
הרופא
טוב מאוד. עכשיו תדמיין שבתוך החוף הזה,
עם עצי הדקל,
יש סירה קטנה, רפסודה, עם שן חלב,
ושן החלב מנופפת לך לשלום.
אני
קשה לי כל כך להפרד.
הרופא
אבל היא מנופפת לך לשלום
ואומרת שאין לך מה לדאוג,
כי במקומה תבוא אחת אחרת
רק טובה יותר…
אני
אבל אני נקשרתי מאוד לשן
הספציפית הזאת…
הרופא
אבל היא אומרת לך שזה רק תעתוע,
ושתניח לה לנסוע,
כי היא אף פעם לא הייתה באמת שייכת למקום הזה
היא שייכת אל ארץ שיני החלב
אבל אחרי שהיא תסע יישארו החוף ועצי הדקל
ותבוא שן אחרת, שמתאימה לך יותר, מבשר.
אני
אבל אני צועק לה שגם אני לא מרגיש שייך
שתקח אותי אתה לארץ שיני החלב.
הרופא
היא לא שומעת, כי היא כבר הפליגה,
ותוך כדי היא שבה וקוראת, אל תדאג
אני מבטיחה לך… תמיד אזכור לך חסד
של חלב…
אני
הרופא, תחזיק לי את היד,
כי קשה לי להגיד שלום.
הרופא
זהו,
אנחנו אחרי.
האם אתה מרגיש משהו?
אני
במטושטש.
הרופא
תצמיד בבקשה את צמר הגפן הזה
אל ההיעדר, ותנשוך.
אני
מעניין איפה השן שלי עכשיו?
הרופא
אתה יודע איפה השן שלך…
היא ממש עכשיו נחתה בארץ שיני החלב.
אני
כבודו הרופא, עשיתי טעות נוראה,
ואני רוצה את השן שהייתה לי, בחזרה.
הרופא
זהו זה, אי אפשר להסתכל אחורה,
אתה צריך לדעת, המעבר מחלב לבשר, הוא מעבר טבעי.
אני
רק שאני לא רוצה לעשות את המעבר הזה.
הרופא
אני אומר לך, אל תנסה בכוח,
כל מי שניסה בעבר להתחכם עם הטבע, התבדה
ושילם מחיר כואב.
אני
ואני בכל זאת מרגיש שאצלי זה יהיה אחרת.
הרופא
אולי אתה מכיר את הסיפור על אורפאוס ואאורדיקה?
אני
לא.
הרופא
אוורדיקה הייתה שן החלב של אורפאוס,
והוא אהב אותה מאוד,
ואז, אל שיני החלב, היווני, החליט שהוא רוצה את אוורדיקה אצלו,
כי היא הייתה רקובה מהשורש,
ואורפאוס ניסה להגיע אל ארץ החלב
כדי לקחת בחזרה את אוורדיקה,
ואל החלב אמר לו, שהכל טוב ויפה והוא מוזמן לנסות
אבל אם יסתכל אחורה, אפילו לרגע אחד, הוא הופך את שניהם לאבנית,
וככה, לפני שהוא יצא מארץ החלב, בלי שהסתכל אחורה ובלי שהציץ,
והוא כבר עומד על סף המערה
ממש ברגע האחרון, הוא חשב ששמע שן נסדקת מאחוריו,
והוא לא הצליח להתאפק…
וכך הוא נשאר קפוא בפתח ההר, לא בשר ולא חלב,
פרווה.
אני
זה סיפור עצוב! והיא באמת הלכה שם מאחוריו…
הרופא
לא, אמרתי לך, כי השיניים לא יכולות לחזור אחורה.
אני
כבודו הרופא, האם מותר לי לשמור
את צמר הגפן הזה, המלא דם,
לפחות לתקופת מה?
הרופא
כמובן, אתה יכול לשמור אותו,
עד שתרגיש שאתה לא זקוק לו יותר.
אני
מוזר, כשאני נוגע בו עם הלשון, אני מרגיש
כאילו שאני נוגע בשן ההיא שהייתה לי.
הרופא
למה לא, אתה רואה,
ואתה עוד תלמד לגלות שההבדל לא כל כך נורא.
אני
נדמה שעם המציצה, הלשון כבר כמעט התרגלה,
מה זה אומר הרופא, שהלשון כבר עומדת להתרגל?
האם היא תשכח את השן שהייתה שם?
הרופא
בכלל לא. זה בסך הכל אומר, שאתה משתנה,
ושאתה כבר בעל צרכים אחרים
זה מה שהלשון שלך מנסה לאותת לך.
אני
ואני מנסה לדחוק את העבר בחזרה
אל תוך הפה.
הרופא
אני מבטיח לך, שכל עוד אתה מצליח ללעוס,
העבר תמיד יהיה שם איתך.
החניכיים זוכרות.
אני
הרופא, תוכל לפחות לתת לי פתק?
הרופא
ברצון. ומה אתה רוצה שאכתוב?
אני
מהכסא הזה, בתאריך הזה, יצאה שן החלב,
ומכאן הפליגה לארץ החלב.
תהייה בלבנו תמיד…
הרופא
הנה, מילה במילה.
עכשיו אתה יכול להוריד את הסינר.
אני
אני שואל את עצמי, כבודו הרופא,
לאן הולכים הזכרונות,
כל אלו שאין להם שם.
לאן נשטפות השיניים שלנו,
אחרי שעזבו את העולם?
הרופא
אתה רואה את הקלסר, מעל הארון?
בספר הזה נכתבות השיניים, לדורות
שם נכתבות כל השיניים שהיו פה
וכולן מתועדות בתיקייה מסודרת.
ושם כמובן,
תשאר גם שלך, אחרי הטיפול,
ובכל פעם שתחזור לבדיקה שגרתית.
אני
אני מפקיד בידיך,
את הפתק הזה כעדות,
הנה, קח.
והוא יספר –
על השן שאי פעם הייתה.
הרופא
אשמור בלי ספק,
ורק עוד משהו אחד, לפני הפרידה –
אני
מה, הרופא?
הרופא
חשוב גם להשאיר,
בסופו של דבר, עצה להמשך.
אל תשכח שיש שלב
אחרי האבלות –
אל תשכח שישנו גם לבלוב.
תשטוף את הפה, עם מים חמים
בתמיסה שמצוינת בדף,
ואם אחרי חודש בערך, תקופת הבשלה,
תשמע נקישה עדינה בצדודית של הפה
שדופחת מלמטה, ורוצה לעלות
אל תנעל את הלסת –
תגיד לה – יבוא.
אני
תודה אדוני הרופא
תחזקנה ידייך!
עכשיו זה ברור, יש לאן להביט…
איך הרוח נשארת, בהיעדרו של הגוף.
גם בסוף כשנראה שנגמר
גם בסופו של כל החלב
ואחרי הבשר
במאורה חשוכה ללא פתח מואר
גם שם מחכה עוד חלב…
סוף

מרובע משוכלל

[הם מופיעים מקבילים על הבמה, במרחק כשני מטרים זה מזה, הבת והאבא. האמא נעמדת במרחק זהה מאחורי האבא, ויגאל מאחורי הבת. כך שנוצר מרובע משוכלל. הדברים נאמרים באופן מודע, אבל כמעט מנותק, והם נטולי כל רמיזה מינית].
בת: תקלע לי את הצמה הזאת אבא? אבא: שהיא תקלע לך את הצמה. בת: אני רוצה שאתה תקלע לי, זה נעים יותר. אבא: עכשיו את מסבירה את עצמך. בת: אני כל הזמן מסתכלת עליך אבא, זה דבר טבעי, כי אתה אבא שלי. אבא: לא רק, אני אבא גם של כל מני דברים אחרים. אסור שיסתכלו עליי בצורה כזאת. בת: מה יהיה אם אמא תכנס פתאום… אבא: אני שואל את עצמי.
אמא: נכנסתי. בת: לא קרה שום דבר. אמא: מה רצית שיקרה? בת: לא יודעת. אולי תתנשקו? אמא: אני והוא? בת: לא יודעת. הוא אבא אחרי הכל. ואת האמא. אמא: זה נכון, אבל אני אמא גם של כל מני דברים אחרים. בת: אז מה. אמא: אסור שיראו אותי ככה. בת: תני דוגמא. אמא: לא יוצאת לי דוגמא. יש עוד דברים שאני אמא שלהם. לא יכולה להתקרב אל כל אחד. בת: לא רוצה שתתקרבי אל כל אחד, אלא אליו, הוא מסוים. אמא: לא יכולה, מהסיבות שלי. צריך להיות גם איזה גירוי, את מבינה. אבא: אני עומד כאן ומקשיב, כל הזמן הזה, אתן צריכות לדעת. בת: אנחנו יודעות, אנחנו יודעות. אמא: אולי את רוצה בכול זאת שאני אעשה לך את הצמה? בת: עכשיו? אני מרגישה כבר שהעניין עם הצמה היה מזמן, קרו כל כך הרבה דברים מאז, כבר אין לי חשק. אמא: מה קרה, שום דבר לא קרה, השיער שלך עדיין אותו שיער, שאפשר לעשות ממנו צמה. הבת: אני לא מרגישה כבר טעם. רציתי שאבא יעשה לי, אבל את לא רוצה לעשות לו… האמא: מה את רוצה שאעשה לו? הבת: תעשי מה שאת בדרך כלל עושה, את לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא עומד פה. האמא: אני לא מתעלמת. איך אפשר להתעלם? הבת: נו, אז תעשי לאבא. ככה שיהיה אפשר סוף סוף לסגור את המשולש הזה. האמא: למה ללכת מסביב? אני מוכנה לעשות ישר לך. הבת: טוב, אני מסכימה. אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם יגאל ייכנס. אמא: מי זה יגאל? אבא: זה החבר שלה. אמא: לא סיפרתם לי שיש לה חבר. הבת: יש לי חבר, הוא יכול להגיע בכל רגע, וקוראים לו יגאל. אבא: גם לי זה חדש. אמא: ומה יקרה אם פתאום ייכנס ויראה אותנו במצב כזה? הבת: אני לא בטוחה מה יקרה אז.
יגאל: נכנסתי. אמא: שלום יגאל, איזו הפתעה. אבא: תשב בבקשה, אתה יכול לשבת. יגאל: אין פה איפה לשבת. אבא: תבין את הכוונה – הצענו לך לשבת, לא צריך לשבת ממש. יגאל: אני מרגיש מאוד בנוח. אבא: ככה בדיוק אתה צריך. אמא: אתה יכול להתקרב אל הבת שלנו, בזהירות. היא לא אמרה כלום מאז שנכנסת. אבא: תתקרב אליה, בוא נראה מה יקרה. הבת: מה אתם חושבים שיקרה? אבא: לא יודעים, רוצים לראות. הבת: אני לא כל כך רוצה להראות לכם. אמא: תתני לראות, לפחות בפעם הראשונה. אולי זה יהיה משהו רע. הבת: זה לא. אבא: תתני לאמא לראות, היא אחר כך תספר לי. בכל מקרה, אני עומד כאן ליד. יגאל: עכשיו? אבא: עכשיו, תתקרב בזהירות ותעשה משהו. יגאל: זו הבת שלכם. אמא: אנחנו יודעים. יגאל: אפשר לעשות כל דבר? אמא: תהייה ספונטני, בטח אל תהייה צבוע. יגאל: בסדר.
[הוא מתקרב אליה מעט] הבת: רגע. אני רוצה להוריד את הז’אקט שלי. אמא: היא רוצה להוריד את הז’אקט שלה. יגאל: היא רוצה להוריד את הז’אקט שלה. אבא: [לאחר רגע] שתוריד את הז’אקט. [היא מורידה את הז’קט, הוא מתקרב עוד פסיעה או שתיים]
הבת: רגע, רגע, אני רוצה ליישר את הגב. יגאל: היא רוצה להתיישר. אמא: היא רוצה להתיישר. אבא: שתתיישר.
[היא מזדקפת, הוא מתקרב עוד מעט] הבת: רגע רגע… אמא: זה לא נראה שהיא רוצה שהוא יתקרב אליה בכלל. ככל שהוא מתקרב, היא מתכווצת. אבא: נכון, הגדרת את זה ממש נכון. אמא: חבל, כי הוא היה כבר מאוד קרוב. אולי תראה לו את הדרך? אבא: אני אראה לו…
[האבא ניגש אל יגאל, דוחף אותו קמעה, משתף אותו, יגאל חוזר למקומו מאחור, מתבונן ממקומו] אבא: היא רוצה שתעשה את הצמה שלה. יגאל: באמת? אבא: מהנסיון שלי. הבת: איזו עצה מצוינת. תודה אבא. הוא יכול לעשות לי את הצמה. אבא: קדימה, תחזיק את השיער. יגאל: איך? אבא: ככה. בזהירות. יגאל: אתה יכול להראות לי איך להתחיל? אבא: זה כמו לחלק את הקלפים, אחד לפה, אחד לפה, אחד לפה… אמא: עם הפילוסופיה שלך… תתן לו לבד, הוא צריך למצוא את הצמה של עצמו! אבא: [מדגים] אחד לפה, אחד לפה, אחד לפה. הנה, תלמד. הבת: אני לא יודעת מי עושה מה, אבל הסך הכל מאוד נעים לי. אבא: אנחנו עוד מעט מסיימים פה. אמא: תתענייני! תשאלי מי זה עושה את הצמה. הבת: מה שחשוב הוא הצמה, ולא מי עומד מאחוריה. אבא: [מסיים] זהו. יפה מאוד. [הוא חוזר למקומו, נשאר יגאל ליד הבת]
אמא: אתה החטאת את כל העניין. אבא: עשיתי את מה שאבא שלי היה עושה בשבילי. אמא: אף אבא לא היה עושה כזה דבר. [יגאל מתקרב אל הבת, מתחיל לסדר את שערה] אבא: תראי. קורה שם משהו ביניהם. אמא: הם מתחברים זה לזה. אבא: צומח מהם משהו משותף. כמו סחלב. אמא: בוא נהייה בשקט רגע וניתן להם לפתח שפה משלהם.
[יגאל קולע את שיערה בתנועה כפולה – בכל פעם שהוא אומר אחת, מעביר קווצת שיער שמאלה, ואז ימינה.] יגאל: [בתוך התנועה] אחת… הבת: [בהנאה] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת… הבת: [כנ"ל] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת… הבת: מספיק! [יגאל נרתע לאחור]
אבא: מה קרה? אמא: נראה שמשהו נתקע. אבא: צריך לתת להם זמן. הם צריכים להתפתח ביחד. אמא: אני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי. תגיד לו שינסה שוב, שיתחיל מחדש. תגיד לו שינסה שוב מהצד השני. אבא: שיתחיל מה מהצד השני? אמא: שיתחיל את אותו הדבר, אבל מהצד השני. אבא: שמעת מה שהיא אמרה? יגאל: שמעתי. [הוא מתקרב אליה שוב, מתחיל לטפל בשערה, אך הפעם מתחיל בתנועה ימינה, ואז שמאלה]
יגאל: [בזהירות] אחת. הבת: [בהנאה] מממ… יגאל: [כנ"ל] אחת. הבת: מספיק כבר! [יגאל נרתע לאחור]
אבא: הוא לא מצליח, גם לא לצד השני. אמא: אני חששתי שזה מה שיקרה, מההתחלה. יגאל: אני לא יודע מה קרה. באתי עם כל הכנות שלי, אתם ראיתם. אמא: אנחנו יודעים, זו לא הייתה אשמתך. תודה רבה יגאל. אבא: תודה. יגאל: אם תרצו אוכל לנסות שוב, אוכל לנסות שוב בפעם הבאה, כאילו כלום לא קרה. אמא: כמובן, תוכל לנסות שוב בפעם הבאה.
אמא: [לבת] איך את מסברה את מה שקרה עכשיו? [הבת מודכת בכתפיה] אמא: איך את מסבירה את מה שקרה? [שוב מושכת בכתפיה] אבא: היא מושכת בכתפיים, את לא רואה? אמא: בגלל זה שאלתי במיוחד, איך היא מסבירה את זה. הבת: זו הייתה התשובה שלי, לא הבנת? אמא: לא, מצטערת. לא הבנתי. הבת: התכוונתי לומר שאני קצת מתוסכלת, אבל… אבא: צריך לעזוב אותה, היא קצת מתוסכלת. אמא: אבל היה אבל. תקשיב עד הסוף. הבת: אבל אני יודעת שיש שיפור מסוים. אבא: נכון, נכון. יש שיפור. אמא: אני מקווה שאת באמת מרגישה ככה.
אמא: למה שלא נשאיר אותך כאן בחדר, עם האור דלוק, כדי שלא תצטרכי להתמודד לבד עם הפחדים בחושך, ואנחנו נעמוד בצד אבל בכל זאת נסתכל עלייך. הבת: למה לא. אמא: תרגישי כאילו את לגמרי לבד. הבת: אני לגמרי לבד.
אבא: תראי אותה, היא לבד, אין לה אף אחד. אמא: בסדר, בסדר, לא חייבים לטחון את זה. אבא: הייתי הולך לראות טלויזיה, אבל משהו בי לא שקט. אמא: טוב, מה הפלא? אבא: רק רציתי שתדעי שיש לי רגשות כלפי הילדה הזאת. אמא: זה המסר שקיבלתי מהדברים שאמרת. אבא: היא יקרה לי באמת. אמא: אתה לא צריך להתאמץ כל כך, הפעם הראשונה הספיקה. אבא: נכון, נכון… מה עכשיו? אמא: אני חוזרת למקום שממנו באתי, לנמנם. [היא מתכוונת לצאת, עוצרת]
אמא: זה שהתרחקנו ממנה, לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות קרובים אחד אל השני. אבא: ככה פשוט יצא. אמא: נצטרך לשים לב לזה, בפעם הבאה. [האמא נעלמת]
אבא: [אל הילדה] שנינו קיימים, אבל לא שומעים ולא רואים אחד את השני. הבת: נכון, אבל זה לא מפריע לנו לדבר, במישורים שונים. אבא: בסוף היום, כל אחד צריך להמשיך בדרכו, אותו דבר גם חל עלינו, האבא והבת. הבת: אני יודעת שגם אתה צריך להמשיך, לפעמים אני מרחמת גם עליך. אבא: באמת? זה מחמם את הלב. הבת: התרגלנו לראות את הדברים אחרת, אבל תדע שהאבא לא פחות צריך שירחמו עליו מהילדה. אבא: את חושבת? הבת: כן, כן. לפעמים אני מרחמת על עצמי כל כך שקשה לראות את הקצה. הלחץ כל כך חזק בחזה, ואני לא מסוגלת להבין מה קורה מסביב אבל עכשיו… עכשיו… אני חושבת עליך אבא. [הוא מתרחק ונעלם אל תוך החשכה]
הבת: ופתאום זה שקט. אני שומעת את עצמי את קולי, את הלב מתקרב אליי, מתרחק. פתאום, זו רק אני עצמי.
פתאום, אני עצמי.
[חושך]

בסופו של דבר

בסופו של דבר, זה הכל כבר קרה את היית כבר את, הייתי אני זה היה במבט, מתגלות הפנים החלון המוסט, בכן שושנה זה התחיל במעט, זה קרה לפנים
כבר נפגשנו מזמן, את ראית אותי כבר כבר נפגשנו לפני החלון המואר התחשק לנו שוב לשחק מן משחק את היית מסתובבת, הייתי נסגר
זה קרה כבר מזמן, זה קורה לך שנים ומצמיד את חותמת החול לָפּנים את היית מה שאת, הייתי אני התרגלנו לזה ואנחנו שונים
התפלאנו מאוד, בחלון המרושת מה שהתחיל ונגמר במבט מלוכסנת חותמת האור המונח הרוכסן שנפתח, הסדין המקומט
זו הפעם הזו, אך קרה בעבר כבר עברנו בסך, כבר היינו בשר כבר מצאנו הכד, והפרח הונח כבר עשינו את כל מה שאפשר
בסופו של דבר, העיקר שנשכח כבר מגע הפנים והמשי הרך שהצמדנו בפה, שאחזנו בכף העיקר מסתתר כבר במה שנשכח
את חושבת על זה, מחשבות כל עיקר בראשך מתיישבות, על התריס, הנקר מתחשק לך לזוע אל פנים ואחור מתחשק לך למשוך את הצליל המוכר
המרפסת פתוחה, ובפנים המבט ובינינו נותרה רק דמותך האחת ובינינו נפתח המראֶה אל הצד התקרבנו לבד, התרחקנו לאט
כבר מצאנו את זה, ואיבדנו תדיר חלונות נפתחו והוגפו להכביר החולות נודדים, התחושה ישנה המנורה מכתיבה צלליות על הקיר
זה קרה כבר מזמן ועכשיו מאוחר ומכל הדברים שקרו, מה נשאר התמונה הקטנה, החלון אל הפנים זה הכל כבר קרה ועכשיו הוא נייר.

השכן מהקומה למעלה

[נכתב לפסטיבל 14/48 2010 בנושא "השכן מהקומה למעלה". בימוי: איסי ממנוב, בהשתתפות: ישי גולן, רינת מטטוב, איילת רובינסון ורות רסיוק].
[דירה בבית דירות]
קיקי: ציקי.
ציקי: כן קיקי.
קיקי: מה את אומרת?
ציקי: משעמם.
קיקי: נכון? זה גם מה שאני חשבתי.
ציקי: שמשעמם.
גם אני חשבתי את זה.
קיקי: כמו שחשבתי.
ציקי: אנחנו יושבות לנו בבית בנעימים,
אבל הבעיה היא שמשעמם לנו.
כל מה שחסר לנו הוא איזה שכן מהקומה למעלה.
שכן מהקומה למעלה. רק שהבעיה היא, שאין.
קיקי: אני מסכימה איתך מאוד בנושא הזה,
באמת חסר לנו שכן בקומה למעלה, ובינתיים אין לנו כזה.
עוד מעט תבוא חברתנו מיקי, מיקי היא חברתנו הטובה
וגם היא גרה איתנו. ואולי יהיה לה משהו חשוב להגיד לנו,
לגבי השכן למעלה, שבינתיים חסר מאוד.
ציקי: נכון, היא באמת צריכה כבר להגיע,
ואולי יהיה לה משהו חשוב להגיד לנו,
לגבי השכן הזה מלמעלה, שעדיין אין לנו אותו.
קיקי: כבר אין לי סבלנות.
ציקי: הנה, היא כבר מגיעה, עוד כמה רגעים.
קיקי: נמתין לה בינתיים, אין ברירה.
[נכנסת מיקי]
ציקי: מיקי! איזו הפתעה.
מיקי: אבל אמרתי לכן שאני צריכה להגיע.
ציקי: נכון, חיכינו לך מאוד, וכמה טוב שבסוף באמת את פה.
קיקי: שבי בבקשה מיקי.
ספרי לנו משהו.
כל היום היה לנו משעמם, לי ולציקי,
אולי יש לך משהו מעניין ומפתיע לספר לנו, לגבי מישהו או משהו
בקומה למעלה?
מיקי: לא. אין לי שום דבר מעניין.
קיקי: חבל. פיתחנו ציפיות.
מיקי: רק דבר אחד קטן, אני לא יודעת אם זה יעזור,
גיליתי שיש לנו שכן למעלה, כשעליתי איתו במעלית.
אפשר להיות בטוחים שהוא שכן,
ואפשר להיות בטוחים שהוא מלמעלה.
ציקי: אני לא מאמינה, זה בדיוק אותו שכן שדיברנו עליו,
שמקודם לא היה, ועכשיו הוא ישנו.
זה בדיוק מה שהיינו צריכות!
מיקי, איזה בשורות.
קיקי: בואו נזמין אותו שיבוא!
[מיקי הולכת אל צד הבמה, קוראת]
מיקי: אתה יכול לבוא.
[נכנס השכן]
השכן: שלום, אני השכן מלמעלה,
בדיוק פגשתי כאן במעלית את החברה שלכן מיקי,
והופ, כבר אני אצלכן בבית,
זה דבר משמח בשביל כולם.
ציקי: מאוד משמח! אנחנו בדיוק העברנו כאן את כל אחר הצהריים
במחשבה על זה שאין לנו שכן מהקומה למעלה.
והנה, עוד לא הספקנו להתרגל לחסרונו,
וכבר גם יש לנו שכן, והוא גם אצלנו בבית.
השכן: אני שכן שיודע לעמוד בלוח זמנים.
ציקי: כן, אנחנו מאוד מתרשמות.
קיקי: אולי אפשר להציע לך משהו לשתות?
השכן: קפה שחור בבקשה.
[קיקי הולכת לערבב קפה בצד]
ציקי: טוב, אז ספר לנו, מה עושה שכן מלמעלה,
מה הוא עושה?
מיקי: ציקי, אל תציקי לו,
תתני לו להתאקלם. הוא רק עכשיו נחת.
ציקי: אבל אני מתעניינת!
מיקי: אף פעם לא פגשת שכן?
ציקי: פגשתי, אבל השכן הקודם היה השכן מהצידה,
וזה לפניו היה השכן מהחלון ממול,
אבל אף פעם לא היה לי שכן מלמעלה.
מיקי: זה בדיוק אותו דבר, רק מלמעלה.
השכן: זה בסדר, זה בסדר, אני אענה.
החיים של שכן מלמעלה הם מאוד נוחים
הוא בדרך כלל מאוד אוהב לפגוש אחת,
או שתיים או שלוש מהשכנות שלו מלמטה
וככה הוא מעביר את היום.
ציקי: ידעתי. הוא מסתדר כמו כפפה ליד.
זה בדיוק מה שהיינו צריכות.
קיקי: הנה. הכנתי לך קפה.
תשתה אותו בבקשה.
כמה כיף לארח אותך, השכן מלמעלה, כמה כיף.
ציקי: כן.
השכן: תודה רבה.
ציקי: כיף. תשתה את הקפה.
מיקי: [טראגית] אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני כבר קצת לא אוהבת את כל העניין הזה של השכן מלמעלה.
אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך עם זה.
כל פעם זה נגמר אותו הדבר.
קיקי: אל תקשיב לה. היא בסך הכול קצת עייפה.
מיקי: באמת. אני שבעה כבר מכל העניין הזה.
השכן: כן, שבעה ממה?
קיקי: אל תגידי שום דבר.
מיקי: אני בכול זאת אומר!
ציקי: היא מסכנת לנו את כל העסק.
השכן: אני רוצה לדעת על מה מדובר,
גם לי יש כאן חלק, כי אני השכן מלמעלה.
מיקי: אתה לא השכן מלמעלה,
אתה לא, גם אתמול היית פה,
ואתמול היית השכן מהמרפסת ליד.
השכן: לא, באמת… אני השכן מלמעלה,
[במבוכה] מה זה צריך להיות?
ציקי: היא מנסה למתוח אותך!
קיקי: אל תאמין לה,
בכול אופן, אל תשתף פעולה.
השכן: בטח שאני לא אאמין לה,
אני השכן מלמעלה, מה עוד אני יכול להיות!
מיקי: רק אתמול אתה היית פה,
ואתה גם התאהבת בי, וגם לקחת אותי לחדר,
והבטחת לי דברים באוזן,
וכל זה רק היה אתמול!
קרה או לא קרה?
השכן: בסדר, כל זה יכול לקרות באותה מידה גם היום,
אולי, במידה ואני באמת השכן מלמעלה!
מיקי: אני לא מוכנה לזה.. אני פשוט לא מוכנה!
קיקי: בואו כולנו פשוט נרגע רגע,
למה שלא נרגע?
אתה תשתה את הקפה שלך.
אנחנו בינתיים נדבר כאן על משהו.
[אל מיקי] מיקי. עם כל הכבוד לחיים האישיים שלך,
ועם כל הרצון הטוב מבחינתנו,
האיש הזה הוא השכן מלמעלה,
וזה סופי.
ציקי: גם מבחינתי.
[אל השכן] זהו זה, עכשיו אולי אני אעשה לך איזה סיור קצר בבית?
בא לך לראות את המטבח?
מיקי: [בכאב עמוק] אתה אמרת לי דברים באוזן,
וזה רק היה אתמול.
קיקי: אני מצטערת מיקי, אבל אין מה לעשות עכשיו,
כי הוא השכן מלמעלה והוא החליט לעשות סיור בבית
עם ציקי. יש לו רצונות פרטיים. אל תפריעי לו יותר.
מיקי: בסדר. שיעשה מה שיעשה.
מה אכפת לי! תעשו מה שתעשו, אתן והשכן!
ציקי: בוא. אני אראה לך את המטבח.
ואז את ה – אתה יודע מה.
מיקי: אני הולכת.
[היא קמה והולכת, קיקי קמה אחריה ועוצרת אותה על סף הדלת]
קיקי: את לא הולכת לשום מקום.
מיקי: אני אעשה מה שאני רוצה.
קיקי: את לא תעשי כלום!
כללים זה כללים.
וכדי שתלמדי לקח, אני גם אתן לך סטירה.
[היא סוטרת לה]
מיקי: אי.
קיקי: אפשר להמשיך, כאילו שום דבר לא קרה.
השכן: תודה רבה, אנחנו היינו בדרך למטבח.
ציקי: רגע. גם אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני לא כל כך אוהבת את העניין של הסטירה,
אפשר למצוא פתרונות אחרים,
הבחירה כאן לא מוצאת חן בעיניי. כל פעם זה אותו הדבר.
השכן: רגע רגע רגע, אני רוצה להבין פה משהו,
מה זאת אומרת העניין של הסטירה?
מה זאת אומרת?
קיקי: אל תקח מהדברים שלה יותר מדיי,
זו פרובוקציה, תמשיכו בסיור.
ציקי: אני לא זזה מכאן.
השכן: טוב, אני בכל זאת השכן מלמעלה, ויש לי זכות
לדעת על מה מדברים.
קיקי: אין לך.
השכן: יש לי.
קיקי: אין לך. כללים זה כללים.
תעשה מה שאתה צריך!
השכן: מצטער. אני יותר לא השכן מהקומה למעלה.
זהו זה. אני חוזר הביתה.
קיקי: לא? אז מי אתה?
אתה חושב שאתה מאיים עליי?
[הוא שותק]
קיקי: כדאי שתזהר!
השכן: לא אמרתי כלום.
קיקי: רגע. אני רוצה להגיד משהו. אפשר?
אני לא מבינה למה תמיד אני צריכה להיות האישה הרעה,
כשבעצם מתחשק לי להיות מישהי אחרת.
השכן: באמת?
קיקי: לא שמת לב? ניסיתי להגיד לך את זה כל הזמן.
מיקי: הי, המשפט האחרון שלך היה מיותר.
את לא צריכה להגיד אותו עכשיו. אסור לך להגיד אותו!
קיקי: אני אגיד מה שאני רוצה!
מיקי: הוא שלי. אני התחלתי את כל העניין.
קיקי: את לא התחלת כאן כלום.
אני הייתי כאן הראשונה, ואני זו שהביאה אותך.
השכן: סליחה, אבל…
קיקי: את אף פעם לא תקבלי אותו, את מבינה?
הוא אף פעם לא יהיה שלך!
השכן: רגע! אני רוצה לומר משהו, אפשר?
אני לא כל כך אוהב את העניין הזה של הריב בסוף. בלי שום הסבר. מה הטעם?
זה קצת נמאס, הכול נמאס!
מתי כבר יקרה משהו אחר?
מתי נוכל לסיים כמו שצריך,
פעם אחת. רק פעם אחת…
קיקי: אין מה לעשות. אלו הכללים.
והם לא בשליטתנו. אסור להתערב.
אסור לדחוק בהם.
עכשיו תלך הביתה.
ותחזור בזמן.