איש גבוה אישה שמנה
נכתב במקור ב2007 עבור פסטיבל ONU International Play Festival.
[אור עולה על זוג היושב בסלון. בפינה השמאלית הרחוקה, קומקום, בקיר השמאלי, חלון מכוסה בוילון. גבר גבוה יושב על כסא מתנדנד, אישה שמנה יושבת על כורסה, הם פותחים בדיבור מיד]
אישה שמנה: [במידת רחמים מוגזמת] יותר מהכול אני דואגת לה, לגברת הורסוורת', היא בלתי נלאית, נכון, הו, כמה שהיא בלתי נלאית, אך אלוהים יעזור, היא נראית עייפה, ולחשוב שבניה לא נותנים לה לנוח. שני מטורפים קטנים, ואותי הם יכלו להוציא ממש מהכלים. ובכל זאת נראה שהיא מסתדרת לא רע. אבל לא בלי צער. היא עוד מצליחה לקיים את עצמה, בקושי.
איש גבוה: המסכנה הקטנה הורסוורת' באמת מסכנה מאוד. הייתי אומר, שזו כבר יותר משעה שאנו מדברים עליה.
אישה שמנה: יותר משעה? [מביטה בשעונה] נכון. ואני הייתי יכולה לדבר עליה עוד שעה נוספת לפחות.
איש גבוה: את חושבת כך? זה באמת משהו. לעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך בנוגע לגברת הורסוורת'
אישה שמנה: ואילו אני דיברתי פעם אחת על הגברת הורסוורת' שלוש שעות ברציפות
איש גבוה: זו ממש מצווה. לדבר ולדבר כך על צרה של אישה. אבל תגידי לי, מה זה היה שעצר אותך בסוף?
אישה שמנה: ובכן, זה היה נושא אחר לחלוטין ועקרוני באותה המידה שצץ לפתע, שדרש שאדון בו מעט.
איש גבוה: את יודעת, גם אני הייתי יכול לדבר איתך על נושאים אחרים, על כל דבר שבעולם, אם רק היית מוכנה לכך, אך לא אדחק בך. אני יודע שאת אשת שיחה דקדקנית
אישה שמנה: היינו יכולים בקלות לדבר על כל נושא אחר, אם היינו רוצים, לא נפגשנו כך לפטפט הרבה זמן. [אנחת עונג] אתה בן שיחה קפדן בעצמך. אך אלוהים יעזור, כמה ששנינו יכולים להצטער בשבילה בערב שכזה…
איש גבוה: לא יתר על המידה
אישה שמנה: לא, לא יתר על המידה, אני חוששת. ולחשוב שיש כל כך הרבה צער בעולם. ומעט כל כך הצטערות.
איש גבוה: זוהי רוח הדברים, אינך צריכה להרגיש לא נוח בשל כך
אישה שמנה: אך הגברת הורסוורת, ראוי שיצטערו עליה יותר, חייה הם ממש עיי חורבות, וספק אם תוכל אי פעם להתגבר על המצב. רק על בדידותה בלבד ניתן לדבר ולדבר. [בנימת צער מוגזמת] הלא היא גלמודה כל כך.
איש גבוה: את הרי ממש רואה בכך שליחות.
אישה שמנה: [מתרגשת] מסכנה שכמותה, מסכנה ואומללה, ואיזו טובה תצמח לה מכך. הצער שלנו אינו אלא פעוט
איש גבוה: אכן, פעוט מדי [משנה גישה], ואני חשבתי שאולי יכולנו לדבר…
אישה שמנה: [מרצינה] הו, זה…
איש גבוה: אין סיבה שתרגישי לא בנוח…
אישה שמנה: כבר דיברנו…
איש גבוה: זה הרי מעשה טבעי לחלוטין…
אישה שמנה: זה גורם לי לתחושה חזירית
איש גבוה: מין ההכרח שתנקטי מעט חופש עם עצמך, הלא אם תרבי כל כך להצטער על הזולת, את עוד תגמרי עם גרון יבש
אישה שמנה: אני לא אדם נהנתן, אם תרצה
איש גבוה: לא, לא, את לא, כמובן
אישה שמנה: והגברת המסכנה יושבת בביתה, אפילו ברגע זה…
איש גבוה: [במבוכה] חשבתי על כך… ואני מבקש לשוחח איתך על קנקן תה
אישה שמנה: [מסמיקה] על קנקן תה?
איש גבוה: הנה כמה זמן לא דיברנו על קנקן תה?
אישה שמנה: עכשיו?
איש גבוה: למען הזמנים
אישה שמנה: זה לא קצת מאוחר, בשביל זה?
איש גבוה: [בביטול] בשביל תה?
אישה שמנה: דווקא תה?
איש גבוה: אני לא מוכן לקבל לא כתשובה!
אישה שמנה: [נבוכה גם היא] טוב, אוכל להרשות לעצמי איזו שיחה קטנה ולא מזיקה. הצרות יחכו כמו שאומרים [מעלה צחוק] אבל שום דבר מעבר לזה
איש גבוה: שום דבר. מילה שלי
אישה שמנה: אם כך, אגש לחמם את הכירה [מדברת כמתוך משחק מוסכם, היא אינה נוקפת אצבע]…
איש גבוה: [מבטל אותה, אך לא בכוונה גדולה] הו, לא, אין בכך צורך, כבר הקדמתי ועשיתי זאת בעצמי, ואוכל גם להוסיף ולעשות זאת בעתיד. את, אל תטרחי.
אישה שמנה: לפחות אגש להרתיח את המים [כנ"ל]
איש גבוה: לא, לא, גם כאן כבר הקדמתי ועשיתי. את, כל שעלייך לעשות הוא להאזין לשריקת הקומקום.
אישה שמנה: [אינה מופתעת לחלוטין] אבל מתי, במשך השעה האחרונה, ניגשת להרתיח את המים?
איש גבוה: את ראית שלא ניגשתי. הרי המים כבר רותחים!
אישה שמנה: [כנ"ל] אם המים כבר רותחים, איך זה שהקומקום לא שרק?
איש גבוה: כי מובן שאם היה שורק, היה מסיח אותנו מהשיחה
אישה שמנה: אבל הקומקום עלול לשרוק, במידה והמים רותחים
איש גבוה: לעולם לא, הרי הקומקום הוא שמרתיח את המים ולא המים מרתיחים את הקומקום, לכן הקומקום אין לו שום סיבה לשרוק, דווקא כשלמים יש, וברגע שהם מטפסים החוצה, הקומקום חובט עליהם בקול, שאחריו הם מתפרצים בשיגעון מוחלט להשתחל ולעלות מעלה, מעלה, עד שהשמים נחצים לשניים!
אישה שמנה: [התרגשותה הופכת לדאגה] וכשיימאס לנו מעניין מהקומקום?
איש גבוה: [בביטחון] נוכל לשוחח על עוגת פטפוטי שוקולד…
אישה שמנה: [בהתרגשות] פטפוטי שוקולד!
איש גבוה: למה לא. ואינך יכולה לומר שאת מרגישה רע על כך
אישה שמנה: או, לא. זו רק תחושת בטן משונה [נבוכה]
איש גבוה: [עולץ] אני רק מעודד אותך להשתחרר מעט
אישה שמנה: כן! [בעונג] פטפוטים [מודאגת] ולאן מכאן?
איש גבוה: נוכל להמשיך מנקודה זו, ונוכל למצוא לנו עניין אחר לגמרי
אישה שמנה: כבר קשה לי להעלות על דעתי
איש גבוה: [כמוצא שלל רב] הברנש הזה אדוארד פישר. הוא מגיע היום בכדי לעסות את צווארי…
אישה שמנה: יפה!
איש גבוה: הוא אמור להגיע כשהשעון יראה תשע. כשהשעון יראה תשע, עלייך להודיע לי על כך, ואז אגש לפתוח לו את הדלת.
אישה שמנה: [בהתרגשות] אבל אם אתה לא תראה את השעון, אני מניחה שגם אני לא אראה אותו.
איש גבוה: את מוכרחה לשים לזה לב, הרי אני מתבונן למעלה בעוד את מפנה את המבט קדימה
אישה שמנה: [חוקרת במבטה את העניין] למעלה, קדימה, זוהי באמת זוטא מעניינת. היא הרי מעניינת! [מנסה לחתור הלאה] ואדוארד פישר שמו? הוא ברנש גבוה?
איש גבוה: לא, כפי שנדמה לי, אבל לא ראיתי אותו מאז היה ילד
אישה שמנה: [ממשיכה להתרגש] וזה ברור שהיה ילד, וכשהיה ילד היה כמובן נמוך מאוד
איש גבוה: כשהיה ילד קטן מאוד היה נמוך מאוד. מאז בוודאי התבגר. אבל אני ראיתי אותו רק פעם אחת, והפנים שלי היו מופנות הצידה…
אישה שמנה: [נסחפת] כלומר, לא ראית אותו ממש. גם כשהיה קטן מאוד ממילא, ראית אותו רק בחצי עין, ולכן היה נראה קטן, סימן שהיה גדול יותר כבר אז, ואם כבר בהתחלה היה ילד, ייתכן שאפילו היום הוא גדול משניתן לשער, כל כך גדול, ייתכן ש…
איש גבוה: [מעט בקשיחות] לא ייתכן… את משנה את הנושא. העניין הוא אצל אדוארד פישר, שהיה ונשאר נמוך, כמו ביום שנולד.
אישה שמנה: [במבוכה] אוה. אם כך זהו העניין. [מעט נסוגה] חשבתי שדיברנו על משהו אחר.
איש גבוה: לא, דיברנו על זה, [ברוֹך] אחר כך אם תרצי, נוכל לדבר גם על זה.
אם כך, אדוארד פישר נמוך… [הוא מחווה בידו לסמן את גבהו של אדוארד פישר, הוא לא מסמן גובה כל כך נמוך], וכך היה מאז ומעולם…
אישה שמנה: [מנסה לעצור בעד עצמה] הוא לא כל כך נמוך אחרי הכול…
[הוא מביט למעלה במבט קפוא, היא מביטה קדימה במבט דומה, שתיקה קצרה]
אישה שמנה: אני חושבת שנכנסה לכאן שתיקה
איש גבוה: [בדאגה] זו הייתה שתיקה קצרה
אישה שמנה: [חוזרת אחריו בדאגה] זו הייתה שתיקה קצרה. אתה חושב שהיא הסתלקה?
איש גבוה: נדמה שהסתלקה. [חוזר בכדי לוודא] אה, או, אה [מאשר] הסתלקה!
אישה שמנה: ומה אם לקחה משהו כשיצאה, [בחרדה] שמת לב אם לקחה משהו?
איש גבוה: צריך לבדוק
אישה שמנה: [היא מתחילה לנוע בחוסר מנוחה] טוב יותר אם כל אחד מאיתנו יבדוק אצל עצמו. אתה תבדוק אצל עצמך ואני אצל עצמי [הם ממשיכים לדבר כאשר כל אחד מהם נע בחוסר שקט, כמחפש אחר משהו שאבד, האישה מחטטת בין היתר בארנקה] זו ממש חוצפה!
איש גבוה: [עולה על דבריה] חוצפה! הייתי אומר.
אישה שמנה: ואיך נכנסה לכאן? וידאת שהדלת נעולה?
איש גבוה: נעלתי אותה אחרי שנכנסת, אני משוכנע
אישה שמנה: ומה בדבר החלונות, הייתה יכולה להיכנס דרך אחד החלונות [היא ניגשת אל החלון]
איש גבוה: החלונות גם הם נעולים, אל תהיי חסרת הגיון. קר הערב. אם חלון היה פתוח, היינו מרגישים.
אישה שמנה: ואני מרגישה שקר לי.
איש גבוה: לא צריך להיבהל, אגש לבדוק [הוא קם אל החלון]
אישה שמנה: ממילא מאוחר מדי. את הנעשה אין להשיב. לפחות מצאת משהו?
איש גבוה: [בזמן שהוא בודק את החלון] איפה? אני צריך קצה חוט. אני זוכר שהסתכלת קדימה ואני הסתכלתי למעלה…
אישה שמנה: ו…
איש גבוה: [תקיף] ו… מה?
אישה שמנה: אתה זוכר על מה דיברנו?
איש גבוה: על מה דיברנו?!
אישה שמנה: כן, דיברנו על משהו, הרי לא ישבנו לנו סתם ככה והסתכלנו על הקירות
איש גבוה: אני זוכר רק את זה [מדגיש את העובדה שאינו יכול לענות על הציפיות] שאת הבטת לשם [מצביע קדימה] ואני, הסתכלתי לשם [מצביע לכיוון אחר].
אישה שמנה: שתיקה טיפוסית.
איש גבוה: ואת שמת לב לאיזה דבר?
אישה שמנה: כפי שאמרת בדיוק, שאתה הבטת לשם [מצביעה לכיוון שהצביע הוא] במצח מכווץ, ואני הסתכלתי לשם [כנ"ל] והנהנתי בראש, אבל הדיבורים עצמם, נעלמו.
איש גבוה: יכולת להיות יותר ערנית, הרי ראית שאני שקוע בהרהורים…
אישה שמנה: [ממורמרת גם היא] אתה לא יכול לרמוז שדווקא אני איבדתי אותה .
איש גבוה: אם באמת ברחה, היא בטח לא ברחה לשם [מפנה פניו למקום אליו הביט], אחרת הייתי רואה לה את הזנב. לכן בוודאי ברחה לשם [מפנה פניו בכיוונה].
אישה שמנה: ואולי ברחה לשם? [מפנה פניה בכיוונו].
איש גבוה: [הם מביטים רגע זה בזו. מסיטים מבטם הצידה] זה מגוחך…
אישה שמנה: באמת?
איש גבוה: זהו האופן בו אני רואה את הדברים.
אישה שמנה: [באותה המטבע] ואילו זה האופן בו אני רואה את הדברים.
איש גבוה: [מעט נסער] לפחות אני רואה את הדברים.
אישה שמנה: אתה רואה רק חלקי דברים.
איש גבוה: ואת לא רואה גם חלקי דברים, אחרת היית רואה לפחות את הזנב.
אישה שמנה: הזנב. [מתייפחת] אבל לא ראיתי שום זנב.
איש גבוה: [מביט בה, בטון מפייס] הרגעי, זה קורה, זה קורה, זה בוודאי קורה פה ושם, אם אין ברירה, נצטרך פשוט לשער על מה דיברנו.
אישה שמנה: לשער? על סמך מה?
איש גבוה: אולי דיברנו על אחד הנושאים שמעניינים אותי ואותך
אישה שמנה: קשה לי להעלות על דעתי.
איש גבוה: הסכמנו כבר מקודם ששנינו מוצאים עניין בעוגות…
אישה שמנה: שוקולד? כן. אבל לא. את זה אמרנו כבר קודם, ולחזור פתאום ככה,
דווקא לנושא זה? לא, זה לא סביר. [משפט שממשיך את הפער האירוני]
איש גבוה: נכון. אבל יש לנו עוד הרבה נושאים משותפים
אישה שמנה: מה כבר יכול להיות משותף? [בייאוש] אתה הרי איש גבוה, ואני אישה שמנה.
איש גבוה: [מנסה] טוב… ארוחות חג…
אישה שמנה: ארוחות חג? [מנידה בראשה נחרצות] לא.
איש גבוה: [יותר בוטח] כן, ארוחות חג! כולם אוהבים ארוחות חג, אני עוד לא פגשתי אדם שיסרב לדבר על ארוחות החג. עוד לא פגשתי.
אישה שמנה: [בנחרצות] אנחנו אף פעם לא דיברנו על ארוחות החג!
איש גבוה: [ערמומי] בדיוק. לכן סביר שעליהן דיברנו, והן כולן נעלמו.
אישה שמנה: נעלמו?
איש גבוה: כולן!
אישה שמנה: [בביטול] זוהי שטות, כמו שמעולם לא נבראו שטויות. [ועכשיו בשמץ של היסוס] ומה כוונתך נעלמו כולן?
איש גבוה: נעלמו, ברעם השתיקה, זה הרי כל כך ברור, מה יכול להיות ברור מזה, הרי לא ייתכן שסתם לא דיברנו על ארוחות החג, כך, בלי שום סיבה
אישה שמנה: [משתכנעת] נכון, זה לא ייתכן, ואיך זה לא עלה על דעתי, הלא דיברנו גם דיברנו, דיברנו כדת וכדין. ברור שדיברנו. זהו זה, הדיבורים האלו שייכים לי! אני עומדת על כך שיחזירו לי אותם.
איש גבוה: הירגעי…
אישה שמנה: [רוקעת ברגלה, קמה על רגליה] הירגעי. הירגעי! זה כל מה שנותר לך לומר לי, על ארוחות החג?
איש גבוה: הקשיבי….
אישה שמנה: [ניגשת להפעיל את הקומקום] לא. אני רוצה לדעת כל מה שאמרנו על ארוחות החג. אני רוצה לדעת אילו מין דברים דיברנו. יש לי זכות! אני רוצה לדעת את גודל האבדן. ואל תחסוך ממני. אני אישה חזקה
איש גבוה: [באזלת יד] אני מניח שאמרנו את כל מה שיש לומר…
אישה שמנה: [מחפשת משען] הכול. הכול. [בפחד] כן, אני מניחה שאתה צודק. הלכו להן ארוחות החג. הלכו, הלכו כולן והותירו אותנו בשממה גדולה
איש גבוה: ואולי נשאר עוד, משהו קטן ללעוס…
אישה שמנה: אני שומעת…
איש גבוה: [באסטרטגיית שכנוע] את מבינה, אני מניח שדיברנו על ארוחות החגים האטרקטיביות באמת, ואת הארוחות הפחות אטרקטיביות שמרנו למועד פחות אטרקטיבי.
אישה שמנה: [מצחחקקת] כך!
איש גבוה: סליחה?
אישה שמנה: [בזלזול] הלא זה ברור שהשתיקה לקחה את כל הארוחות הטובות, ואת יתר הארוחות לא אכפת היה לה שנשמור לעצמנו. ובכן תודה על השאריות
איש גבוה: אל תתגרי בשתיקה, היא עוד יכולה לחזור ולקחת גם את מה שנשאר
אישה שמנה: [גוחנת לכיוונו ולוחשת באירוניה, כאשר היא בוחנת את כיסיו] מה שנשאר, לא אכפת לי ממה שנשאר, אני מכירה טוב את מה שנשאר. ובכן, מראש אני אומרת שאני לא מעוניינת.
איש גבוה: לא מעוניינת, טוב, אז אין צורך שאספר לך עליו.
אישה שמנה: [בזלזול] תספר לי עליו… מה תספר לי עליו. אני יודעת עליו הכול, תאמין לי.
איש גבוה: אז בטח את יודעת שהוא, שהשתיקה הותירה מאחור – שנראה לכאורה פחות רצוי, דווקא הוא – מכיל שום!
אישה שמנה: [תמהה] והשתיקה לא אוהבת שום?
איש גבוה: אולי, כך מסתבר, מסיבה זו או אחרת, לך ותבין… לא אוהבת שום [צחקוק]
אישה שמנה: אתה בטוח?
איש גבוה: בלי ספק
אישה שמנה: דווקא שום?
איש גבוה: [משועשע] היא לא!
אישה שמנה: [משועשעת] לא אוהבת… לא… זה הלא מוזר… לא אוהבת… [משנה את גישתה] מסכנה, הו, איזו מסכנה…
איש גבוה: [משועשע] היא מסכנה…
אישה שמנה: לא אוהבת, רחמנות…
איש גבוה: [צוחק] לא אוהבת… כן… [חדל] ובכל זאת, שום הוא לגמרי עניין של טעם
אישה שמנה: שום הוא עניין של שמחת חיים, לידיעתך, וגם דגים… יש לי מתכונים רבים העוסקים בכך, היא מסכנה, אני מתארת לעצמי!
איש גבוה: את בטוחה?
אישה שמנה: כן, ועוד איך. והייתי יכולה להוסיף ולרחם עליה בקלות, הרי זה מקרה כל כך מוכר, אני כבר יכולה לתת לך דוגמאות…
איש גבוה: ובכל זאת…
אישה שמנה: הנה, תחשוב למשל על… [אבודה] על…
איש גבוה: אולי זה לא נחוץ
אישה שמנה: זה נחוץ ועוד איך! הינה…
איש גבוה: תראי, אפשר תמיד לחזור לזה
אישה שמנה: אני מרחמת עליה!
איש גבוה: הפסיקי, זה לא המקום ל…
אישה שמנה: [ממררת בצער] זה המקום, מרחמת, מתוך אמפתיה גמורה והשתתפות, בהחלט, ובתוקף!
איש גבוה: [נחרצות] את לא יכולה לרחם עליה הלא זו סטייה עקבית מהנושא
אישה שמנה: [מתעוררת] עכשיו איני בטוחה כלל מה הוא הנושא
איש גבוה: ארוחות החג.
אישה שמנה: אם כך אני חולקת עליך, לא דיברנו על ארוחות החג
איש גבוה: [חוזר לשיחה] נכון, ואיננו מתכוונים גם לדבר על ארוחות החג!
אישה שמנה: אבל אנו אמורים לדבר על ארוחות החג, אם זהו הנושא
איש גבוה: [מתקן אותה] לא, על ארוחות החג כבר דיברנו, עכשיו נותר רק…
[נשמע קולו של הקומקום השורק, הוא קוטע את דבריהם, משתררת שתיקה, החדר מתחיל להתמלא עשן מאדיו של הקומקום, השניים נראים כלוטים בתוך האפלה, הם מדברים כמתוך חלום]
אישה שמנה: [מתנשמת בכבדות] נדמה שהייתה…
איש גבוה: [מתחיל להזיע מאוד, מנגב את זיעתו] הייתה…
אישה שמנה: שתיקה קצרה…
איש גבוה: הייתה שתי…
אישה שמנה: [ממשיכה אותו מיד] קה קצרה…
[העשן מתגבר, לאט הם מאבדים משיפוטם הצלול, צפים בתוך הענן כבתוך חלום, הם מתנשמים באיטיות]
איש גבוה: שתי..
אישה שמנה: קה קצרה. הייתה שתיקה לה
איש גבוה: הלכה השתיקה לה [מצחקק], הלכה לה שתיקה לה
אישה שמנה: ומה היא לקחה לה? [צוחקים]
איש גבוה: היא לקחה אותנו בסירה בתוך ערב רב של דמיונות, שהעלינו בוודאי באחת הפעמים כששוחחנו להנאתנו.
אישה שמנה: אתה מתכוון וודאי לאותם הדמיונות?
איש גבוה: אותם ההם
אישה שמנה: כן הם, אך אלו היו בכלל זכרונות, לא כך?
איש גבוה: אלו היו זכרונות. ובהם שטנו לנו בסירה, בארץ רחוקה
אישה שמנה: אילו זכרונות! אך לא היו הם אלא זיכרונות נסיעה בקרון הרכבת, לפוציגרף?
איש גבוה: הם ממש. לפוציגרף! בתוך רכבת ארוכה ומעלה עשן, הנוסעת לכיוון…
אישה שמנה: פוציגרף.
איש גבוה: כמובן. כמובן, ושם ראינו את הכרטיסן המשופם, שעמד לו במדיו האדומים ותקתק ללא הרף במכונת הכירטוס
אישה שמנה: וודאי. [מתמוגגת] כוונתך לכרטיסן החיוור והנמוך שעמד בקצה המסדרון וצקצק בלשון וטרטר במכונת הכרטוס שלו.
איש גבוה: הוא עצמו!
אישה שמנה: כן, הוא. אך נדמה כי זו בכלל הייתה אותה הילדה הקטנה שישבה בפינה וחצרצה במשרוקית הסוכרייה הענקית שלה
איש גבוה: אכן, זו הייתה ילדה! לאורך כל הדרך, שצפצפה, בסמוך לאגרטל הפרחים הענקי
אישה שמנה: הוא היה אגרטל כה גדול
איש גבוה: [בערגה] כבד…
אישה שמנה: רחב כל כך, שפרחיו חסמו כמעט את כל המעבר
איש גבוה: [מתמוגג] זה היה הוא! ואנו שטנו לנו לפוציגרף… ושם… ציפורים… [בידיו הוא מפזר את העשן, גם היא מפנה את העשן בידיה, הם חוזרים על הגיית צלילים כ'צרר', 'צפפ', 'טרר'… עד שהעשן מתפוגג, לאט הם מתפקחים מהחלום]
אישה שמנה: ודאי אתה יודע כי לא היינו שם בפוציגרף
איש גבוה: אך דיברנו על פוציגרף
אישה שמנה: גם לא דיברנו על פוציגרף, לא הזכרנו אותה ואף לא במילה אחת
איש גבוה: גם לא את שמה שלה עצמה?
אישה שמנה: את שמה? לא הזכרנו מעולם
איש גבוה: אז נכון טענתי כשאמרתי שהיו כל אלו בדיונות
אישה שמנה: אמרת דמיונות
איש גבוה: אכן דמיונות
אישה שמנה: ואלו היו ללא ספק בדיונות
איש גבוה: כן, הבדיונות!
אישה שמנה: מגדלים פורחים באוויר
איש גבוה: פורחים. לפוציגרף…
[הם שוקעים בהרהור, היא מביעה תהייה, הוא מנסה להזכר בערגה. שתיקה]
אישה שמנה: [בשלווה מוחלטת] אתה שתקת?
איש גבוה: [בשלווה מוחלטת] לא, ואת?
אישה שמנה: לא.
איש גבוה: [מתמשך] לא…
אישה שמנה: [מתמשך] לא?
איש גבוה: לא… לא… לא… [מתחיל לרעוד בפחד] אני מרגיש אותה. היא פה.
אישה שמנה: [היא סוקרת את החלל באימה] איפה?
איש גבוה: פה, בינינו [קופץ בבהלה, מתנער] הא!
אישה שמנה: הא! [קופצת גם היא, צווחת כמו ראתה מקק] תסלק אותה!
איש גבוה: אני לא יכול [כנ"ל] הא!
אישה שמנה: איפה? איפה?
איש גבוה: [מרים את אגודלו לאט] היא ממש… כאן
[הם שניהם נרתעים לאחור כאשר האגודל נותר ביניהם]
אישה שמנה: באגודל?
איש גבוה: כן. [החרדה גוברת] שתיקה כבדה.
אישה שמנה: [מנסה לבחון בזהירות] כבדה? באגודל?
איש גבוה: כמו חבית [הוא מכוון את אצבעו מעלה, כמודד, אצבעו מתנדנדת מצד לצד]
אישה שמנה: איך זה מרגיש?
איש גבוה: זה מרגיש כמו אבן, על הלב. הקשיבי, אפשר רק לשער מה היא מכילה. פקעות של דברי טעם
אישה שמנה: [ביגון] פקעות?
איש גבוה: גבעות
אישה שמנה: גבעות? והרי אני אישה שמנה
איש גבוה: וּודאי שגם כלולות אילו – "מחמאות"
אישה שמנה: מחמאות?
איש גבוה: מלא השק.
אישה שמנה: לא אעמוד מהצד ואסתכל. [היא קמה, ניגשת להסיט את הוילון כשהיא משתדלת לא להפנות אליו את פניה]
איש גבוה: [מתוודה] הלא כבר זמן רב שאני מתכוון לומר לך משהו… הקשור מאוד לאופן הילוכך.
אישה שמנה: הילוכי… [היא מתהלכת מצד אל צד ליד החלון, בצעדים קצרים ופזיזים בזמן שהיא מדברת. שניים שלושה צעדים בכל פעם] הילוכי?
איש גבוה: היה ונחטף. ולצערי לא נותר לי שום דבר טוב לומר
אישה שמנה: שום כלום טוב…
איש גבוה: לא דבר, אני סבור שנותרו לי כמה הערות לשיפור…
אישה שמנה: הערות לשיפור, שוב זוטות, זוטות וזנבות של זוטות. ודאי את הדברים היפים באמת כבר אמרת לי.
איש גבוה: כן, אמרתי לך ודאי כבר את כל הדברים היפים.
אישה שמנה: [היא מדברת בטון ריק] לא נותר לי דבר.
איש גבוה: [מיתמם] את לא צריכה להפריז, והרי לבטח נמצא עוד…
אישה שמנה: [מתגרה, בחוסר חשק] אל תאמר לי, נותרו אותם הפרטים השוליים, הרקיקים, שלא חשבנו בכלל להעלות על הדעת, פרטים חסרי מעוף, שאפשר לענוד אותם בתור קישוט לנחמה. לא, לא, בבקשה, תחסוך ממני [היא חוזרת למקומה, ללא הבעה על פניה, כאדם שאבד לו הכול].
איש גבוה: [ערמומי] נכון, אלו פרטים משניים שכאלו, לא מהסוג הזוהר… [אישה מנידה ראשה בצער] שאיננו כלל חושבים להעלות בשיחה… [כנ"ל] דברים קטנים פשוטים וטריוויאליים שדורשים הבחנה דקה לאורך זמן [כנ"ל] כראוי למכרים ותיקים. ותיקים מאוד. [היא מרימה מעט עיניה, אך לא משנה מהבעתה] פרטים שוליים שרק במאמץ ועקביות אפשר להבחין בהם אחד אצל השני, ושלאנשים מין השורה הם לא יחשבו כלל… מדוע שנטרח בכלל להזכיר אותם…
אישה שמנה: [לא משכנעת את עצמה] אין טעם שנטרח
איש גבוה: כן, כן, זה מה שאמרתי…
אישה שמנה: שאין טעם שנטרח…
איש גבוה: אמרתי כך…
אישה שמנה: ולאילו מין מיני דברים היית מתכוון? אילו רצית להטריח את עצמך
איש גבוה: [כבדרך אגב] לשם הדוגמה, אם זה מעניין אותך, ואני זורק מהשרוול, משהו כמו תנועת השפתיים בשעת אכילת מרק.
אישה שמנה: [מתוודה, אך לא חושפת רגשות] כן… אתה שם לב לזה?
איש גבוה: אני מכיר אותך כבר זמן רב
אישה שמנה: והאמת שתהיתי אם שמת לב
איש גבוה: [רומז, אך אינו מעיז] ואותו הקול הדק אותו שפתייך משמיעות כשהן נפרדות זו מזו, ואותו הרטט בזווית הפה…
אישה שמנה: ואתה, הדרך שבה אתה מיישר את ה… תמיד רציתי להגיד לך…
איש גבוה: לא חשבתי שאת רואה
אישה שמנה: [מתקרבת עוד מעט, בלי להיות חד משמעית] הייתי רוצה שנאמר לפחות את זאת, זה לזו
איש גבוה: מין ההגינות שנאמר לפחות את זאת
אישה שמנה: כן, כך עלינו לעשות
איש גבוה: ובכן… [פונה אליה כמתכוון להצהרה]
אישה שמנה: ובכן… [פונה אליו כמתכוונת לשמוע הצהרה]
[שוב אותו מבט קפוא, הפעם הם מביטים איש ברעהו, שתיקה, כעבור מספר רגעים הם מהנהנים אחד לשני בקדרות]
איש גבוה: [בהתקפת היסטריה] עלינו לברוח מכאן. מיד
אישה שמנה: אגש להביא את המעיל
איש גבוה: אגש לקחת את הצעיף
[היא קמה על רגליה, מתחילה להתרוצץ אנה ואנה, גם הוא מתחיל להתרוצץ במקום מסוים באמצע הם נפגשים, מביטים אחד בשני, שתיקה, המילים כמו מכניעות אותה]
אישה שמנה: הנה, אני מתנדנדת, על הנדנדה, ומולי רואה ציפור, ציפור… תרצי לשבת, הציפור? הנה, היא מתיישבת, על כתפי, ושורקת. שששש. זו המנגינה הכי רחוקה ששמעתי. והיא שורקת אותה בקול שרק אני יכולה לשמוע [תוך כדי דבריה הם מתקרבים זה לזו] והשריקה הולכת וגדלה, בתוך אזני לעוד שריקות. ומתוך השריקות, מתגלים פתחים רבים, כפרחים, אי שם במרחק. ומתוך אחד הפתחים מציץ קצה קצהה של כנף וקצה הקצה, רועד ומפרפר. מפרפר ורועד. ולרגע, הוא פוסק…
[הם מוסיפים להביט זה בזו זמן מה]
איש גבוה: [בתמיהה] מה אמרת לי?
אישה שמנה: איני יודעת, מה רצית?
איש גבוה: איני בטוח. בואי נסתלק
[הם ממשיכים להתרוצץ אנה ואנה, לפתע נפגשים שוב בדרכיהם, שתיקה]
איש גבוה: [ממלמל בקול חלוש שכמו נובע ממאמץ רב] החוצה…
אישה שמנה: [קופאת במקומה ומביטה באיש בחרדה]
איש גבוה: [כנ"ל] החוצה…
[האיש מסתובב אל האישה וקופא גם הוא כמו ראה דבר מה בעיניה, הם בוחנים זה את זו לרגע ארוך של שתיקה]
אישה שמנה: אתה?
איש גבוה: את?
[הם מתקרבים זה לזו, כבוחנים את בבואתם שבמראה, לרגע נוגעים זה בידה של זו. לפתע כמו מתפכחים ומתחילים למלמל במבוכה]
אישה שמנה: ראיתי את…
איש גבוה: רציתי…
אישה שמנה: חשבתי ש…
איש גבוה: אמרתי…
[תוך כדי הם מתיישבים במקומותיהם כקודם]
אישה שמנה: ראיתי את…
איש גבוה: רציתי…
אישה שמנה: חשבתי ש…
איש גבוה: אמרתי…
[תוך כדי הם מתיישבים במקומותיהם כקודם]
אישה שמנה: [המלמול הופך בו ברגע להצהרה נרגשת] כך לפתע…
איש גבוה: התנדפה לה!
אישה שמנה: [מספרת בהתרגשות] התנדפה, כלא הייתה
איש גבוה: [כנ"ל] כמו בלעה אותה האדמה
אישה שמנה: וכשהסתלקה היא לקחה איתה בעצם… [מנסה להסביר בידיה]
איש גבוה: [מכריז] שום!
אישה שמנה: כלום! ברחה עם הידיים…
איש גבוה: [ממשיך אותה] עם הראש…
אישה שמנה: עם הראש…
איש גבוה: בין הידיים.
אישה שמנה: [מלגלגת] כך, ומבט מטופש מרוח על פניה… כמו איזו לטאה [צוחקת, חוזר על הלטאה] קטנה [ממחישה] ועלובה. כשאנו היינו שקועים בשיחה על…
איש גבוה: על…
אישה שמנה: על…
איש גבוה: קנקן תה…
[מתרווחים כבתחילה. פאוזה]
אישה שמנה: או, המים רתחו. [היא ניגשת, מוזגת מים אל הכוסות שהכינה קודם]. לא שמעת את הקומקום?
איש גבוה: לא, כנראה שלא שמעתי. טוב ששמת לב
אישה שמנה: [כבדרך אגב, תוך כדי בחישה] ובכן מה דעתך על הזקנה הערירית ההיא, גברת לאנג, שעיקלו לה לא מזמן את הדירה
איש גבוה: [אנחת רווחה] דעתי נוחה עליי
[האור יורד לאט על הבמה, האישה נגשת ומתיישבת במקומה עם כוסות התה]
אישה שמנה: הו, איזו צרה. היית מעלה על דעתך? אפשר להתחיל מהמטבח.
איש גבוה: בהחלט.
אישה שמנה: או מהמזווה…
איש גבוה: מה היה על המזווה?
אישה שמנה: רוקן לחלוטין.
איש גבוה: מסכנה…
[בנקודה זו הדמויות נמצאות כבר בחושך מוחלט. דיבורם הופך למלמול עד שדועך. שומעים אותם לוגמים מכוסות התה]
סוף
