בימוי: עדנה שביט.
מוזיקה מקורית: חנה הכהן.
עיצוב תפאורה ותלבושות: קארין רומנו אשכנזי.
עיצוב תאורה: יעקב סליב.
מוזיקאים: פסנתר – נילי קריס, חליל צד – ברק סובּר, סקסופון – רינה קוורטין, גיטרה – איתי
כהן.

משתתפים: לירון איתן, רותם בלאו, שרון גומבוש, רעות הורביץ, ניר וקנין, מאיה יעקובסון, תומר יעקובצ'ק, תהילה פרנקו, ניר שאולוף.


אוטו, המספר, מבקש להחיות את הילדה על מנת לרקום את סיפורה למשך יום אחד. הזמנים הם זמני פורענות, והסיפורים, מתוך גחמה של מודעות עצמית, נעשים סקפטיים לגבי טיבם שלהם עצמם, מטילים ספק במעשה העלילה ומתחילים להתרופף. העולם הוא העולם החדש, וכעת, ללא תמריץ תיאולוגי שיעודד אותם, ללא הסחות חיצוניות לכאורה, הם מתחילים לחפש את מהותם האמיתית ולשאול שאלה שאין חזרה ממנה – למה.

המלאכים מגיעים בכדי לפדות את הילדה מידיו של המספר בטרם הסיפור מתחיל, אפילו הם עצמם אינם מאמינים עוד בדחיית הקץ ומציעים לאוטו הצעה מוסרית – ליטול את נפשה של הילדה היום במקום מחר וכך לשמור על תמימותה העשויה ללא דופי. אך אוטו, מצידו, מסרב בתוקף. הוא מחזיק בסיבותיו שלו ואינו מוכן להרפות מן הסיפור, אף לא לקול הפצרתם נושאת ההזהרה של המלאכים.

והנה הילדה, המתעוררת לחיים, מאמתת את חשדותיו של המספר. היא טומנת לו קשיים ומאלצת אותו לעמוד על המשמר.  דחף חזק וקשה לריסון מניע אותה, למצוא את זהותה האמיתית ולפתור את חידת הימצאותה במקום זר. היא מסרבת בכל תוקף לקבל את תפקידה המוכתב – להיות ילדה-סבלת, הנושאת עוברים ושבים על גבה ממקום למקום, ילדה שהיא בעצם מריצה.

אך אמנם תנאי המציאות מקשים עליה, כאשר היא נעשית לכלי בידי דמויות רבות העושות בה כבשלהן, בתוך עולם שחוקי התנהגותו נוראים ומשונים. בעור שיניה היא מנסה להיחלץ ולהשיב רוחה בפתחים הצרים היחידים שהסביבה מתירה לה. בעוד אוטו, מצידו, מגייס את מיטב תחבולותיו על מנת למנוע ממנה לממש את צפונות ליבה ולחבל בסיפור ההולך ונרקם.

הנמצא היורש לחנוך לוין?

שרית פוקס, מעריב, 3/7/2009

מתוך תמונה 12: הירח

[מופיע הירח]

הירח: ילדה, את לא יכולה לבכות עכשיו,

אין אף אחד שמקשיב לך.

הילדה: אני חייבת, אני לא יכולה כבר להתאפק

אמרה הילדה.

הירח: אפילו אין אף אחד שיכול לעבור פה בטעות

ולשאול אותך מה קרה

ולמה את לבדך באמצע הלילה.

הילדה: למה, אבל אתה רואה, אני יכולה להקדיש את הדמעות האלו לך

הירח:  את לא יכולה לבכות בשבילי

זו טעות, אני ירח, אין לי רחמים.

הילדה: אז למה אתה משתתף בצער שלי?

הירח: אני לא משתתף, רק רציתי לומר לך

לא כדאי לבכות בלילה שכזה

חבל על הדמעות שלך, יש בהן כל כך הרבה התכוונות.

הילדה: בשביל זה בכלל לא היית צריך לפתוח את הפה?

הירח: אין לי פה, גם זאת טעות

אני ירח, רחוק רחוק

ואין לי חצי דבר איתך.

הילדה: לפחות לבכות אני יכולה

(הילדה בוכה, כעבור רגע)

הירח: רק אל תבכי בשבילי, זה מפריע לי.

הילדה: אני לא בוכה בשבילך

אני לא בוכה בשביל אף אחד, אמרה הילדה.

הירח: אם אין בשביל מי לבכות, אז כבר לא כדאי לבכות

לא כדאי

תאמיני לי שאני יודע

כי אני הירח ואני לא מצטער על שום דבר

להתראות הילדה שהיא מריצה.

הילדה: אתה הולך?

הירח: אני לא יכול ללכת, זו טעות.