רקוויאם לדניאל

רקוויאם לדניאל

מתוך חלק א'. [אחרי]

התאורה מאירה את החדר, אך נותרת עמומה. הם יושבים בתוך החדר, זה לצד זו, על שני כסאות בודדים. עמוק מאחורה עומדת מחיצה. מאחוריה יסתתר המטבח. בתוך החדר, על השולחן הנמוך הניצב למולם, מונח כד גדול וריק. הם לבושים בפיג'אמה. שעת ערב. הם מדברים תמיד לאט, ומגיבים לאט זה אל זו, כבתוך זמן שאינו ממשי, או איננו נוכח.

[אור עמום מאיר את החדר. נשמע קול הקובייה המוטל אל תוך הכד, הקול חוזר פעמים ספורות, האור עולה לאט, נראה הגבר מטיל קובייה אל תוך הכד, הוא אוסף את הקובייה, עוצר, מביט באישה]

הוא: שחקי איתי.

היא: מה?

הוא: הטילי את הקוביה.

[הוא מעביר לידיה את הקובייה, משליכה את הקובייה אל תוך הכד. היא מביטה פנימה. מאחר ואינה יכולה לראות דבר, היא פונה אליו]

היא: מה יצא?

[הוא מציץ אל תוך הכד]

הוא: שלוש.

היא: יצא שלוש. סימן שזכיתי.

הוא: זכית. עכשיו זכית. הטילי את הקוביה.

[הוא אוסף את הקובייה מהכד, מעביר אותה לידיה, היא מגלגלת שוב את הקובייה פנימה]

[חושך, אור]

היא: מה יצא?

[שוב הוא מציץ אל הכד]

הוא: שש.

היא: אני לא התכוונתי.

הוא: זו לא את שהחלטת.

היא: מגיע לי עוד סיבוב?

הוא: מגיע לך. אם את רוצה.

היא: [הוא אוסף את הקובייה לידיו, שוב מעביר אליה את הקובייה, היא מטילה  אותה אל תוך הכד] תראה.

[הוא מציץ פנימה]

הוא: זה שום דבר.

היא: [נעה בחוסר נוחות] באמת?

[הוא לוקח את הקובייה בידו, מטיל אותה פנימה]

היא: קר.

[מביט בה לרגע]

הוא: את יכולה להביא לך שמיכה.

[חושך, אור]

[היא מופיעה שוב כשעליה שמיכה, נשמע שוב קול הקובייה]

היא: מה המספר?

הוא: ארבע. יצא לך ארבע.

היא: שכחתי.

הוא: מותר לך לזרוק, עוד פעם אחת. [שהייה]

[נשמע קול הקובייה, האישה מורידה את ראשה כמהורהרת].

היא: חושך מוחלט. אני רוצה להחליף את הסדינים.

הוא: חושך מוחלט. בשביל להגיע לסדינים תצטרכי סולם

את לא יכולה להגיע לשם.

היא: אולי תבוא ותראה לי איפה לטפס

[שהייה]

הוא: אני לא יכול לעזוב את המשחק

לא כדאי לשכוח את המשחק.

[הוא מביט על הלוח הגדול, נשמעים קולות חישובים, 3, 7, 14, 15]

היא: מה?

הוא: אני דיברתי אל עצמי.

היא: נרדמתי.

הוא: נרדמת. חשבתי,

לא רציתי להעיר אותך.

היא: הערת.

הוא: התכוונתי לתת לך לנוח, את היית עייפה.

היא: אולי אלך וארחץ את הפנים.

הוא: [הוא מביט בה, בהתרחקה] אחר כך תחזרי ונגמור את המשחק.

[היא נעלמת]

הוא: תחזרי ונוכל…

היא: מה?

הוא: תשטפי את הפנים שלך.

[חושך, אור]

[היא מתקרבת שוב, מתיישבת לצדו]

היא: איפה שמתי את המראה, אני לא יודעת

הוא: איפה שהשתמשת בה

היא: השתמשתי בה, ושמתי אותה שאזכור

אבל אני לא יודעת איפה.

הוא: את לא צריכה מראה

רק אני רואה אותך פה.

היא: כדאי שאסתדר. כדאי שאמצא את המראה.

[חושך, אור]

[היא מביטה במראה]

היא: אתה מסתכל עליי?

הוא: אני מסתכל עלייך, למה לא.

היא: נראה שאני מזקינה

הוא: מה זה אכפת

היא: זה לא אכפת לך?

הוא: את לא מזקינה מהר כל כך

היא: אבל אני מזקינה

אפשר לראות.

הוא: למה שלא תגמרי את התור שלך.

[חושך, אור]

היא: אני אצא, אצא ואחזור.

הוא: עכשיו ערב.

היא: אני רוצה לצאת אל החושך בחוץ

יש כזה חושך, בחוץ.

הוא: בשביל מה לך לצאת? כזה חושך בחוץ

היא: אני רוצה קצת לטייל

הוא: אי אפשר לראות שום דבר

אם לא תסתכלי תוכלי ליפול, את תפלי.

היא: אני רוצה להרגיש את האוויר.

לעמוד בתוך האויר.

הוא: צאי, ואחר כך סגרי את הדלת

אל תשאירי את הדלת.

[היא קמה, כמתכוונת ללכת]

[חושך, אור]

[היא שוב מתיישבת, מטילה את הקובייה אל הכד]

הוא: זכית.

היא: אני?

הוא: את. קחי את.

[היא אוספת את הקובייה, מביטה בה, מגלגלת אותה בידה]

היא: האבנים בחוץ גדולות.

גדולות ויפות

יש בחוץ שלוש אבנים שהן גדולות ויפות.

הוא: אלו האבנים. עכשיו כבר חורף. הטילי את הקובייה.

היא: חורף. יש שלוש אבנים בחוץ

אני ראיתי אותן.

[חושך, אור]

[היא מהלכת מצד אל צד]

היא: אולי נכניס אותן פנימה.

הוא: את האבנים?

היא: כן

הוא: בשביל מה?

היא: זה יהיה יפה.

הוא: האבנים גדולות מדי,

אי אפשר להכניס אותן פנימה.

היא: לא כדאי להשאיר אותן בחוץ

יורד גשם

הוא: [יותר תקיף] האבנים גדולות מדי, אי אפשר להכניס אותן פנימה.

אין לנו מקום.

שבי, התכסי בשמיכה שלך.

[היא מתיישבת, עוטה את שמיכתה]

[חושך. אור]