#3: חשיבותו של אבל יצירתי

היי לכולם ושבוע טוב! עדיין עם ג׳וליה קמרון ודרך האמן, הנושא של היום הוא ׳אבל׳. לא לגמרי הנושא לפתוח אתו את השבוע אז מקווה שתקבלו את זה בהבנה. למה אבל הוא חלק חשוב כל כך בתהליך השיקום היצירתי, ולמה חשוב לכתוב עליו? ניסיתי לתהות על השאלה לא מעט. לפי קמרון, כל תהליך של שיקום יצירתי כרוך באבל. אֵבֶל על ׳האמן שהיינו ואיננו עוד׳ והתחושה ש׳לעולם גם לא נהייה׳. על הפספוס, על השנים האבודות, ועל מה שנדמה כמו לעולם לא יתממש. אך בעוד החוויה הזו, של צער וכאב יכולה להתפש כחוייה שלישית ו׳סוגרת׳. קמרון מעידה שמנסיונה עם אינספור תהליכים של שיקום יצירתי, תהליך האבל הוא טבעי ואף נחוץ. במילותיה של קמרון: 

״כדי להתחיל בשיקום יצירתי, עלינו לעבור תקופת אבלות. כשנתמודד עם תהליך של התאבדות העצמי ה׳נחמד׳, עצמי שהסתפקנו בו עד כה, נחווה בהכרח מידה מסוימת של עצב. דמעותינו מכשירות את הקרקע לצמיחה בעתיד. ללא לחלוחית פוריה זו נישאר עקים. אנחנו חייבים להרשות לרעם הכאב לפגוע בנו. זהו כאב מועיל: הרעם מביא הבהרות״ (דרך האמן, עמ׳ 6).

האבל, לדבריה, אינו מעיד רק על אבדן של דבר שהיה, אלא על המצאו של דבר אחר: כמיהה, תשוקה ורגש יצירתי שחיים ומפעמים. אך במקום לבטל אותם, יש צורך לאפשר להם לבוא – ׳לב שבור הוא לב שלם׳ ואין עדות טובה מאבל יצירתי לכך שהלב עודנו פתוח. 

אם חושבים על זה, חיי היצירה מלאים באבל ואמנים חווים אותו כמעט כל יום – ׳מה שיצרתי אתמול היה נהדר, אבל מי אמר שאוכל ליצור גם היום?׳. נראה גם שתהליכי יצירה ויצירות בכלל הן אובייקטים שאנו נוטים להקשר אליהם, אבל מרגע שהן משוחררות לאוויר העולם (או שסיימנו לעסוק שהן), מיד הן הופכות להיות נחלת העבר.

על מנת להתגבר על תהליך האבל ועל ייסורי תפוקת היצירה שתוקפים אותנו עלינו לבנות אמון מחודש עם עצמנו ועם המנוע היצירתי: דבר לא נאבד. מעבר לחומת החסמים והביקורת הפנימית עלינו לסמוך על קיומו של היוצר לא כישות שחלפה מן העולם, אלא כישות פעילה, שמחה ושוקקת חיים.

איך לעשות את זה? אמשיך לעסוק בשאלות האלו בפוסטים הבאים כדי לנסות להעניק תשובות (של אחרים, לא שלי). בינתיים, מזמין את כולם לפתוח אל הלב. ושיהיה שבוע שמח ומלא ביצירה!